תקדים שראל

בקריאה חוזרת, זה יצא פוסט ארוך, מסורבל וקצת מייגע. ניסיתי שיהיה קצר וחד. לא יצא. עמכם הסליחה

1 מה שד״ר מיכאל שראל עשה היום הוא צעד ראוי להערכה. אחרי שהוא הבין ששר האוצר לא נותן לו, בעצם, לעשות באופן אפקטיבי את תפקידו היחידי עלי אדמות – לנתח מבחינה כלכלית את צעדי המדיניות השונים שנמצאים על השולחן – הוא שם את המפתחות על השולחן, והלך.
אז נכון, הוא עשה את זה בצורה פומפוזית משהו, קולנית, במכתב גלוי שהופץ פתאום באמצע היום לכל כלי התקשורת, אבל זה בהחלט צעד ראוי להערכה ציבורית. המקרה האחרון שאני זוכר של פקיד ציבור שהתפטר על יושרתו המקצועית היה הממונה על התקציבים לשעבר רמי בלינקוב, שהתפטר מיד אחרי אישור תקציב 2009-2010 בממשלה (ובמידה מסוימת גם ההתפטרות של איתן חי-עם מתפקיד מנכ״ל משרד הבריאות כשסגן שר הבריאות דאז יעקב ליצמן פעל נגד הקו המקצועי שלו בפרשת הקברים בבית החולים ברזילי באשקלון).
(עדכון ותיקון: אחד הקוראים הזכיר לי את ההתפטרות של חיים שני, מנכ״ל משרד האוצר, בשיא ימי המחאה החברתית, על רקע הקמת ועדת טרכטנברג ולמעשה הפקעת התכנון והניהול מידי משרד האוצר)

2 ההתפטרות של מיכאל שראל לכשעצמה אינה הדרמה הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אני גם לא חושב שהיא רעידת אדמה במשרד האוצר. עם כל הכבוד לשראל, הוא לא היה הפקיד הבכיר החשוב ביותר במשרד האוצר. גם לא השני בחשיבותו, גם לא השלישי.
מה שחשוב בהתפטרות של שראל, בעיני, הם שני דברים. ראשית, השאלה הכללית יותר מה הדינמיקה הנוכחית בצמרת משרד האוצר. מה קורה שם ביחסי הכוחות בין לשכת שר האוצר לבין הפקידים הבכירים המרכזיים שלו – ראש אגף התקציבים, החשבת הכללית ומנכ״לית המשרד. והשאלה השניה, כללית עוד יותר, היא איפה עובר הקו שמאחוריו משרתי הציבור מפסיקים לשרת את הציבור אלא מתחילים לשרת את נבחרי הציבור, והאם יש בעייתיות במצב הזה?
אז נתחיל מהשאלה הראשונה – מה קורה בימים אלה בצמרת משרד האוצר. התשובה הכנה היא שאני עדיין לא יודע מספיק. אבל אני עובד על זה, ובסוף אדע. מה שאני כן יודע בשלב זה הוא חיבור של 1+1+1, או משהו כזה. עיקר ההתמקדות שלי היא באגף התקציבים, בעיקר משום שבעוד רגעים ספורים אמור להתחיל תהליך בניית תקציב המדינה לשנה הבאה, ובסופו של דבר זהו אחד מתפקידיו המרכזיים ביותר של המשרד.
שר האוצר יאיר לפיד מקפיד כבר די הרבה זמן לרדת על אגף התקציבים. הוא עושה את זה בכל מיני הזדמנויות, בכל מיני דרכים, ובכל מיני אופנים. פעם זה הפוסט על ריקי כהן ותעזבו את טבלאות האקסל שלכם, פעם זה הנאום יוצא הדופן שנשא בתחילת השבוע במרכז הבין תחומי בהרצליה. בנאום הזה הוא מתח על אגף התקציבים את הביקורת שנמתחת על האגף תמיד, מבחוץ. הפעם השמיע אותה שר האוצר, ובצורה די בוטה. הנה כמה ציטוטים נבחרים מהנאום הזה:

