עשיתי, שמתי, לא זוכר

1 קודם כל, *שימו* קצת מוזיקה, ורק אז המשיכו לקרוא.

2 יופי, עכשיו יותר טוב. נתחיל. הניתוח של יובל דרור על מערכת ההשכלה הגבוהה ועל הדור הנוכחי של הסטודנטים גרם לי לחשוב. דיברתי על זה קצת עם אהובתי באוטו בדרך חזרה מהצפון, ומשום מה בסופו של דבר קו המחשבה שלי הוביל אותי לטיול ש*עשינו* בפסח עם החברים שלנו.
היינו בפסח בקיבוץ גדות. כמה זוגות חברי ילדות שלכולם כבר ילדים קטנים. יש להם חדרים נחמדים שם בקיבוץ, שפעם בטח היו החדרים של השבאב של הקיבוץ, והילדים מאוד נהנו לשחק בדשא. באחד הערבים ביקשתי מהחברים שלי שלכבוד היומולדת המתקרב שלי *יעשו* לי מתנה קצת שונה: שבשנה הקרובה יפסיקו להשתמש ב״לעשות״ וב״לשים״ היכן שלא צריך.
אני יודע שזו בקשה טרחנית. גם הם חשבו כך. לא אכפת לי להיות מקוטלג כטרחן בן טרחן בהקשר הזה.
*
העניין הזה עם הלעשות/לשים פשוט מחרפן לי את השכל. זה התחיל כשילדוש היה בן שנה בערך, והתחיל להגות את המלים הראשונות שלו. פתאום שמתי לב שאהובתי ואני כל הזמן משתמשים בלעשות/לשים היכן שאמורות להיות מלים אחרות. אנחנו שמים נעליים ושמים חולצה ועושים אוכל ועושים מקלחת ושמים פיג׳מה ושמים כובע ועושים טיול ועושים ציור ושמים חיתול ושמים שניצל בצלחת ושמים שעון מעורר והבנתם את הנקודה.
הסיבה שנזכרתי בעניין הזה דווקא בעקבות הניתוח של יובל דרור היא שמשום שאני חושב ששני הדברים קשורים. בניתוח שלו הוא מתאר דור חדש של סטודנטים (שניצנים לו לדעתי כבר ניראו כשאני התחלתי ללמוד לתואר ראשון, לפני עשור בדיוק), כאלה שלא קראו ספרים, שלא מסוגלים או מעוניינים לקרוא מאמרים, ודאי לא באנגלית, ודאי לא ללכת לספריה בעצמם, שמחכים שהמסגרת שהם נכנסים אליה תוריד לכבודם את הדרישות שלה, שתעגל לכבודם את כל הפינות. לא בדיוק מתוך עצלות אלא פשוט כי כך הם התרגלו שקורה בכל מסגרת שהם היו בה עד לאוניברסיטה. למשל בבית הספר. למשל בצבא. למשל בבית.
אחד המקומות שבהם אנחנו מעגלים פינות, נדמה לי, הוא השפה. אנחנו עושים טיול במקום לטייל. אנחנו עושים מקלחת במקום להתקלח. אנחנו עושים אוכל במקום לבשל. נדמה לי שזה דופק לנו קצת את המוח. דופק לנו את המוח במובן זה שזה מרדד לנו את יכולת החשיבה. את יכולת ההמשגה. את יכולת ההפשטה. אני לא לגמרי בטוח מה אמרתי עכשיו, אבל אני די בטוח מה התכוונתי להגיד. אני מקווה שזה יצא אותו הדבר.

