1.
בימים האחרונים יצא שהתעסקתי קצת יותר מבדרך כלל עם כל מה שקשור לתקציב הביטחון, התנאים של אנשי הקבע בצה"ל, וכיוצא באלה דברים. הפרסומים האלה לרוב מרגיזים מאוד את הקצונה הבכירה של הצבא ואת ההנהלה של משרד הביטחון. הם רואים בזה עליהום בלתי קביל, אמירות לא לגיטימיות, "ניסיון ציני לפגוע בערך השירות בצה"ל", כפי שהגדירה זאת ראש אכ"א אלוף אורנה ברביבאי.
בעקבות חלק ממה שכתבתי, אחד מקוראי העיתון שלח לי את המייל הזה:
״חייב לכתוב אליך אישית אתה צריך להתבייש לכתוב כך על ילדי אנשי הקבע .מתי הם רואים את ההורים שלהם בסופי שבוע וכמה בתי קברות יש בארץ לחילים אתה יודע כמה 24000 קברים יש שנתנו את נשמתם .למה אתה לא כותב על תנאי עובדי מס הכנסה למשל כי רועדות לך הידים בכתיבה .אני רוצה לומר לך כי אתה הבאת על עצמך בושה בכתיבה הזאת״
2.
פרסמתי את המייל הזה על הקיר שלי בפייסבוק. זמן קצר אחר כך הגיבה מישהי שאני מאוד אוהב ומעריך, בעצמה אשת קבע בצה"ל. וזה מה שהיא כתבה:
"שאול יקר, אני מנסה להתאפק מלהגיב, כי לרוב אני מאוד מאוד מכבדת ומעריכה את הדברים שאתה כותב ואת המקוריות שבהם, אבל הפעם קצת פחות נוח לי עם ההשתתפות בעליהום הציבורי, הקלישאתי והנוח כל כך על אנשי הקבע. נתח של אוכלי חינם, עצלנים ונצלנים כנראה שנמצא בכל ארגון, אבל נדמה לי שאנשים מ"האזרחות" לא כ"כ מבינים את מידת ההשקעה, המחויבות, התרומה והמחירים האישיים הגבוהים מאוד שמשלמים רבים רבים מאנשי הקבע שבחרו בקריירה הצבאית כיעוד, ולא רק אלה המשרתים כקרביים בגבולות, וחבל שכך. החלקים האלה תמיד פחות מודגשים, והכי קל להתלהם ולזרוע עוד קצת ארס וקנאה בלא ברור מה… אם תשאל את הילדים שלי אם היו רוצים ישור שיניים חינם או שאמא תעבוד במקום אחר, לא היתה להם שום התלבטות מהי התשובה המובהקת…"
3.
לא הספקתי להגיב, יום קצת עמוס וזה, אבל הדברים האלה הטרידו אותי. אז הנה התשובה שלי באיחור משהו.
לפני הכל, בעיני יש להבדיל בין מי שהקריירה הצבאית שהוא בחר בה היא קריירה של לחימה, של חירוף הנפש ועמידה בחזית, לבין מי שהמקצוע שלהם אזרחי לחלוטין, רק שבמקרה הם לובשים מדים (כן, גם אם הם עובדים הרבה שעות ומוקפצים מעת לעת, אתייחס לזה בהמשך. הם לא הופכים למסכני חיים בגלל זה, זה פשוט אומר שהם עובדים קשה, כמו הרבה עובדים אחרים במשק שלא עוטים מדים).
ראשית, את מה שהיא מגדירה עליהום ציבורי, אני מגדיר דיון ציבורי. זה אולי לא דיון נוח, אולי לא מידתי, אולי לא מנומס, אבל דיון. לדעתי חשוב שהדיון הזה יתקיים. גם אם הוא אינו נוח, מידתי או מנומס, זה עדיף על פני שתהיה דממה מוחלטת בנושאים האלה.
