אז למה לא כל יום דאבוס

ההשקעה בצמיחת כלכלת ישראל מיטיבה לחברה שלנו אבל גם לשכנינו, בין אם הם מבינים זאת ובין אם לא. אני מאמין שבמסגרת המשא ומתן חשוב לקדם את השלום הכלכלי במקביל לקידום השלום הפוליטי. האחד לא מחליף את השני, אבל הוא יכול לסייע לשני. בעיני זו תרומה אדירה לשלום. זאת גם דרך לצמצם את הפערים הן בישראל והן בין ישראל לבין שכניהמתוך נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו בדאבוס

1 מרחוק, דאבוס נראית כמו חג הפורים של המנהיגים הפוליטיים ושל אנשי העסקים הגדולים בעולם. פתאום כל העולם מתחפש לכבודם. בחוץ קר כשלג, בפנים חם בלב. אנשים עם חשבונות "לא פעילים" ש"במקרה נפתחו" במקלט המס בג'רזי או בקבוצת איים שכוחה אחרת נפגשים זה עם זה לאיזה דרינק והחלפת רעיונות איך להפוך את העולם למקום טוב יותר.

שם בדאבוס, כך נדמה מרחוק, אתה אוכל אוכל טוב, ישן במיטה נוחה, מתקלח במים בטמפרטורה מושלמת, ומסתודד עם מנכ"לית יאהו מאריסה מאייר או עם מנהל העסקים הראשי של גוגל ניקאש ארורה. אין שם אוריאריאלים או מירירגבים או ישראלכצים. אפילו יאיר לפיד לא הגיע לבסוף. הכל שקט, נעים, סטרילי, שוויצרי.
הסיכון היחידי, אם בכלל אפשר לקרוא לזה סיכון, הוא להיתפס לפגישה לא מתוכננת עם הנמסיס מאיראן – אשרי המאמין שבמקום כזה יש משהו לא מתוכנן – או לשאלה מטרידה בעניין תהליך השלום, אם יש בכלל שאלות מטרידות בעניין הזה, אם יש בכלל תהליך שלום. כנס דאבוס הוא בועה עשויה כהלכה, ומי לא היה רוצה לגור בבועה, לפחות לאיזה סופ"ש. בטח יש שם מלא נרות ריחניים בחדרים.
זה לא שנתניהו לא אמר את הדברים הנכונים בדאבוס. הוא אמר. דיבר על ישראל אומת החדשנות, וישראל ארץ הסטארטאפים העולה ועל שקיעת הלואוטק, על זה שמחשבנו אפילו את געיית הפרות ברפת, ועל זה שאנחנו ממחזרים מים יותר מכל מדינה אחרת בעולם. הוא שב וקרא, שב וקרא, למשקיעי כל העולם לבוא ולהשקיע במדינה היחידה שעובדת כמו שצריך במידל איסט. נתניהו, ראש ממשלת ישראל, אמר בדאבוס את כל הדברים הנכונים.
ובכל זאת, שום דבר לא ישתנה במציאות הישראלית מחר בבוקר. הים הוא אותו ים, והפער הבלתי נתפס בין מחירי הדירות לבין גובה המשכורת שלכם יישאר כמות שהוא. ולכן, הבעיה עם הדברים שראש הממשלה נשא בדאבוס היא לא בעיה תוכנית. אין בעיה עם מה שאמר. הבעיה היא עם מה שלא אמר. בדאבוס, כמו בישראל, ראש הממשלה נתניהו לא הצליח להציע לישראלים מחר חדש. מציאות אחרת. ארץ נהדרת, אבל באמת.
אמירות מדיניות משמעותיות לא נשמעו שם, התמודדות אמיתית עם הטקטיקה האיראנית הפייסנית בזירה הגלובלית לא נראתה שם. רק קריאות נרגשות למשקיעים, לבוא ולהשקיע, לבוא ולהפריח את הסטארטאפניישן.
בסוף היום, כל המשקיעים האלה מעניינים את נתניהו לא רק בגלל הזוהר הבין לאומי, אלא בעיקר בגלל האג'נדה המדינית שלו. נתניהו יודע שחיזוק היחסים הכלכליים עם מעצמות המחר סין והודו, כמו גם טוויית רשת קשרים כלכלית מסועפת עם התאגידים הגדולים והמובילים בעולם, מחזקים את עמדתו המדינית. תנו לקנדים לרכוש נתח מים המלח, תנו לסינים את כלל ביטוח. מה שבא לכם, העיקר שכולם יסתבכו איתנו כאן בתוך הדנידנוניזם שהוא המציאות הישראלית של 2014. מציאות של קיפאון, של פלונטר שאי אפשר להתיר, וגם לאף אחד אין רצון להתיר.
ככל שלסין ולגוגל, להודו וליאהו יש אינטרסים כלכליים בישראל, כך ייקל על נתניהו לדחוף את עמדותיו המדיניות בזירה הלאומית. שכן הכסף, בסופו של דבר, הוא זה שמתווה את המדיניות. החדשנות ככלי שרת פוליטי. הקריאה לזרים לבוא לישראל כהרחבה של מנגנון ההתנחלות, זה שקובע עובדות בשטח ולא מאפשר לשנות את המציאות.

