תודה.

ֿ

ביום ראשון השבוע, רגע לפני שיצאתי מהבית, פתאום הטלפון צלצל. מעברו השני של הקו הזדהתה מישהי כרויטל מעיריית תל אביב, שהעבירה אותי לפרופ' זהר שביט,שבישרה לי את אחת הבשורות המרגשות ביותר שקיבלתי מעודי. זה הזמן, מבחינתי, להגיד תודה.


כשם שמערכות חדשות לא היו יכולות להתקיים ללא העיתונאים שעובדים בהן (בהנחה שהן רוצות לעשות עיתונות אמיתית), כך לעיתונאים אין זכות קיום, בעיני, בלי המערכת שמאחוריהם. בלי העורכים שלהם. אז תודה רבה לעורכים שלי. לגלית, ליואל, לנעמה, לאמירזיו ולגולן. תודה אינסופית על המקום המדהים שהם נותנים לי בעיתון ועל ההשראה, על גירוי בלוטות המחשבה. תודה גדולה על כל פעם שעיקמו את האף על משהו שהצעתי, שפסלו איזה רעיון, ורק עשו לי חשק ללכת ולהביא שוב את אותו הסיפור, רק הפעם טוב יותר, קולע יותר, מנומק יותר. תודה גדולה על כך שכשהבאתי משהו טוב, הם ידעו לזהות שהוא טוב, גם אם הוא לא הדבר המעניין ביותר או הדחוף ביותר על גבי הפלנטה, וידעו למצוא לו את המקום המתאים, ולתת לו את החשיפה המתאימה. תודה גם לגרינבאום, שביום שמינו אותי לראש מערכת החדשות הסתכל עלי ואמר "שתדע שאני הצבעתי נגד", וגם "נראה לך שאתה יכול לעשות את התפקיד הזה עכשיו?". תודה רבה גם לשתי עורכות, כל אחת מהן עורכת בחסד ובדרך כל כך שונה זו מזו, שהטעינו אותי שתיהן במטען רב כל כך: למיכל פ"פ ולאדוה (עם ו"ו אחת). תודה רבה גם לרוני, שהאורך של רשימת הדברים שקיבלתי ממנה יכול להתחרות רק באורך הטקסטים של גילעד נס.


תודה גדולה להרבה מאוד אנשים שדרכיהם השתלבו בדרכי בשש השנים האחרונות, גם אם לרגע, גם אם לשניים. רובם השאירו בי משהו, גרמו לי לחשוב, גרמו לי להסתכל על דברים אחרת, להתעניין במה שאני מתעניין, איך שאני מתעניין. תודה רבה לעמיק, ללירון, לזלצר, לאלוןרייס. תודה רבה לאבנר, לבאסל, לענתבי, להדסה הסופר-ציונית וגם לנועם תמרי. תודה רבה לואלריה, לגרטי, לאלקין. תודה רבה לגנון, למיקי, לקרן צוריאל, לפסובסקי, לפופובסקי ולעוד אשכנזים מתנשאים אחרים מהשבט הלבן (גנון, זו הפעם הראשונה והאחרונה שמישהו יכלול אותך בשבט הזה). תודה רבה לשעל, לאוראל, לגיא אסיאג, למיקי אלון. תודה רבה לכל האנשים שידעו לקבל בסבלנות את כל אותן הפעמים שצעקתי עליהם (הי גוטמן), תודה רבה לכל אותם האנשים שידעו להגיד לי לא, וגם לאנשים שידעו להגיד לי כן. תודה רבה לקרנויבך, ולכל האנשים הטובים האחרים שאני מתארח אצלם, על הפרגון הנדיר ועל הבמה.


תודה לאנשים בוועדת הפרס על הכבוד הגדול שהם בחרו להעניק לי. תודה רבה להרבה מאוד אנשים שנקרו בדרכי בשש השנים האחרונות, חלק מהם אנשים יוצאי דופן, מעוררי השראה נדירה. חלק גדול מהם מקורות שלא אוכל להסגיר את שמם. חלק קטן מהם מקורות שבחרו לתת בי אמון גדול מאוד ולחשוף בפני מידע רגיש מאוד (עד כמה שמידע בתחומים שאני כותב עליהם יכול להיות רגיש), רק בשביל התקווה שתצא מזה עיתונות קצת טובה יותר.


תודה לשני הבנים האהובים שלי – ילדוש וילדושון – שהעניקו לי את החרדות, ואת הסיבות לכתוב.
תודה עד בלי גבול לאהובתי, על הסלחנות, על ההבנה, על האכפתיות, על היכולת לנהל שיחות אל תוך הלילה על דמי ניהול או על החסרונות שבערבות הדדית בלי שזה יראה מוזר, על זה שהיא חושבת שאני טועה, ומגזים, על האהבה הבלתי תלויה שלה, על הפרצופים הכועסים ועל הפרצופים המצחיקים (על מי אני עובד, יש רק אחד כזה). על מי שהיא, על מה שהיא, על מי שהיא בשבילי, ועל מי שהיא נותנת לי להיות.