שנית, חשוב להכניס את הדיון/עליהום הזה לקונטקסט. עליהום/דיון ציבורי דומה מתחיל גם ביחס להטבות שמקבלים עובדים במקומות אחרים – למשל בחברת החשמל או בנמלי הים – בכל עת שצצה איזו תקלה תקציבית במקומות האלה. בכל פעם שרשות החשמל מעלה את תעריפי החשמל, או בכל פעם שחברת החשמל מבקשת ערבויות מן המדינה, או בכל פעם שחברת החשמל נקלעת לאיזו מצוקה תקציבית, מתעורר מחדש הדיון בהטבות המופלגות שמקבלים (חלק מ) עובדיה. כך גם לגבי הנמלים. אלון חסן הוא אחד האנשים המושמצים ביותר במדינה, לא בלי סיבה. וכך, להבדיל ההבדלות הנחוצות, כך גם לגבי אנשי הקבע. הקונטקסט הוא חשוב. הדיון הזה לא התחיל אגב אורחא. הוא התחיל משום שהצבא טוען שאין לו כסף לאימונים, להצטיידות, להחזקת מלאים, להתעצמות ובאופן כללי לביטחון, בעוד שאנשיו מקבלים הטבות מופלגות שלחלקן אין אח ורע בשירות הציבורי, וגם לא במגזר הפרטי. למי שמתעניין, הנה הרשימה המלאה (ככל שהצלחתי לשים עליה את היד) של ההטבות שמקבלים אנשי הקבע (טיזר: הם משלמים מס בריאות מופחת, פחות מכל הישראלים האחרים, ומקבלים בחינם סל בריאות מורחב, הרבה יותר מכל הישראלים האחרים, שכולל תרופות ללא השתתפות עצמית, טיפולים שיניים וכו'). במלים אחרות, יש סיבה טובה מאוד שהדיון/עליהום הציבורי הזה מתחיל לגבי אנשי הקבע. ואת האחריות לכך צריך להפנות בחזרה אל הצבא עצמו. התקשורת, ככל שיש יישות-בעלת-מוח-חושב-אחד כזו, לא התעוררה סתם כך.
שלישית, כפי שיונתן ענה בהמשך אותו שרשור, מה, עובדים במקומות אחרים במשק לא עובדים הרבה שעות? מה, הילדים שלי מרוצים מזה שאבא שלהם חוזר אחרי ארוחת הערב במקרה הטוב? הם לא היו רוצים שאבא יבוא בחמש? הם לא היו רוצים שאבא יהיה בבית בשבת (במשך שלוש שנים עבדתי מהמערכת בכל שבת שלישית, כי מישהו צריך לעשות את העיתון שתקראו ביום ראשון). הטיעון הזה, לדעתי, לא מחזיק מים. בשוק העבודה המודרני, היכן שהעובדים עובדים שעות ארוכות מאוד, חסרי ביטחון תעסוקתי, מקבלים שכר לא הולם ובונים על פנסיה שלא תהיה, הטבות תנאי שירות הן דבר נדיר יחסית. אנשי הקבע לא יכולים להלין, לטעמי, שהם עובדים הרבה יותר קשה מכל עובד אחר, ולכן מגיע להם לקבל – במימון הציבור הרחב – הטבות מרחיקות לכת.
רביעית, כפי שהגיב אמירימון בהמשך אותו שרשור תגובות, ישנה טענה כי "במקום להתעסק שלכולם יהיה טיפולי שיניים משאירים אותנו לריב על פירורים. שיטת הפרד ומשול ידועה. אני גאה בכך שלמשפחות אנשי קבע יש תנאים סוציאלים טובים". אני חושב שהטענה הזו אינה נכונה. דבר אחד נכון, זו אכן שיטת הפרד ומשול ידועה. עם זאת, כשקבוצה קטנה יחסית נהנית מהטבות מופלגות שממומנות בידי הציבור הרחב, זו לא סולידריות חברתית, זה סתם ניצול. כך הדבר גם לגבי הפנסיה התקציבית. הטבה סוציאלית יוצאת מגדר הרגיל, שניתנה בידי המדינה לקבוצה מצומצמת (יחסית) של עובדים, בעולם שבו תוחלת החיים הייתה נמוכה (יחסית). היום, בעולם שבו תוחלת החיים כבר גבוהה יותר בעשור או שניים, ההטבה הזו הפכה להיות על גבול החזירית, בוודאי בשעה שליתר העובדים – שמממנים את הפנסיה התקציבית – כמעט שלא תהיה פנסיה משלהם.