״האם זה אומר שבאגף התקציבים של האוצר עובדים אנשים שהדמוקרטיה לא יקרה לליבם? חס וחלילה. אחרי שנה של עבודה מאומצת איתם אני רוצה להעיד שפגשתי שם כמה מהאנשים הטובים ביותר, האכפתיים והציונים ביותר שהכרתי מעודי. אלא שדווקא בגלל זה, דווקא בגלל האכפתיות והמסירות, הם אומרים לעצמם שסדר עדיפויות לאומי הוא עסק רציני מדי מכדי שיפקירו אותו בידי אנשים קצרי ראות כמו הפוליטיקאים. זהו כספו של הציבור, ואסור לבזבז אותו על האינטרסים הצרים של אנשים שצריכים להבחר מחדש בטווחי זמן קצרים הרבה יותר ממה שפועלת הכלכלה, ולפיכך מעדיפים תמיד לעשות החלטות פופולאריות וקצרות טווח, במקום לחשוב מה באמת טוב לאזרחי ישראל ולכלכלת ישראל.
אני מקווה שהרעיון הזה לא משכנע אתכם יותר מדי, מפני שאחד מעקרי המדיניות שלי, ושל יש עתיד, הוא הנסיון להחזיר למדינה את ריבונותה. למעשה החזון היסודי הזה – שובה של הריבונות הישראלית – הוא החוט המקשר בין כל הפעילויות שלנו. זהו ה'קוּרָה טֶה אִיפְּסוּם' – ההכרח לרפא את עצמנו – שהבאנו לשולחן הלאומי.

[…]

הממשלה צריכה לקבוע סדרי עדיפויות, לקבוע את תמהיל המיסים, להחליט מה כיוון המשק ומהי תפיסת הבטחון שלנו. אין אף גוף אחר שרשאי או יכול לעשות זאת. לא אם אנחנו רוצים לחיות בדמוקרטיה אמיתית, שהיא לא רק פלורליסטית אלא גם מתפקדת.
אחרי שנה בממשלה אני יודע היום שבית המשפט וגם אגף התקציבים לא באמת רצו למלא את תפקידה של הממשלה. אין לי טענה לא נגד בית המשפט העליון – שאני מגדולי חסידיו, בעיקר בעידן המרסן של כבוד השופט גרוניס, ויש עתיד תלחם בכל נסיון לצמצם את גבולות סמכותו – ובוודאי לא נגד אגף התקציבים שאיתו אני עובד על בסיס יומי. בטבע כל ואקום סופו להתמלא, והם נכנסו לתוך ואקום מנהיגותי וערכי כמעט בלית-ברירה, מפני שהם אנשים אחראים שהאמינו בכל ליבם שהם מצילים את המדינה מעצמה. אני חושב שהם ישמחו להחזיר את המנדט הזה לבעליו החוקיים״.