3 ייתכן מאוד שאני הופך את הילד שלי לבוק מושלם, ושבגללי הוא יחטוף מכות בהמשך הדרך. ייתכן. אבל בינתיים הוא יודע שחולצים את הסנדלים, ושפושטים את הבגדים ושאופים את העוגה ושחורצים לשון ושמוזגים חלב ושמוסיפים תוספת לצלחת ליד השניצל, לפעמים אפילו עם ירקות שהוא לא אוהב (לא שזה עוזר לי).
וזו מלחמה יום יומית, העניין הזה עם הלעשות/לשים. כי בכל רגע כוחות הנגד פועלים, ובכן, נגדך. ראשית, אני תופס את עצמי כל הזמן כושל בלשוני ועושה/שם היכן שצריך לכבס ולא לעשות כביסה והיכן שצריך להרכיב את המשקפיים ולא לשים אותם. ושנית משום שבסביבה שילדוש נמצא בה לאורך מרבית שעות היום – בגן – הוא סופג את ההיפך המוחלט ממה שאני מנסה להקפיד עליו.
אני יודע שזו מלחמה. ואני יודע גם שזו מלחמה שאני אפסיד בה. אבל המטרה שלי היא אחרת לגמרי. המטרה שלי היא לא לנצח. וזה מה שהבנתי היום אחרי ש*עשיתי* חושבים בעקבות הטור של יובל דרור.
אני לא נלחם על זה שהוא ידבר כמו שצריך. כלומר, אני אהיה מאושר אם הוא ידבר כמו שצריך, אם כי עד שהוא יגיע לגילי נדמה לי שאיך ש״צריך״ לדבר כבר יהיה אחרת לגמרי. אני לא מנסה לחטוא בירוןלונדוניזם שכזה. השפה מתפתחת והיא צריכה להתפתח. זה מגניב, לא מקולקל.
לא. אני נלחם על כך שהוא ידבר כמו שצריך כי אני חושב שזו אחת הדרכים שהוא יגדל להיות בסופו של דבר איש חושב, ולא איש טיפש. בריה עשירה שמסוגלת ליצור משהו חדש, ולא סתם עגל בוהה.
קראו לי אליטיסט. קראו לי אידיוט. קראו לי מאמלל את הילד. קראו לי באיזה שם גנאי שאתם רוצים. לא אכפת לי. אם הייתי יודע איך לעשות זאת הייתי מתחיל ללמד אותו שפה נוספת בשלב הזה (הוא בן 4), כי נדמה לי שזה היה מעשיר עוד יותר את היכולת שלו לחשוב. אני רק לא בטוח איך לעשות את זה מבלי לקצר את המוח שלו לחלוטין מרוב עומס, אז אני עוזב את זה בשקט.
למען הסר ספק: ברוב הזמן אנחנו לא יושבים בבית וקוראים ספרים. נהפוך הוא. אנחנו בחוץ, בגינה או בדרכים או ביער שבקצה הרחוב או בגן השעשועים משחקים עם הילדים. אני לא מנסה להפוך את הבן שלי לגיק המושלם שאני הייתי. מבחינתי שיטפס על עצים מבוקר ועד ערב, ורצוי שגם יפול מהם כמה פעמים בשביל ללמוד משהו חשוב על עצמו ועל העולם הזה. אני פשוט רוצה שהוא ידע לדבר, בשביל שיהיה מסוגל לחשוב.

4 וזה מביא אותי למשהו אחר לגמרי. בזמן האחרון אני שוכח מלים. נדמה לי שזה כבר כמה חודשים טובים, אולי אפילו קרוב לשנה. פשוט שוכח מלים. סתם. בלי איזו חוקיות או סיבתיות שאפשר לאפיין בבירור. פשוט שוכח מלים. למשל, אנחנו צריכים לנסוע לגן, ואני פותח לילדוש את הדלת, ואומר לו ׳תיכנס בבקשה ותשב על ה… על ה… על ה…׳ ועד שאני נזכר במילה ׳כיסא׳ הוא כבר מתיישב.
זה קורה לי לא מעט. בכל מיני סיטואציות. עם כל מיני אנשים. בימים פחות לחוצים ובימים שיותר. בלי חוקיות, בלי היגיון פנימי. פשוט שוכח מלים.
זה מפחיד אותי.
זה מפחיד אותי מאוד.
זה מפחיד אותי בין היתר כי אחד הפחדים הכי גדולים שלי הוא אלצהיימר. או משהו מהמשפחה הזו. סבתא שלי שמתה בגיל 90, או 92, תלוי אם סופרים לה את הרימוי או לא, הייתה בסוף חייה חולת דמנציה. בשנים האחרונות הייתה מאושפזת בבית החולים הסיעודי ארבל בפתח תקווה. לא ביקרתי אותה הרבה בשנים האלה. אני יכול להמציא איזה תירוץ כאילו לא רציתי שהזכרונות האחרונים שלי ממנה יהיו במצב הזה, אבל בתכל׳ס פשוט לא היה לי כוח לזה. הייתי הולך רק מפעם לפעם. תמיד עם אמא שלי, לעולם לא לבד.
אלה מראות מאוד לא נעימים, מה שאתה רואה בבית חולים סיעודי. אנשים שפעם היו משהו, חיים תוססים ומתפקעים, מתרוקנים בערוב ימיהם מכל תוכן, מכל מהות, ונותרים רק קליפה אנושית פעורת פה ומזוגגת מבט. שק הפרשות מחותל ומוכתם בג׳לי ורוד. מחכים בלי דעת שמישהו שהם לא מזהים ינגב להם את התחת.
כמו כל אחד אחר, גם אני לא רוצה להגיע לשם.