לכן, למרות שצריך לשאוף להגדיל את הזכויות הסוציאליות של העובדים, לטעמי אין פירושו שהעובדים צריכים להסכים לממן באופן עיוור את ההטבות המופלגות שמקבלת קבוצה מצומצמת של עובדים, רק כי מדובר בפרה קדושה שאין לגעת בה, ואין לדבר בה.
ולבסוף, חלק לא מבוטל מהאנשים שבוחרים בצבא כקריירה עושים זאת לא מתוך הסתכלות על השכר או על התנאים, אלא מתוך תחושת שליחות אמיתית, מתוך הזדהות עם האתוס. על כך בנוי הצבא. רק בגלל זה הוא מתקיים ומצליח לעמוד ביעדים שלו. לטעון שדיון על ההטבות של אנשי הקבע פירושו שחיקת ערך השירות הוא כמו לטעון שאנשי הקבע נשארים בקבע רק בגלל התנאים. והם לא. הטיעון הזה הוא זילות של הערכים שהאנשים האלה פועלים לפיהם.
4.
אגב, בהמשך אותו שרשור הגיב לי גם בעלה של אותה אשת קבע תגובה מעניינת. הנה זה:
"ההשקעה, המחויבות והמחירים האישיים בקבע הם יותר או פחות ממקומות אחרים. גם בתוך הקבע עצמו ברור שיש כאלה שמשלמים מחירים גבוהים יותר מאשר אחרים. אבל הכעס הוא על כך שבתקשורת יש הדגשה של חלקים מאד מסוימים בסיפור הזה שנקרא "צבא קבע". התקשורת מדגישה את פלח המשרתים שמשלם את המחירים הנמוכים ביותר, מצד אחד, ומדגישה את ההטבות המקסימליות מצד שני (הטבות שלא תמיד אותו פלח זכאי להן). משום מה לא מדגישים את העובדה שכבר כמעט 10 שנים המתגייסים לקבע אינם זכאים לפנסיה תקציבית, אלא פנסיה צוברת, כמו כל אחד במגזר הפרטי. או את העובדה שרכב הליסינג הצבאי מקבל הקצבת דלק שמחושבת כך שהיא תספיק לנסיעה לבסיס וחזרה, פלוס נסיעות לסופרמרקט, וגם זה רק אם משרת הקבע נוסע בו (בן הזוג אינו יכול לעשות ברכב שימוש). אה כן, ורק אם הוא/היא בדרגת רב סרן ומעלה. בניגוד לתדמית יחידת ה-804 (או 805), יש הרבה מאד ג'ובניקים בקבע שנותנים לא רק את הנשמה, אלא את מרבית שעות הערות שלהם. כן, גם כאשר הם לכאורה בבית – הם לא בבית. הם על הכביש כי הבסיס נמצא במרחק של 100 ק"מ מהבית, או שהם בטלפון כי יש מקרה חירום שצריך לנהל, או שהם בקורס שהצבא מחייב אותם לקחת, שלא תורם להם כלום באזרחות, אבל מחייב אותם "לבלות" שבוע (או חודש) מחוץ לבית. מבלי להכנס ללמה הטבה כזו או אחרת מוצדקת (או לא), אני רוצה להציב את השאלה הבאה: המקומות הדומים שמועלים על המוקד הם בדרך כלל מקומות כמו חברת החשמל, הנמלים ושאר מונופולים עם יד על השלטר. אנשים עומדים בתור על מנת להתקבל לעבודה בחברת החשמל ובנמל. איפה התורים הארוכים בלשכת הגיוס? אז הנה המצב בעיני בן זוג של משרתת קבע: השעות מחורבנות, העבודה נמשכת אל תוך הלילות וסופי השבוע, השכר זעום יחסית למקצוע (האזרחי), הצבירה לפנסיה על-הפנים, אבל הגאווה של זוגתי והסיפוק שלה מהעבודה שווים את זה. וכמעט שכחתי, פעם בשנה אנחנו יכולים לצאת לנופש של סוף שבוע ולשלם רק שליש מחיר. בעיני לשרת בקבע זה לא כלכלי בעליל. כנראה שגם בעיני רוב עצום מהאוכלוסיה שאינה משרתת בקבע, אחרת היתה נהירה לשם. אתה יודע מה? צה"ל צריך לשלם יותר, ולגרום לכך שיהיו תורים. אנחנו רוצים אנשים טובים בצבא, לא? כאלו שכיום עושים לביתם באזרחות, ודואגים לכך שהמגזר הפרטי יהיה טוב יותר. אני רוצה אותם גם במגזר הציבורי. אני רוצה אותם בתור המפקדים. ועכשיו לגבי "התקשורת": אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, אין ספק. צריך להמשיך ולחשוף את המקומות שבהם יש שחיתות, או סתם חוסר יעילות, ולהצביע עליהם. אבל להוציא את זה מפרופורציה (הכתבה המקורית אף מודה בכך: "זה אמנם לא הרבה כסף בהשוואה לתקציב צה"ל כולו, העומד על כ־29 מיליארד שקל. אבל, כאמור, זהו רק משל לכסף קטן") משרת את האיטרסים של הכתב ובעלי העיתון: העליהום מושך קוראים, מייצר באזז, ובסופו של דבר מוכר יותר פרסומות. זה הרבה יותר מעניין לקרוא על טיפולי השיניים של ילדי הקבע (לא שמענו על כך עד היום, דרך אגב. צה"ל לא טוב בהפצת אינפורמציה על ההטבות שלו…), ולהתעצבן על ההורה מהגן עם הדרגות, מאשר לקרוא כתבה על דולר סיוע אמריקאי והאופן שבו הוא מחייב את צה"ל לרכוש בארה"ב".