תודה רבה לקוראים. לכל מי שמגיב, לכל מי שמעיר, לכל מי שנותן רעיון, לכל מי שמרטווט, לכל מי שמלייקק, לכל מי שמשתף, לכל מי שמהדהד ולכל מי שמתנגד.


תודה רבה רבה.

תגובות

  1. ניקי

    ואחרי רשימת תודות כל כך ארוכה, נותר לי, כמישהי מהצד השני – הקוראת – להודות לך. תודה על כתבות מחכימות, מרעישות, משמחות (טוב, על מי אני עובדת?) ומעציבות. תודה על האור שאתה שופך על פינות חשוכות ועל התקווה שאתה נותן, בסופו של יום, שעכשיו, עם האור, יבוא התיקון.

    ותודה גם על פוסטים אישיים שהעלית, שהרבה יותר מפעם אחת גרמו לי להזיל דמעה.
    שש
    מהפרסים המוצדקים ביותר, בהחלט.

    תודה.

  2. ברק

    שאול, אתה נקודת אור אדירה בתוך גזל גדול ומאורגן שמעיב על עתיד המדינה כולה (וזה התיאור הכי צנוע שיכולתי לחשוב עליו!). בזכות העבודה העיתונאית המדהימה שלך אנשים במדינה מתעוררים לאט לאט, מבינים מה קורה כאן מבחינה כלכלית, ואולי אפילו יביאו בעזרתך לשינוי.
    תודה על הכל! ברק

  3. עיסא

    כל כך שמחתי שקיבלת את הפרס – הנה אחד שממש מגיע לו, אמרתי לעצמי.

    אז, מעבר לברכות ולאיחולים, לתודות שמגיעות לך, ולכל הסופרלטיבים הנכונים, יש לי גם בקשה אחת: רק תמשיך, אל תישבר.
    אני בטוח שזה קשה הרבה יותר ממה שרובינו (הקוראים) חושבים, אבל אנחנו כולנו מאחוריך, וכמו שאמרו כאן, זה חשוב לישראל כחברה וכמדינה, שיהיו כאן כמוך.

    שוב תודה, ומברוק !
    עיסא

  4. אורי כובע גרב

    זוהר שביט היא פושעת אוסישקין שהצביעה בעד ההריסה.לא נשכח ולא נסלח

  5. גיא

    כבר כתבתי לך כמה מילים בפוסט הקודם, אבל אם כבר העלית את זה בפוסט נפרד, אין סיבה שאני לא אכתוב עוד כמה מילים גם כאן:

    אחד התחביבים שלי בשנים האחרונות, מעבר לעולם התוכנה וההיי-טק (שאותו אני חי כבר קרוב ל-30 שנה), הוא עולם הכלכלה – הן העולמית, וכמובן הישראלית. לפני קרוב לשנתיים, החלטתי לעשות מנוי ל"כלכליסט", בכדי שאוכל להרגיש שאני גאה לתמוך כלכלית בעיתון שבו כותבים אנשים כמוך, שעושים עבודה עיתונאית מופלאה וחשובה מאין כמותה.

    כשקראתי בתחילת השבוע שזכית בפרס, שמחתי בשבילך. את הסדרה שלך על הפנסיה הפצתי בלינקים לכל מכריי, מדי יום. אין ספק שזה אחד המסמכים המרתקים והחשובים שנכתבו בעיתונות הישראלית ב-2 העשורים האחרונים – ואני לא מגזים. גם סדרת הכתבות שלך על מערכת הבריאות והשר"פ היא מעשה אומנות בעיניי – בעיקר כמי שחי על בשרי את המשבר הזה של מערכת הבריאות כבר למעלה מ-7 שנים (מהצד של החולה, לצערי – לא שהצד של הרופאים הזוטרים טוב יותר).

    אני אמנם לא קורא באופן קבוע את הבלוג שלך – אבל גם זה קורה מפעם לפעם, ואין ספק, שאתה נותן המון ערך מוסך לקוראים שלך.

    בקיצור – שוב – המון תודות.
    וכפי שעיסא כבר כתב כאן לפניי – אל תישבר. לכתוב במשך שנים על מה שמציק לך, שוב ושוב, בתקווה שמישהו ישים לב וישנה את המצב, זה לא הדבר הכי קל בעולם.
    תדע שיש הרבה אנשים שם בחוץ – ואני שמח להיות אחד מהם – שמחכים לטורים שלך בכיליון עיניים.

    שתהיה המון הצלחה בהמשך! ומזל טוב!
    גיא

להגיב זה מגניב