*
אחרי שעוד כמה אנשים בני דורי אמרו לי שגם הם שוכחים מלים, *עשיתי* את עצמי נרגע. נדמה לי שאמיר בן דוד כתב לי פעם שהוא קורא לזה אלצהיימר נעורים. אימצתי את הביטוי שלו בחום.
היום, אחרי שדיברתי קצת עם אהובתי על המאמר של יובל דרור, ואחרי שהרהרתי קצת בעניין השפה והקשר בין עושר השפה או דלות השפה לבין היכולת לחשוב, ניסיתי לעודד את עצמי שאולי התחלתי לשכוח מלים פשוט מפני שהפסקתי להשתמש בזיכרון שלי במלוא המרץ.
זו תהיה הפעם השלישית, לפחות, בפוסט הזה שאני אסתכן בלהיות טרחן/נרגן/בנאלי, אבל אני אגיד את זה בכל זאת: נדמה לי שיש קשר בין הדרדרות הזיכרון שלי לבין העובדה שאני מפעיל אותו פחות מאשר בעבר. ולמה? (והנה החלק שבו אני יוצא טרחן/נרגן/בנאלי) מפני שהאייפון שלי זוכר דברים במקומי. אני כבר לא צריך לטרוח לזכור מספרי טלפון, אני לא צריך לטרוח לזכור כתובות, אני לא צריך לטרוח לזכור תאריכי ימי הולדת, אני לא צריך לטרוח לזכור מועדי פגישות, אני לא צריך לטרוח לזכור לאן אני אמור להגיע, אני לא צריך לטרוח לזכור איך להגיע ממקום למקום, אני לא צריך לטרוח לזכור מה אני צריך לקנות בסופר, אני לא צריך לטרוח לזכור להשקות את הדשא, אני לא צריך לטרוח לזכור שום פרט מידע על שום דבר כי אפשר למצוא אותו בכל רגע נתון, בים באוויר וביבשה, אם רק מחפשים בגוגל.
אז אני לא זוכר.
ואולי היעדר השימוש בזיכרון לא באמת מפנה לי מקום בזיכרון ״לדברים החשובים באמת״, אלא פשוט מנוון לי את יכולת הזכירה. את יכולת השליפה מהזיכרון כשאני צריך משהו. בין אם זה את הידיעה איך להגיע מהעבודה הביתה, ובין אם זו את המילה שאני צריך להגיד לילדוש כשאני פותח לו את דלת האוטו.

5 זה בנאלי, אני יודע. כבר קראתם על זה, שמעתם על זה, צפיתם בהרצאה ב-TED על זה. אני יודע. מצטער שלא חידשתי. אז בשביל לפצות, הנה בונוס (אם השיר מתחילת הפוסט טרם נגמר, זה הזמן *לעשות* פאוז ולהתחיל לנגן את הקטע הבא, באדיבות חבר שלי נועם פ.):

תגובות

  1. Youval Vaknin (@youvalv)

    כן, פשוט כן.
    לדבר לא ״נכון״ מבחינתי גם נגרר לשימוש לא נכון בגוף שלישי עתיד לעומת גוף שני עתיד (אני יעזור במקום אעזור). זה מחרפן אותי. לגמרי.

  2. אדר

    אני זיהיתי הרבה ממה שיובל דרור כתב כבר מתקופת הלימודים שלנו. רובנו חטאנו בחלק או בכל החטאים… חוץ ממך שקראת את כל עושר העמים כמובן (:

  3. ברק

    שאול,

    ברשותך גם קצת חפירה.

    אותן תהיות עלו לי כשקראתי את הטור דעה ממש אתמול. כמוך, פחות עניין אותי הניתוח לגבי הבין תחומי (כנראה כי קיבלתי את מנת רייכמן השנתית שלי אחרי הטקסט שכתב ברק כהן בפייס שלו: https://www.facebook.com/barak.cohen.560/posts/10201834459891700) אלא מה קורה לנו כאנשים לומדים. באוניברסיטה ובכלל.