3 הנאום הזה נשמע מעולה, והכוונה שלו נכונה, ושר האוצר הוא רטוריקן בחסד. ובכל זאת, כפי שהתברר בדיעבד, די מובן מאליו שמה ששר האוצר עשה בנאום הזה הוא להניח את הקרקע לקראת זה שהוא הולך להציג תוכנית שפקידיו הבכירים ביותר מתנגדים לה. גם ברשות המסים, גם באגף התקציבים, גם בהנהלת המשרד. מ ת נ ג ד י ם. וזה עוד לפני שסופרים את נגידת בנק ישראל ואת יו״ר המועצה הלאומית לכלכלה. אז שר האוצר טרח לספר יממה וחצי קודם לכן שהוא מי שמנהל את ההצגה, ושהפקידים צריכים להוציא אל הפועל את המדיניות שנבחרי הציבור מחליטים עליה.
זה בסדר, כמובן. אין אף אחד שיחלוק על זה. השאלה היא רק נקודת האיזון. היכן מתחיל המקום שבו נבחרי הציבור מנצלים את כוחם יתר על המידה, אל מול אנשי המקצוע. ובשביל לחזור לשאלה המקורית – מה יחסי הכוחות כרגע בהנהלת משרד האוצר בין לשכת השר לבין הפקידים הבכירים – נדמה לי שבאגף תקציבים מורידים קצת את הראש בימים אלה, אחרי שכבר חשבו שהם בדרך למעלה.
אגף התקציבים במשרד האוצר חטף בשנתיים האחרונות חבטות על ימין ועל שמאל. הממונה הקודם על התקציבים, גל הרשקוביץ, הביא את האגף לשפל. הוא הרשה לנבחרי הציבור להתייחס אליו כאל אסקופה נדרסת, הוא ביטל את עצמו בפני הפוליטיקאים, ואגף התקציבים איבד לחלוטין מהדומיננטיות שלו. יש שיגידו שיש בזה צדק פואטי, שאחרי כל כך הרבה שנים של עריצות תקציבית מישהו סוף סוף העמיד את האגף על מקומו. אלא שזה לא הסיפור. כי זה לא נעשה מתוך מחשבה של שינוי ארגוני, לא נעשה מתוך רצון לתת יותר כוח למשרדי ממשלה אחרים. זה היה סתם מתוך חדלון אישים. אף אחד אחר לא הרוויח מזה, זולת התחזקות של משרד ראש המשלה. המשק לא הרוויח מזה משהו, גם לא משרדי הממשלה האחרים.
הממונה הנוכחי על התקציבים, אמיר לוי, נחשב בחודשים האחרונים למושיע של אגף התקציבים. הוא הכניס לאגף רוח רעננה, הוא מדבר מעל כל במה על הערכים המסורתיים של האגף, הוא משקם את גאוות היחידה של האגף, הוא בונה את השדרה הניהולית של האגף, מאציל סמכויות ונותן הרבה מאוד אמון מקצועי בסגנים שלו.
והנה, פתאום, בהצעה לתת מע״מ של 0% על דירות חדשות לזוגות צעירים אמיר לוי חוטף סטירת לחי די פומבית מהבוס שלו, ממי שמינה אותו, משר האוצר. הגישה שלך ושל כל הכלכלנים נכשלה, אומר שר האוצר, עכשיו תתיישר בבקשה ותעשה מה שאני אומר (וליתר דיוק, את מה שאורי שני אומר). וכל זה קורה רגע לפני שמתחילים דיוני התקציב. ושם נדרשים יחסי אמון מאוד גבוהים בין ראש אגף התקציבים לבין השר. ראש אגף התקציבים תיכף יתחיל במלחמה עם כל העולם. עם משרד הביטחון, עם ההסתדרות, עם משרדי הממשלה האחרים. עם מי לא. הוא צריך את שר האוצר מאחוריו, לא רק מעליו.
למען הסר ספק: אין לי אינדיקציות לבעיות אישיות בין לפיד לבין לוי, אין לי אינדיקציות לאיזה מוראל ירוד באגף באופן כללי. אני כן שומע דיבורים על המורכבות ועל האתגר ועל הניסיון לעבוד יחד. כל זה יעמוד בתוך זמן קצר למבחן.