אמרתי אז ואני אומר גם היום שבכלכלה הגלובלית ובכל הכלכליות הלאומיות ישנו זוג שבו הסקטור הציבורי יושב על כתפי המגזר הפרטי, שעליו לסחוב בתחרות. המקרה שלנו בישראל, הבחור שמעל, השמן, היה שמן מדי והיינו חייבים לעשות לו דיאטה. היה קשה לעשות זאת, אבל היינו חייבים לחתוך בהוצאות ממשלתיות. הזרמנו חמצן רב לאיש הרזה שמתחת בכך שהורדנו מסיםנתניהו, בנאום בדאבוס

2 2014 תהיה השנה השישית ברציפות לכהונתו של נתניהו כראש הממשלה, התשיעית בסך הכל אם סופרים גם את הקדנציה הראשונה בשנות ה-90. באופק הפוליטי אין יריבים שמאיימים על ההגמוניה של נתניהו ליד הגה השלטון. הוא יכול להוביל את ישראל בשקט לאיזה חזון שהוא רוצה להגשים.
אלא שבפועל, מה שבחר נתניהו לחזור עליו בדאבוס הם אותם המסרים מהקדנציה ההיא, בתחילת שנות ה-2000, כשר אוצר. שוב, כמו נשלפו מאיזה מחסן נעול, חזרו לעולם הדימויים של ראש הממשלה האיש השמן והאיש הרזה. הרזה – המגזר העסקי – שסוחב על גבו את השמן – המגזר הציבורי, שמכשיל את התקדמות המשק. גם העניין עם השלום הכלכלי הוא מסר שנתניהו חוזר עליו לפחות מאז הבחירות ב-2009, מבלי שמישהו מבין בדיוק מה זה אומר, ואיך עושים שלום כלכלי עם אנשים שאתה לא מוכן להסתכל להם בעיניים.
מה זה בדיוק אומר שראש ממשלה שמקדש את החדשנות ככלי מפתח לעתידה של ישראל ממחזר דימויים כלכליים מלפני עשור שנים? מה חדשני בזה? ונניח שנתניהו יישאר בתפקיד ראש הממשלה לעוד שש שנים נוספות. האם גם אז נשמע על השמן והרזה? יש בזה משהו קצת עייף, לא? קצת מעייף.
הרי המגזר הציבורי – האיש השמן – הוא לא באמת שמן. הוא נכה. ולנכים לא צריך לעשות דיאטה, אלא צריך לשקם אותם. לעזור להם שוב ללכת, או לרוץ, או מה שזה לא יהיה. והמגזר העסקי – האיש הרזה – הוא לא באמת רזה, והוא לא באמת איש אחד. למעשה, אם כבר יש משהו שהדימוי של נתניהו מתאים לו זה הציבור הישראלי: איש שמן – השכבה העליונה של המנהלים הבכירים, או כל מי שקרוב לצלחת וסידר לעצמו איזו פנסיה תקציבית או מנגנון אחר לסגור את החודש – שיושב מעל האיש הרזה – אנשי מעמד הביניים, העובדים שלא סוגרים את החודש, העובדים ששוקעים בהתמנפות משכנתאות, האנשים שעובדים ונמצאים כל הזמן מרחק יריקה מהעוני, או ממש בתוכו.
בקיצור, אם מישהו חשב שמשהו השתנה ביחסי הכוחות בין הציבור לנבחרי הציבור מאז קיץ 2011, בחודשים האחרונים נתניהו מאותת לציבור שוב ושוב – דבר לא השתנה. אתם יכולים למחות נגד מחירי הדיור עד מחר, נגד יוקר המחיה, נגד העובדה שאתם נאלצים גם לשלם מסים וגם להשלים מכיסכם עבור שירותים פרטיים כי השירותים הציבוריים לא מספיק טובים, ואני אמשיך לקדם את תפיסת העולם שלי: פחות מסים ופחות שירותים ציבוריים. תסתדרו עם זה.