    אני מעט צעיר ממך, וכרגע מסיים את התואר השני שלי (אוני' תל אביב). וכמוך הפנמתי כבר שהטכנולוגיה, עם כל הטוב שבה, כפי שכל דבר בטבע טומן בחובו מורכבות, מביא עימו שינויים שלטעמי יש בהם הפסד – אנחנו מסתמכים עליו שיפתור לנו קושיות באינסטנט.

    במקום לחקור, אנחנו מתעסקים בתשובות קצרות שמקורן בוויקי.

    סופגים ידע אקראי בכל מיני עמודי פייסבוק ועמודי נישה בטמקא שמנסים לספר לנו פילוסופיות ניו-אייג' בגרוש ומרגישים נבונים כי פתרנו את התשחץ.

    במקום לחלום בהקיץ על הכול וכלום – אינסטינקט פתיחת הסמארטפון וגלילה איןסופית לאורך הפיד.

    שלא כמוך. אני יותר בתפר שבין דור ה- X לדור ה- Y – ומאז ומתמיד נחבטתי בין עולמות של 'אני אעבוד קשה ואצליח כפי שלימדו אותי בספרי ההיסטוריה על גברים ונשים עם טוריות ומלריה' לבין 'מגיע לי כאן ועכשיו ומהר ובתכלס – אני צודק ואתם טועים'.

    מי בכלל יכול לקרוא ברצף יותר מדף או לחכות בסבלנות שהידע יתרכב לכדי דעת כשכולנו ADHD מהול בסינדרום הרגל העצבנית?

    שונות התפלגות הידע והיכולות שלנו גדל והפעמון מקבל הטייה – מעט יודעים הרבה, מעט יודעים כלום, הרבה יודעים מעט. הרבה יודעים זבל. וחושבים שזה עולם.

    אתה לא טרחן או נודניק, אתה מנסה לשמור על שפיות. לפחות אני מרגיש ככה.

    דוגמא קטנה: בשנה הראשונה שלה תואר השני הגיע מרצה שחזר מארהב. סיים דוקטורט בהאוורד, לימד שם כמה שנים קצרות וחזר הנה מלא במוטיבציה ורעל ישראלי (בעודו מנסה להתרגל חזרה להבדלי התרבויות – קלאסי כי הוא לימד גישות תרבויות ליישוב סכסוכים). בשיעור הראשון הוא הציג את הסילבוס – כ- 20 מאמרים אם אני לא טועה. אולי 25. באנגלית רובם. הכיתה געשה. עד סוף הסמסטר כעסו עליו. תחת הלחץ הכבד הוא נשבר והבטיח לשקול צמצום. ליוויתי אותו החוצה בסוף השיעור. הסברתי לו שהפוך גוטה הפוך – אומנם להיות סטודנט בארץ זה שואה (גם עובדים, גם מנסים לחיות, וגם ללמוד) אבל זה מה יש ועם זה נסתדר – שייתן בראש ולא יוותר. ואם צריך אני אתמוך בו מתוך הכיתה (אני גם חנון אבל גם פרא אז דירבאלאק מי יקרא לי טרחן).

    ואחת אחרונה: ממש עכשיו, לפני היציאה לפסח, כשהקולגות לכיתה התלוננו בפני הפרופסור בת ה- 70 שלמדה כמו חמור באוניברסיטאות בארץ ובעולם על הגשת עבודת אמצע על 2 מאמרים (באנגלית!!!) באורך 4 עמודים (תואר שני להזכירך) אני מלווה את המרצה החוצה אחרי האמבוש ומספר לה – 'באנו ללמוד, שילמנו הרבה כסף על זה, שילמנו שתעבירי לנו את הידע שלך, אנחנו בתואר שני, תלחצי אותנו – אנחנו כבר נסתדר'.

    שתי אנקדוטות אחרונות ברשותך:

    ככל שמתבגרים, אנחנו לא אוהבים שינויים. טבע כזה של אדם. רובנו ככה (חלקנו נזדקן בפתיחות מפליאה). צריך לקבל את זה שהעולם פונה לשם. לטוב ולרע. ולמצוא דרכים לשלב בין הדברים. לא בהכרח ש'ההתפתחות' הזאת מקסימה ורומנטית כפי שנהוג לספר לנו כהמשך לעידני הנאורות והקידמה של המאות האחרונים. אבל מי אמר שהאדם הוא יצור רומנטי כפי שההומניסטים שיוו לנו? מכיר את המשפט 'אני גוסס מהיום שנולדתי (גראוצו? אני מסרב לבדוק בגוגל!), אולי אותו הדבר במאקרו – האנושות דועכת מיום היווצרותה (ואנחנו מסרבים לקבל את זה?)