4 ואחרון חביב, אם עוד לא נרדמתם – ישנה השאלה השניה, הגדולה יותר: האם יש קו שמאחוריו משרתי הציבור, הפקידים, צריכים להגיד ״סטופ. אני לא עושה את זה, כי אני חושב שזה שגוי מבחינה מקצועית מן היסוד, אני חושב שזה יגרום נזק לציבור שאני משרת אותו, ולכן אני מתפטר. תביא במקומי מישהו אחר. האם יש קו כזה? זה יכול להיות באגף התקציבים, וזה כמובן יכול להיות בזירות אחרות לגמרי (הדוגמא שקופצת לי לראש היא של מאיר דגן וכל הקרב מול נתניהו-ברק על האם לתקוף באיראן או לא. הוא יצא עם זה לציבור רק בדיעבד, אבל רק משום שהוא הרגיש שהוא הצליח לבלום את מה שנראה לו שגוי לחלוטין בזמן שהיה בתפקיד. מהדיבורים שלו נדמה לי שהוא היה מתפטר בזמן אמת אם לא היה מצליח לעצור אותם, אבל זה סתם ניחוש. מה אני יודע על זה).
מיכאל שראל קם והלך. הוא אמר שהוא לא מסוגל להיות חתום על רעיון שמבחינתו שגוי וגורם נזק למשק בטווח הארוך שיהיה מאוד קשה לשקמו. שראל לא היה בתפקיד ביצועי. הוא היה הכלכלן הראשי של המשרד. תפקידו היה לנתח. ראש אגף התקציבים נמצא בתפקיד ביצועי. תפקידו לתקצב את משרדי הממשלה, לבנות את סדר יומה הכלכלי של הממשלה. זה הבסיס של העבודה שלו. עניין הדיור הוא רק זירה אחת נקודתית בתוך מרחב הפעולה שלו. אין שום ספק שהוא לא צריך לקום וללכת רק על עניין כזה. אבל מה צריך לעשות ראש אגף התקציבים אם, למשל, הממשלה תחליט שהיא רוצה להכניס את המשק לגירעון יותר גדול מהמתוכנן, בלי שיש לכך הצדקה כלכלית? (למשל, לא בגלל שיש מיתון והממשלה צריכה לשפוך כסף בשביל למשוך את המשק למעלה).
האם אז ראש אגף התקציבים צריך לעשות משהו? בהנחה שהוא עשה כל מה שהוא יכול בפנים, בחדרים הסגורים, דיבר עם שר האוצר ועם ראש הממשלה ועם כל מי שצריך בשביל להניא את הממשלה מלעשות זאת, ועדיין זרקו אותו מכל המדרגות. מה הוא אמור לעשות אז?
ב-2012 קרה משהו דומה. הגירעון התנפח, אבל ראש אגף התקציבים לא עשה כמעט שום דבר בשביל להזיז את הדרג הפוליטי לכיוון הנכון בשביל להתמודד עם הגירעון הזה. הוא גם לא יצא לציבור בשום הצהרה. נאדה. מי שניסו לעשות משהו היו הפקידים בדרג שמתחתיו. כל זה התפוצץ בסוף בקול רעש גדול.
אז האם יש נקודה שבה משרתי הציבור אמורים להגיד לנבחרי הציבור ״עד כאן״? אני לא משרת אותך, אני משרת את הציבור. ואני חושב שמה שאתה עושה מזיק לציבור. אני מבין את ההיררכיה, אתה זה שקובע, ולכן אני זז הצידה. האם יש נקודה כזו? (אגב, בעידן הפוגלים, הם לא היו זזים הצידה. הם היו יוצאים בהצהרה לציבור במהדורת הערב של הערוץ הראשון ומטילים אימתם על הפוליטיקאים). הפעם האחרונה שבה אני זוכר שפקידי יצאו ככה נגד נבחרי הציבור הייתה בסוף 2008, כשארבעת הפקידים הבכירים של האוצר שלחו מכתב חריף לראש הממשלה והאשימו אותו בהתערבות בעבודה שלהם תוך חריגה מסמכות, לא פחות.
אני לא יודע להשיב על השאלה הזו. מהבטן, נדמה לי שיש קו כזה (ואני לא מדבר על עבירות פליליות, זה מובן מאליו). מהבטן נדמה לי שיש קו שמאחוריו על משרת הציבור לפחות להגיד משהו לציבור, אם לא להתפטר. מבחינתו של מיכאל שראל, כנראה, הקו הזה נחצה. אני תוהה אם בחודשים הקרובים זה יקרה שוב. אני מקווה מאוד שלא. לא בגלל שאני מקווה שלא יהיו פקידים עם קווים אדומים. אלא משום שאני מקווה שהם לא ייחצו.