חותמת על כל מה שכתבת. כרגיל
באתי לכתוב תגובה ארוכה אבל החלק האחרון פשוט חסך לי אותה. אשתי אקדמאית בקבע. היא מרוויחה קצת יותר מעמיתיה שבשוק בחוץ ובאמת מקבלת קצת יותר הטבות. היא נהנתנית לכאורה, קלאסית. אבל האמת היא כאמור שבמקצוע שלה אין תןרים בלשכת גיוס. אם כבר להפך. יש מחסור כרוני. אולי זה יוצא דופן, ובטוח שיש הרבה כיסי שומן בצבא. אבל תמיד כשאני קורא על אוכלי החינם בצבא, אני לוקח את זה בערבון מוגבל
אני יכול להבין אותם, זה נורא מבאס לעבוד קשה ולחזור הביתה ולגלות שתוקפים אותך ואת התנאים שאתה מקבל. אבל הטענה "צריך לדאוג שלכולם יהיה את התנאים שלנו" היא מגוחכת, כאילו שהתקציב הממשלתי אינו מוגבל, כאילו שהתנאים שלהם לא באים על חשבון דברים אחרים וזה רק עניין של החלטה והופ – לכל עם ישראל יש טיפולי שיניים בחינם.
יש כאן איזה שהוא דו שיח של עיוורים, בכל אופן. הם מבחינתם עובדים קשה, והם חושבים שאנשים כמוך טוענים שהם פרזיטים או בטלנים, אבל זה לא נכון. הבזבוז לא מתבטא בכך שהקצינים יושבים ומשחקים שש-בש כל היום. הבזבוז מתבטא בכך שיש מפקדות שלמות שהן מיותרות, בכך שיש בירוקרטיה צבאית עצומה שעל פי חוקי פרקינסון כל מה שהיא עושה זה לייצר עבודה לעצמה, וכשאתה בתוך המערכת זה בלתי נראה, כי אתה עובד מאוד קשה.
גם הטיעון "צה"ל צריך את האנשים הכי טובים" הוא קשקוש. על סמך מה הם קובעים את זה? לא צריך אנשים טובים במשרד האוצר, במשרד החינוך או בבתי הספר? לא צריך אנשים טובים באמדוקס? האם אדם איכותי במיוחד תורם יותר למדינה כשהוא משרת כקצין מודיעין או כמנהל בחברת היי-טק? בשביל הרבה מאוד תפקידים בצה"ל בכלל לא צריך אנשים טובים.
ובכלל, לא היה מזיק לו צה"ל היה מוצא דרך לשלם יותר היכן שכן צריך אנשים טובים, כך שסא"ל ב 8200 יקבל משכורת תחרותית של היי-טק, וסא"ל במשטרה צבאית יקבל שכר הרבה יותר נמוך. זו עוד נקודת בזבוז עצומה, המשכורות האחידות.