אנחנו מניחים סיבים מהירים לאורך המדינה והאפשרויות הן אין סופיות. הן בשירותי בריאות והן בהעברת שיעורים ובשיפור איכות החיים. זה ישנה דברים בצורה שלא נראתה עד היום, בצמצום הפערים החברתיים בין העשירים לבין העניים. עלינו להעניק לכל אחד את היכולת לשפר את חייו, בין אם מדובר בצעירים ערביים או בחרדיםנתניהו, בדאבוס

3 ולבסוף, יש את עניין הסייבר. פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהוא חלק מאומת הסייבר. זה התחיל באמצע 2011, לפני כמעט שלוש שנים. ברוב חגיגיות הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו על הקמת מטה הסייבר הלאומי ועל יציאה לדרך של תוכנית חומש במסגרתה ישראל תעשה הכל בשביל להפוך למעצמת סייבר.
בחודשים האחרונים, בקצב גובר, נתניהו חוזר על עניין הסייבר כמעט בכל נאום שיש לו הקשר כלכלי. סייבר, סייבר, סייבר. סייבר לכל תלמיד, סייבר לכל פועל. ההיגיון מאחורי טירוף הסייבר הזה פשוט: מתקפות ההאקרים גוברות, ישראל ממילא משקיעה משאבים כספיים אדירים כל שנה בשביל להתגונן מהתקפות האקרים ובשביל לפתח מערכות מיגון טכנולוגיות בשביל להגן על עצמה, אז למה לא להפוך את זה לביזנס, לענף ייצוא?
נתניהו, בחוכמה ובחזון, זיהה שהעולם הולך לכיוון הסייבר, והחליט לנווט את ההייטק הישראלי לכיוון הזה גם כן, בשביל להשיג את המתחרים העולמיים. נו מור אפליקציות, קדימה סייבר. עם החזון הזה לכשעצמו אין שום בעיה. הוא דווקא נשמע הגיוני. בכלל, טוב שראש ממשלה מציג חזון וגם עושה מאמצים גדולים בשביל להשיג אותו. לא רואים דבר כזה כל יום.
הבעיה היחידה עם העניין הזה הוא שמי בדיוק הולכים להיות כל גיבורי הסייבר החדשים? מי יהיו טייקוני הסייבר? יזמי הסייבר? אלופי הסייבר? הי שם, אתם באופקים. צאו רגע מהמסכנות שלכם, מאי שוויון ההזדמנויות בחינוך שלכם ומכל הדברים האלה שאתם בוכים עליהם כל היום, ולכו תהיו סייבריסטים. נו. נו. למה אתם לא הולכים לסייבר? אה, לא היו לכם מורים מספיק טובים? והייתם צריכים לעבוד תוך כדי הלימודים בשביל לממן את המשפחה אז עזבתם את התיכון? והסביבה לא ממש תמכה? ולא איתרו אתכם ל-8200 כי למדתם בבית הספר הלא נכון? אה. טוב. אז בואו נשאיר את זה לטובי בנינו מרמת השרון.
זו, בסופו של דבר, הבעיה הכללית עם ההייטק הישראלי. למען הסר ספק: ההייטק הישראלי אינו בעיה. רחוק מזה. הוא מלהיב, האפשרויות לפרוץ בקנה מידה עולמי מסעירות את הדימיון ואת הפנטזיות על חשבון בנק דולרי, וכל מה שנלווה לזה. אבל בסופו של דבר הוא רלוונטי ל-10% מהעובדים, פלוס מינוס. מה כל היתר אמורים לעשות? מה ראש הממשלה מציע להם? ללקט את פירורי העוגה הגדולה שייאפו מתעשרי הסייבר? לחכות לסיבים האופטיים? לרפורמות ממשלתיות בשוק העבודה שיאפשרו להם אולי להשתלב אבל להשתכר שכר מינימום?
הדברים שנתניהו נשא בדאבוס הוקצעו היטב, כמו כל נאום של נתניהו. אבל גם בדאבוס, כמו בישראל, נתניהו לא הציע לציבור פתרונות לכאן ועכשיו. לא שאנחנו נגד חזון. אנחנו בעד. אבל עם חזון לא קונים במכולת, אלא בכרטיס אשראי, כי כרגע המינוס כבד מדי ואולי עד ה-10 לחודש הבא ייכנסו קצת דמי הבראה והמצב יהיה קצת פחות לחוץ. אולי.
הנאום של נתניהו בדאבוס היה אמור להיות הצגת התוכנית הכלכלית של ישראל. אם בסופו של דבר כל מה שהתוכנית הזו כוללת היא אמירות עייפות מלפני עשור שלא מתארות את המציאות כמו שצריך, ניסיון לכרוך את המעצמות הכלכליות בתוך הסבך הגיאו-פוליטי הישראלי ומסרים על סייבר, הרי שנדמה שהמילה "חדשנות", היא לא בדיוק המילה הכי קולעת בשביל לתאר אותה.