תגובות

  1. נדב פרץ-וייסוידובסקי

    כדאי להוסיף עוד אספקט לשאלה שלך: הבדלי גישות.
    הניסוח שלך מדבר על 'טובת המשק', כאילו שברור מה טובת המשק. שיש תשובה נכונה לאיך צריך לנהל את הכלכלה, ורק צריך למצוא אותה וליישם. (וברור לי שאתה לא חושב ככה). בפועל הרי, עד כמה שכלכלנים לא ירצו להאמין בזה, כלכלה היא לא מדע מדוייק. יש גישות שונות, שלכל אחת מהן יש עמדה אחרת לגבי מה צריך לעשות במצב נתון.

    ואז נשאלת השאלה – מה עושים כשהשר מגיע מאסכולה א', והפקיד מאסכולה ב'.

    (וגם מעניין – האם אתה חושב שזה מה שקרה כאן? אנחנו רגילים להציג את לפיד כאולטרה-ימין, אבל זה לא היה צעד ימני)

  2. ram

    נראה לי שהנקודה הכי חשובה של שראל פוספסה: הצעד של לפיד מטיב מעט את מצבם של הבוחרים שלו, במחיר של פגיעה גדולה מאוד בכל השאר. במקרה כזה, בודאי שיש מקום לפקיד שטובת הציבור לנגד עיניו לקום ולהתפטר. כל הכבוד לשראל!

  3. טל

    בלי להחשד כתומך לפיד, וכתומך נלהב ב put your money where your mouth is אני חייב לציין שאלא אם כן שראל עובר לעבוד באיזה מלכ"ר או לחזור לאקדמיה, אני מרשה לעצמי לפקפק בהתפטרות הפומפוזית שלו. זה חוכמה קטנה מאוד להתפטר בדרמטיות מהתפקיד המכובד אך לא כל כך רווחי, להיות גיבור לרגע ואז לרוץ לשרת את הטייקונים. מי יתן ואתבדה.
    בלי קשר, עד כמה שזה נשמע הזוי, טוב שיזכרו באוצר בעובדה שהשר הוא הסמכות. עם כל הכבוד, פקידי האוצר הם משרתי ציבור ותפקידם למלא את החלטות הממשלה ולא להחליט שהם יודעים טוב יותר. אני זוקף לזכותו של שראל את העובדה שלהבדיל מאחרים הוא לא העביר בקורת והמשיך את המשחק, לחובתו אני חייב לזקוף את העובדה שהוא גרם לי לכתוב תגובה שעוד עלולה להתפרש כתומכת בלפיד.

  4. אלון

    תודה על הפוסט המעניין והמסקנה המורכבת. תחושתי האישית היא שיש קו אדום כזה, אבל המקום בו הוא עובר אינו אובייקטיבי ולא יכול להיות כזה – אחרת פירוש הדבר היא שיש אמת מקצועית אובייקטיבית אחת. כלומר, המקום בו עובר הקו האדום תלוי בתפיסת עולם מקצועית. אם שראל חושב שנחצה קו אדום כלשהו, במובן החמור של הביטוי, אני חושב ש*מחובתו* לעשות מה שעשה. האלטרנטיבה היא לבטל את התפיסה המקצועית של הפקיד מפני הפוליטיקאי, כלומר למעול בעצם ההצדקה לבחירתו (המקצועית) לתפקיד. לא צריך גם להגזים: הצעד של שראל הוא הצהרתי ביסודו. אפקטיבית, הוא לא מדיח שר מכהן או מפרק את הקואליציה, אלא אם כבר מפנה מקום למישהו שיתאים יותר לתפיסת עולמו של השר. מה שהוא כן מנסה לעשות זה לייצר דיון ציבורי, משהו שלפיד יכול וצריך לספוג כפוליטיקאי. יש סיבה שההתפטרות של חיים שני, למשל, לא ייצרה הד דומה בזמנו – הטענות שלו לא זכו לאוזן קשבת בציבור ולא עוררו דיון אמיתי.