או קי אז בואו נוותר על הקלישאות, אני לא אקרא לאנשי הקבע אוכלי חינם והם לא ידברו איתי על קברים, ערכים וכל שאר הקלישאות שאמורות להעביר אותי לדום. אז מה, אסור להעביר ביקורת יותר? כל הטבה היסטורית תשאר לנצח כי אם מישהו יציע לבחון את זה מייד יוותרו על אימונים או ישביתו טיסות.
כל העולם השתנה בעשורים האחרונים, כולם מרוויחים פחות, מקבלים פחות מהממשלה, חיים יותר זמן ומעבירים את הפנסיה שחשבו שתהיה להם לטייקונים. האם זה פייר שמגזר אחד לא ישתתף בנטל.
רק בתור אנקדוטה, בזמן שאני עדיין מנסה לקושש הון שיספיק לי יחד עם משכנתא מטורפת לדירה מאוד צנועה, בת כיתתי (באמת שאני לא כזה זקן) יצאה לפנסיה מתפקיד לא קרבי. היא בריאה ומטופחת ותחיה שנים רבות ללא דאגות, בעוד שאני גם בעוד 30 שנה אשלם מיסים והפנסיה שלי תאכל על ידי דמי הניהול.
אם מישהו חושב שאפשר להמשיך לשמור על הבדלים כל כך בוטים, אשרהו. אני חושב שזה רק עניין של זמן עד שזה ימאס לעבדים.
שאול אמסטרדמסקי מבדיל מראש בין אלו המסכנים חיים (שלהם מגיע) לכל השאר. קריטריון לא רלוונטי לשיפוט ערכו של קצין צה"ל. אם סיכון חיים צריך להיות הקריטריון, והוא לא צריך להיות, כי הוא בכלל לא רלוונטי היום למלחמות, משרתי הסדיר והקבע הצעירים הם מסכני החיים. המדינה לא מתגמלת אותם על כך. זהו חלק משירותם הצבאי, ובשלוש עד חמש השנים של השירות הם יסכנו חייהם יותר מבכל שלב אחר בקריירה הצבאית אחר כך.
הצבא הישראלי הוא גוף מנוהל בצורה כושלת, בגלל עודף תקציביו ומשאבי כוח האדם שלו. רבים מהקצינים הבכירים הם לא יוצלחים שלא יודעים לנהל מכולת. תראו לאן אלוף מיל. שלמה ינאי דירדר את טבע. תראו מה שווה מירי רגב או אלעזר שטרן.תגגלו על האנשים האלה ותראו מה הישגיהם האקדמיים או הכלכליים ללא חממת הצבא. יש רבים כמותם, אגב, במגזר הציבורי, שגם נהנים ממשכורות שמנות ולא הולמות את כישוריהם, אבל לפחות הם לא מתהדרים בנוצות של "אני מציל לכם את המדינה".
שוב מפמפמים את שקר ה"פנסיה הצוברת". זה לא לגמרי נכון. ראשית, הצבא מפריש לפנסיה הרבה יותר מכל גוף אחר. שנית, הוא נותן "פנסיית גישור" – כלומר סוג של פנסיה תקציבית, לשנים שבין הפרישה מצה"ל לגיל הפרישה במשק. כך שעדיין תנאי הפנסיה הרבה יותר טובים (ויקרים) מכל מקום אחר.
אתה כל כך צודק!
בתור קצינה לשעבר עם כמה שנים טובות בקבע ועכשיו חלק מציבור העובדים במשרה חלקית שמנסה להבין איך לתכנו את העתיד הכלכלי של המשפחה שלי, אני יכולה לראות איך הצבא מנסה לערבב את האתוס של "שירות המדינה" גם ללא-קרביים בעליל.
מערכות גדולות נוטות תמיד לשכנע עובדים לעבוד בתנאים קשים ולא נעימים תמורת האתוס, היוקרה, הכבוד או ההבטחה לעתיד יוקרתי שמתווספים לתפקיד. ככה עובדים מתמחים למיניהם, מתרגלים ומרצים צעירים באוניברסיטה, ועוד הרבה בעלי משרות שנדרשים להפקיד את הביטחון הכלכלי והפנאי שלהם בצד למען העתיד הפוטנציאלי.