    מחקרים רבים מראים שהצלחה כיום לאו בהכרח בסיסה בידע אקדמי ופרקטי כפי שהיה נהוג בעבר. היום מראים כיצד יכולות חברתיות מהוות את רוב ה'ידע' שאנו זקוקים לו על מנת להתקדם לתפקידים בכירים. מעט פורצים את גבולות הסטטוס קוו בכל הקשור לתגליות ויצירה, והשאר מנווטים עצמם מעלה – לא שינון הטבלה המחזורית הוא שיציל את רובנו, שינון משפטי מינגלינג זה התואר המוביל כיום.

    'עשיתי' של ג'ימבו ג'יי זה אולי האהוב עלי ביותר מכל הספוקן וורד שעשו בארץ.

    הנה עוד אחד מעולה:
    http://www.youtube.com/watch?v=-2xz5mcQQQk&list=PLZzHHhmbfR9XTQ2aRweTHcoYJWBL2TbSF

    (אין פה כלום מבחינתי. אין מהות. אין עניין. זאת לא שירה נוקבת של ספוקן וורד. רק חריזה. כריזמה נעימה. דרמה – אחד הקטעים הנצפים ביותר – מ.ש.ל)

    שבת שלום.

  4. יעל

    זו לא רק ההרגשה שלך. מחקרים מראים שכמו שריר, המוח צריך שישתמשו בו כדי לשמור על כושר. האוטומציה והטכנולוגיה שמסייעות לנו גורמות לנו במהלך הזמן לאבד יכולות:
    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3622943,00.html
    זה בולט במיוחד בתחום הניווט וההתמצאות, שם ה-GPS פשוט מנוון את המשתמשים עם הזמן.

    לגבי שפה שנייה לילד – השנים הכי טובות ללמוד שפות הן שנות חיינו הראשונות. אם מדברים עם הילד ביותר משפה אחת הוא קולט ואף לומד להפריד בין השפות השונות. זה לא מעמיס על המוח, אלא זה בא טבעי כשמתחילים מינקות, ואחר כך היכולת הולכת ואובדת.

  5. יוסי

    אם כבר פוסט על מילים: אהובתי וילדוש. הסחיות הזו מביכה אותי כל פעם מחדש. אין הבדל בין זה לבין זוגתי שתחיה. כמובן, אי-אפשר לדרוש הכל מהזולת. אתה עיתונאי רציני, חוקר, בודק, מסביר. אחד מהאנשים שהכי תורמים לדמוקרטיה שלנו, לדעתי. אז לבלוע קצת אהובתי וילדוש בדרך זה לא סיפור. ובכל זאת, בפוסט כזה חשבתי שאפרוק.

  6. רונן

    אני מוצא עצמי שוכח מילים, נתקע, מתבלבל, בערך פעמיים ביום.
    לא זוכר מקומות, מספרים, דברים שידעתי. דברים שידעתי ואחרים לא ידעו.
    ואני לא יכול להסביר בכלל כמה זה משחרר אותי.

  7. אחד

    תופעת "עשיתי/לשים" מגיעה מאנגלית. אנחנו מוצפים באנגלית והחדירה שלה לעברית בלתי נמנעת.

    כמו שאמרת, השפה מתפתחת וזה בסדר. לא צריך וגם אין טעם, לדעתי, להילחם בשינוי הזה. רק תרגיז את כל העולם ותיטרף דעתך.

    אני חושב שאוצר מילים גדול ומגוון תורם לחשיבה, אבל אני לא חושב ששימוש של "התקלחתי" במקום "עשיתי מקלחת" באמת משנה. חשיבה מופשטת, רחבה וביקורתית תלויה בתוכן ולא בסגנון.

    בקשר לשכחה, אני בגילך ושמתי לב שזה קורה גם לי. אני לא חושב שנכון להסתכל על דמנטיה של זקנים ולהסיק שאתה שוכח כי אתה מזדקן. ההסבר הסביר יותר הוא שהמוח שלך עמוס או טרוד. זה קורה כשאתה עסוק ויש לך ילדים קטנים.