    ועוד שתי הערות לגבי תגובות קודמות:
    1. קשה לסווג את המקרה הזה כאסכולה א' מול אסכולה ב', ולו כי כמעט כל אנשי המקצוע, מימין (שראל, קנדל) ומשמאל (פלוג), מסכימים שזה צעד שגוי. לפיד לא מציג את הצעד שלו כחלק מתפיסת עולם כלכלית סדורה המנוגדת לשראל (ואם מחפשים אחת בכוח, קוראים לה קליינטליזם = מתן הטבות סלקטיביות לבוחרי המפלגה כמו בימי מפא"י או המפלגה הפרוניסטית בארנגטינה). אישית, אני לא מחסידי התפיסה הניאו ליברלית, אבל צריך להזהר מלפסול אותה אוטומטית. אני דווקא קונה את טענות המתנגדים על המכניקה הצפויה בשוק. זה כל-כך יסודי שקשה להתווכח: הורדת מחיר פתאומית פירושה העלאת הביקוש, והעלאת הביקוש גורמת לעליית מחירים. אפשר להתווכח, אבל רק בתנאי שמציגים טיעון נגדי רציני. לפיד לא עשה זאת, מיותר לציין לכל מי שמכיר אותו, חוץ מלומר "אתם נשכלתם, אז סתמו". לפי העקרון הזה, כל הצעה בעולם יכולה להיות תקפה. בקיצור, אפשר להכיר בלגיטימיות של ויכוח בין תפיסות עולם מנומקות מבלי להכשיר אוטומטית ויכוח בין טענה נכונה וטענה שגויה.

    2. גם אם הצעד של שראל חופף "במקרה" לעבודה יוקרתית כלשהי שסגר בדיוק עכשיו, זה לא אומר שאי אפשר לדון בטענות שלו לגופן. למעשה, פסילתן בגלל מניע משוער של הדובר היא סוג של אד הומינום שמסיט מהדיון על תוקפם של הדברים. בשורה התחתונה, יש טעם בדברים שלו או לא?

  5. בעז

    תודה על הפוסט המעניין.
    ברשותך שתי הערות:
    צריך להכניס את הדברים לפרופורציה.

    נניח שלפיד טעה ואפילו כל אותם שני מיליארד השקלים ילכו לאבדון חס וחלילה.
    התמ"ג הישראלי הוא 1,052 מיליארד ש"ח. כלומר הטעות כולה תעלה למשק 0.19% מהתמ"ג. זה לא אסון.
    אם נסתכל על החלטות אחרות של משרד האוצר בימים אלה… חברת החשמל נמצאת בחדלות פרעון בפועל מול חוב של 75 מיליארד ש"ח, רשות השידור שורפת מיליארד שקל בשנה ועוד…
    יבוש האוניברסיטאות בעשור האחרון, הפיגור בסלילת רכבת תחתית בתל אביב, והברדק בביטוח הלאומי עלו ועדיין עולים למשלם המיסים הישראל הרבה הרבה יותר מאותם 0.19% מהתל"ג.
    אז גם אם לפיד טועה זה לא יגרום לסוף העולם, ממש לא.