זה נכון שאנשי קבע עובדים קשה ושהם נדרשים לעמוד במערכת נוקשה של חוקים ותקנות שלפעמים ממש לא הגיוניים או נורמטיביים. אבל המערכת יודעת לשדר להם את המסר הערכי שזה מאד חשוב לביטחון המדינה. מתי נולד הקתרזיס? כשאתה עושה עבודה שאתה יודע שהיא לא קריטית, בתנאים לא תנאים ומשקיע על חשבון המשפחה שלך, ועדיין המערכת גורמת לך להאמין שזה מאד חשוב לחברה.
אז זהו, שכאן נעוצה ההפרדה העיקרית בין לוחמים ללא-לוחמים. כל מי שעובד בתפקידי מטה/שלישות/כ"א/מחקר/אסטרטגיה וכו' – במה הוא שונה מהציבור האחר שעובד כך לילות כימים ומקבל הרבה פחות שכר ויש לו אי-ביטחון תעסוקתי שגורם לחרדות עמוקות? למה הוא זקוק למצנח ביטחון? בגלל שאולי יקפיצו אותו בלילה או בסופי שבוע לעבוד? נו באמת, זה לא קורה באזרחות? אין אנשים שנשארים לעבוד נורא מאוחר בגלל שהבוס שלהם דרש משהו או כי הם חייבים לסיים פרוייקט? בואו לא נבלבל ביטחון לאומי עם שגרת עבודה מודרנית.
אתם רוצים לדבר על בני זוג שעובדים הרבה שעות? אחלה, בואו נפתח את הדיון לכל מי שקורא את זה עכשיו ומכיר מאד מקרוב בני הזוג שעובדים בהיי טק, מרוויחים שכר נהדר, אבל רואים את הילדים שלהם בשמונה בערב (או בבוקר) או בשבתות, כשהם לא עסוקים בשיחות ועידה. בואו נדבר על רופאות ואחיות שעובדות במשמרות, או לומדות למבחני התמחות וכדומה. אם תשאלו את הילדים שלהם – תגלו שגם הם היו מעדיפים לוותר על המון משחקים או מותרות אחרים ופשוט לרכב עם אבא על אופניים אחהצ. עזבו, אל תהיו חמדנים – לאכול עם שני ההורים ארוחת ערב ביחד. גם אמא ואבא היו מעדיפים את זה לעומת הרבה מאד מותרות חומריים…
אז די לקלישאות של האתוס לעבודה משרדית סופר-חשובה שמצילה את החברה הישראלית. מספיק. הצבא צריך לעבור מהפך ולדעת לגייס את האנשים הטובים ולהציע להם את מה שמעניין אותם באמת – האתגר, היכולת האישית להתפתח, מנהלים טובים (להבדיל מ"מפקדים") ועניין בעבודה. עוד גרביים מהמשביר או סוף שבוע במלון זה באמת סוג של קשקוש בחיים האמיתיים שהם לא קבע.
החברה הישראלית צריכה אנשים טובים וחדורי ערכים שאוהבים ומכבדים את האתוס שלנו בכל מיני מקומות עבודה – במערכת ההשכלה הגבוהה והמחקר, במערכת הבריאות, במערכת החינוך, בפרקליטות, בהיי טק, במערכות ההסברה של המדינה, במשרדי הממשלה ועוד ועוד. לא צמחה לאנשי הקבע הילה מעל הראש בשנים אחרונות שגורמת להם להיות קורבנות קדושים שזכאים להטבות כאלה מפליגות יותר מקבוצות עובדים אחרות. אם כבר, הגיע הזמן שבת היענה תוציא את הראש מהחול ותראה מה קורה לשאר בעלי האתוס והאהבה למדינה בשוק החופשי.
שאול,
הכתיבה שלך בנושא, למרות ההתעמקות, ניחנת בחד-מימדיות.