    אגב אלצהיימר, לאחרונה מדברים על לחץ כגורם מזרז למחלה. אז אל תילחץ מפיספוסי מילים שלך או מ"שגיאות" דקדוק של אחרים.

  8. RanE

    מסכים עם הכל. חוץ מאשר עם השימוש במילה כיסא. ברכב יש מושבים, לא כסאות כך שזה בסדר שלוקח זמן למילה 'כיסא' לעלות במחשבתך :-)

    אלא אם כבר הגעתם לגן ואתה פותח לו את דלת הכניסה, אבל מהמילה 'לנסוע' הסקתי שאתם נכנסים לרכב.

  9. אוהד

    נפלא ונכון. תוסיף גם את "להביא" לרשימה – מילה נוספת שביצעה קניבליזם איומה לשפה.

  10. שי

    ניתוח מעניין, אבל לא בטוח שאלו הן דוגמאות מוצלחות על התרוששות השפה ודלות הביטוי. באנגלית (בניגוד לאחת התגובות) יש דווקא נטייה הפוכה והיא להפוך כל שם עצם לפועל. כך לדוגמא, במקום לחפש בגוגל "יו גוגל איט". ויש עוד דוגמאות נוספות שדי מחרפנות דוברי אנגלית מבוגרים. מבחינתם דווקא השימוש בשמות עצם כפעלים מצביע על שכיחת הפעלים שהיו פעם בשימוש לציון אותן פעולות. מנגד, "לגגל" במקום "לעשות גוגל" הוא דווקא, לטעמי, פיתוח יצירתי. כך או כך, שפה היא דבר חי ומפתח.

  11. עודד

    יפה.

    מתוך סקרנות, כמה אתה קיצוני לגבי "לעשות"? אתה מלמד את הילד "איך עושה פרה/אריה/יונה/שועל" או שאתה מקפיד על "איך פועה/שואג/הומה/זורד" בהתאמה?

  12. יותם

    * מומלץ מאוד לקרוא את שני הספרים המצוינים של גיא דויטשר. הוא עוזר לשים את הדברים בפרופורציה ומביא הקלה רגשית משמעותית. בתוך מי שנהג בעבר לבלות שעות רבות ביום בהתפלצות משיבושים לשוניים של אנשים סביבי, אני חייב להודות שמאז שקראתי אותו אני ישן טוב יותר בלילה.

    ** אולי רלוונטי לזכור שהתקופה בה בני אדם שיננו תאריכים, כתובות ומספרי טלפון היא הרף עין זניח בהיסטוריה שלנו. אם רוצים להיות אופטימיים אפשר לקוות אולי שההתנערות מהצורך לזכור פרטים רבים שכאלו דווקא שחררה את המוח שלנו מעומס קוגניטיבי שלא היה טבעי לו, ופינתה לנו קצת משאבים מנטליים שיכולים לסייע בביצוע מטלות אחרות (כמו קנדי קראש). אולי.

  13. keepforgt

    לא שווה להתרגז: אין עוד עברית (גם בימי התיכון הרחוקים לא ידעתי דקדוק) ואי אפשר להלחם בעיבגליש. התוצאה המדאיגה היא שהמילים אינן נכתבות (כי מי כותב? ומה?) ואי אפשר לזהות או אפילו לנחש מקורות ומשמעויות של מילים (פעם קראו לזה שרש……). החידושים באים מהעם (בעיקר מצה״ל).

  14. keepforgt

    והעיקר שכחתי: מקור השגיאות (כן, ממש) הוא התקשורת – הרדיו והטלויזיה. יש להם מלאן יועצי תקשורת ויועצי לשון ועורכי לשון (ומה עוד?) שאינם יודעים את מלאכתם (דר׳ קור מאשר שימוש בכל הביטויים שהמגיבים ושאול פירטו, או הוא לפחות אינו מנסה לשפר/לתקן/להדריך) וגם ירון דקל המפורסם אינו דואג לכך. קרן נויבך חכמה אך מזנה את השפה בגלל חפזונה להשמיע את הגיגיה ולדבר במקום כולם. שאר המגישות ברדיו דומות לה. גם יעל דן חוטאת לא מעט.. ועדיין לא שמעתם את המורות של ילדיכן (לצאת לבחוץ, ועוד פניני לשון מקובלות)…. אל ייאוש חברות וחברים, העתיד עוד יותר גרוע.