    לעניין עצמו מע"מ דיפרנציאלי הוא רעיון רע מאוד.
    אבל בחדר לידי יושב בחור מדהים, ציוני וחרוץ, אב לבת. הוא ואישתו שניהם מתכנתים ולפי הלמ"ס משק הבית שלהם בעשירון העליון.
    הוא רחוק שנות אור מלקנות דירה. זה עצוב ומתסכל.
    אתמול סוף סוף הוא דיבר על תקווה. יכול להיות שהוא וגם לפיד טועים, אבל אולי למענו ואחרים במצבו שווה לנסות…

  6. Yoav

    "עשירון עליון" – פיקציה.
    כי בארץ עשירונים נמדדים לפי הכנסה, ולא לפי הון, או הון ועוד הכנסה.
    וכמו שיודעים כולם, המצב של זוג בלי דירה, לעומת זוג עם אותה משכורת אבל עם דירה, הוא גרוע בהרבה למרות שהן נספרים ביחד.

    בנוסף, החבר שלך, בגיל 18 אחרי הצבא – היה עשירון די תחתון. הוא עבד בטח קצת בעבודה זמנית, ואחר כך היה סטודנט ואולי בכלל חי קצת על חשבון ההורים, אולי בלי הכנסה בכלל. רק זה 5-7 שנים.
    אחר כך מצא עבודה – והופ! היישר לעשריון השמיני – תשיעי. אחר כך, עם עוד קצת ניסיון והעלאות משכורת, עלה בעשירונים.
    אולי עוד כמה שנים, כשיהיה הורה לעוד כמה ילדים – יירד בעשירון – הרי זה תלוי במספר נפשות בבית. ואם הוא או אישתו ייאבדו חלילה את מקום העבודה – מייד ייפלו בכמה עשירונים טובים.

    ובזקנה – בטוח ייפלו לסביבות העשירון החמישי ככה, כי אז חיים אז חסכונות.

    אז "עשירון עליון" זה פיקציה. החבר שלך שם לזמן מוגבל וקצר.

  7. ג'קי

    העסק הזה של הדיור בישראל לא עובד טוב , כבר הרבה זמן. זה ידוע. המחירים עולים והיכולת של זוג צעיר להשיג דירה נופלת , אם לא מתרסקת. והנה בא לפיד ומחזק את היכולת של אותם זוגות צעירים שהם הבסיס להצלחה העתידית של ישראל( שירות בצבא/ לאומי וכו וכו ) .
    אבל אצלנו כל תנועה בביצה היא משחק סכום אפס. כל אלה שמחוץ לקריטריונים צורחים שהפלו אותם. כל אלה שמתנגדים ללפיד "מחפשים" אותו ומוצאים ( כמובן) סיבות מהגורן ומהיקב למה זה ייכשל. מע"מ דיפרנציאלי קיים במרבית מדינות אירופה וזה לא איזו מהפיכה חדשה ש "יהיר " לפיד המציא עכשיו. ( את זה אומר סבר פלוצקר , לא אני ) .
    שראל מתנגד . בסדר . אבל הוא לא קובע מדיניות . גם אם הוא התפטר ברעש זה לא עושה אותו צודק. מי שקובע ולוקח אחריות על כך ועלול לשלם על כך פוליטית – זה הבוס שלו. ולבחור הזה יש ביצים לקחת החלטות גם לא פופולריות. להכנס למשרדים " בעייתיים " בלשון המעטה , ולנסות לשנות תפיסות והוא גם מצליח . בינתיים. הוא גם הפוליטיקאי היחיד מאז הקמת המדינה שעובד בשקיפות ונותן דו"ח כמעט יומי לבוחריו ( ועל הדרך גם למתנגדיו) . תראו לי מישהו אחר אמיץ כל כך פוליטית. הרי לפיד לא המציא את פייסבוק. היו לפניו הרבה מאוד שרים שמרגע שנבחרו המשיכו את הדרך בחשכה והסתתרו מהציבור ( ולא דיברתי רק על החרדים…) אז סוף סוף בא מישהו עם פנס ועם ראש בריא וביצים ומנקה את האורוות.
    השיירה שלו עוברת. וגם משנה את התמונה ותוך כדי כך יוצרת גלים בביצה . נכון יש סיכונים אבל יש גם מי שלוקח אחריות.
    תנו לו את הצ'אנס.

להגיב זה מגניב

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.