את החזיריות יש לתקוף באופן סדרתי במקומות המובהקים ביותר שלה. הפרופורציות שאתה מציג פשוט עושות יותר נזק מתועלת. החזיריות המרכזית נמצאת במשכורות של מנהלי החברות הבורסאיות, בתכנוני המס של בעלי ההון ובהטבות המופלגות שהם מקבלים. הסכומים שם גדולים פר אדם באופן הרבה יותר משמעותי ואולי מעניין לכמת אותם אבסולוטית עם הפערים לכאורה בין ההטבות לאנשי הקבע לבין עובדים מחוץ לצבא בתפקידים דומים. לפיכך, המהלך הכי פחות חזירי צריך לכלול פגיעה מידתית בחזקים ביותר – וחיזוק החלשים ביותר. בינתיים, כל נסיון להסית עובדים חזקים פחות בעובדים חזקים יותר, הוא בעיקר מריחה של דימויים ערכיים כמו שירות קרבי ונסיון נואל לתמחר אותם בכסף, במקום להציב פרופורציה בריאה – מי באמת חומק ממתן חלקו לקופת הציבור ומי הכי זקוק לתמיכה ציבורית. בשני המקרים, לא מדובר באנשי הקבע. להערכתי הרעיון של לפגוע בעובדים חזקים הוא תמיד מיותר, אלא אחרי שנפגעו החזקים מהם ובתנאי שהפגיעה מיעודת להטבת מעמדם של עובדים חלשים.
שאול,
לפי הניתוח שלך, ניתן בקלות לגייס את הביקורת שלך לקיצוץ כללי בתקציב המדינה שיושת רק על אנשי הקבע. האם זה יהיה צדק חלוקתי בעיניך ?
הטקסט הזה צריך להופיע בעיתון!
מה לגבי ק"ג? כי בקופת גמל דלי אני משלם אחוז מהסך וארבעה אחוזים מהשוטף
זה אומר שאתה משלם את דמי הניהול המקסימליים המותרים בקופות גמל
שאול שלום
כקורא נאמן שלך בעיקר בבלוג ההתמקדות שלך בעוד ציבור שכירים, ומיקוד הבעיה בו מפתיעים ומאכזבים.
את אלו שמנסים לאתגר את השיטה בתקשורת היום ניתן לחלק לשתי קבוצות:
'הרולניקים' שטענתם הבעיה היא לא השיטה, אלא כמה מושחתים בצמרת ההון ועושי דברם הפוליטים. ריכוזיות כבר אמרנו? והשכירים במקומות עבודה ציבוריים, המרוויחים משכורות המאפשרות לחיות מהן שהם אחראים לא פחות למשבר הנוכחי והמתקרב העמוק יותר.
לאלון חסן ולדנקנר אותו משקל על עיצוב הכלכלה.
ובכל מקרה הבעיה אינה בשיטה.
נסיר את החסמים משוק חופשי נמשיך להפריט את הכל ויהיה נפלא, [לפחות לחלקנו.]
הקבוצה השניה
'אמסטרדמסקים' המנסה לבקר את השיטה לבקר את תהליכי ההפרטות, לא רק באופן פרסונלי אלא כדי לחשוף את הצד האידיאולוגי מאחורי השיטה הכלכלית ואת המקומות בהם הסדר הכלכלי מעוות מוסתר וכו'.
ומכיוון שהבעיה כאן היא השיטה, הבעיה היא לא עד כמה גמזו או הממונה על ביטוחי הבריאות נחמדים, אלא שאלה מהותית על ניהול משק הבריאות הישראלי. [אם להזכיר נושא שעסקו בו בהרחבה במקום זה.]
אם מסתכלים על השיטה ולא מחפשים שעירים לעזאזל, חייבים להבחין שגם אם אלון חסן מושחת [כנראה שכן] וגם אם כמה עובדי נמלים מקבלים יותר ממה שראוי, לא זה מה שמעצב את חלוקת העושר בחברה הישראלית, לא זה מה שמעצב את השיטה. [אחריותם בעיצוב השיטה אם כבר היא בשתיקתם לנוכח הכנסת עובדי קבלן לנמלים].
כך גם אנשי הקבע.
כל הויכוח הזה נוגע בעלולת שולית יחסית לכלל העלות של מערכת הביטחון.
פרסום הנתון של עלות כלל המשכורות הוא כמובן דמגוגי. משום שלא עליו מתווכחים.
בהנחה שביטוח בריאות פנסיה טובים צריכים אנשי הקבע לקבל,
על כמה כזף מדובר.
זה גרושים והם אינם משפעים בכהוא זה על תקציב המדינה ועל תקציב הביטחון.
אלו צעדים שיכול להיות שראוי לעשות יכול להיות שלו
לא שם נמצאת הבעיה של המשק השיראלי
ולא שם נמצא את הפיתרון.
בתודה על המחקרים העמוקים והכתיבה
רן רביב
פינגבאק: חוקי פרקינסון והבזבוז הבלתי נראה - אנכי