(גרסה ארוכה לטור שלי שיתפרסם מחר בעיתון)

תגובות

  1. אחת

    האיש השמן רוצה לבנות לעצמו בית בחצי מיליארד שקל. האיש השמן מוציא בחודש על ארוחות בוקר סכום שיכול לכלכל משפחה לשנה שלמה. האיש השמן מדבר ומדבר אבל אינו אומר דבר, במקום זה הוא מפרק עוד ועוד נתחים מהמדינה, נתחים ששייכים לכולנו, ומוכר אותם במחיר סמלי לחבריו השמנים גם הם.

  2. יוסי

    טור נחמד. ותגובה מצחיקה של קלמן הרטשטיין (בהנחה שהוא לא התכוון שהיא תהיה טוקבק, אלא באמת ניסה לגרום לעדכוני הדואר של הבלוג להפסיק להישלח אליו).

  3. רונן

    סעיף 1 – הרצון למשוך כמה שיותר משקיעים ככלי למימוש אידאולוגיה מדינית – גם לאור החרמות ההולכות ומצטברות על ישראל

  4. שימי

    לגבי הסייבר ככלי לקידום הפריפריה (אופקים) – כדי באמת שלא להגביל את פוטנציאל העוסקים בתחום לאליטות (רמת השרון וכו') מטה הסייבר שהקים נתניהו יזם פרוייקטים לקידום החינוך בתחום בעיקר בפריפריה לתלמידי תיכון כדי שיוכלו להתגייס ל-8200 וכו':
    תוכנית מגשימים – http://www.magshimim.net/
    ופרוייקט גבהים – http://www.wistudent.org.il/files/wordocs/gvahim.pdf
    בוגרי 8200 ואנשי סייבר אחרים מכשירים את הדור הבא, כדי שדור הסייבר הבא יבוא גם מהפריפריה, וזה לא היה מתאפשר ללא המטה המאורגן והתקציבים המתאימים.

  5. incognito

    הסעיף האחרון, העוסק ב"מסכנים מאופקים" קצת חורה לי מכיוון שהוא פונה לרגש באופן די קיצוני, ולא מגובה בנתונים. מי אלה אותם אנשים קשי יום מאופקים שלא היה ביכולתם לסיים תיכון? איזה חלק הם מהווים מהאוכלוסיה?
    עוד – האם 10% מהעובדים, אותו אחוז שלטענתך רלוונטי לטיעוני הסייבר, האם חלק זה מהעובדים הוא קטן? דעתי היא שלא. זה לא הרוב, וגם לא "אחוז מרשים", אבל אלה הרבה אנשים.

להגיב זה מגניב