  15. avishaybs

    סבתא שלי, סבתא רבקה, נולדה בחברון בשנות ה-20 של המאה ה-20. תקופה מעניינת להוולד בעיר המשוגעת הזאת. היא גדלה בעברית, וגידלה אותנו בעברית.
    הודות לה הפסקתי להתיז את ה-ל' שלי מבעד ללשון (וקיבלתי במתנה טיל שאפשר לשגר עם משאבת מים. שיגרתי אותו בגן-ירוק בקריית-משה, ליד הבית של סבתא דז'וני. או שאולי זו הייתה מתנה על משהו אחר. זה היה מזמן). כולנו ידענו שאיתה צריך לדבר "לאט וברור". המילה "זאתי" היתה אצלה, ועדיין גם אצלי, מוקצה מחמת מיאוס. מי שהתעטש, זכה ממנה ל"אסותא" וה"אייכה" שהיא היתה צועקת כשהיתה מחפשת אותנו בבית בבן-מימון 6, שבינתיים היה לבית של הורי, עדיין מהדהד באזניי.
    אני אוהב עברית מדוייקת. אני נהנה מהשימוש בצורת הנוכחות של הפועל בעתיד ומשמח אותי לשמוע את אחי הגדול אומר לאחיינית שלי ש"נעליים חולצים, לא מורידים".
    ערב חגי אייר, זו הזדמנות טובה להגיד תודה לאלו שהחיו עבורנו את העברית. עבור העם היהודי זה אולי היה אליעזר בן יהודה, עבורי זו היתה סבתא רבקה. תודה סבתא ותודה שאול על ההזדמנות להזכר בה

  16. assaflavie

    הולי שיט! עשיתי פליי לקליפ והשיר נגמר בדיוק כשגמרתי לקרוא.
    אבל בדיוק.
    בכל אופן, מבחינה פרגמטית, זה לא משנה מה אתה עושה עם מילים כל עוד מבינים אותך, ושים זין על המילים הייעודיות לכל סיטואציה.
    (שמת לב מה עשיתי פה?)

  17. ido2267

    להרלן אליסון יש מאמר על הטלוויזיה שנקרא 'מדוע נכחדו הדינוזאורים' בתמצות – הדינוזאורים לא שרדו כי לא היה להם דמיון וטלוויזיה הורסת את הדמיון.

  18. איפי

    יש עוד הרבה עברית לא תקינה שמחרפנת אותי.
    בייחוד כשזה מגיע לעברית של אנשי תקשורת (בעיקר המילה הנאמרת, כתבי טלויזיה ורדיו).
    השימוש בלשון הווה במקום בלשון עבר יכול להוציא אותי מדעתי וגם השימוש בביטוי "צריך לומר".
    את מהדורת החדשות של גלי צה"ל אני משתדלת לא לשמוע, זאת מהדורה רדודה בעלת הפרעת קשב וריכוז. העברית שם נוראית.
    אולי זה סימן שהזדקנתי, אבל עברתי להקשיב לקובי ברקאי, מלאכי חזקיה וליאורה גושן.

    ***וחוץ מזה – יוסי, מה רע בסחיות? וממתי השימוש במילות חיבה הפך למוקצה?

  19. יוני (המקורי, מפעם)

    היי שאול, אתה חנון לתפארת, וזה נהדר.

    אני חושב שהדור שלנו כותב הרבה יותר מהדורות הקודמים. זו פעולה אינטואיטיבית, בלי קשר לסיבה מאחוריה. סמסים, ווצאפ, מיילים. כבר לא צריך ללכת למכונת הכתיבה או לוודא שיש בבית מעטפה ובול. אולי זה מסביר את השימוש באותן המילים. או שזה שילוב בקושי לדחות סיפוקים. אני צריך לכתוב משהו עכשיו, לשחרר איזה צורך. מה אכפת לי מהמילה המדויקת? הם יבינו, ולא יעריכו אותי פחות בגלל שמצאתי פועל תחליפי.

  20. noa

    טור שגרם לי *לעשות* חושבים ולהבין את סבתא שלי שמתחלחלת כשאני קוראת לבת שלי לבוא לשים נעליים.
    הקטע הזה ששוכחים מילים תוך כדי דיבור נובע גם ממחסור בויטמין B12. לא הפואנטה של הטור, אבל אולי כדי שתעשה בדיקת דם.

  21. פינגבאק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אצבעות שחורות 25.4.14‏

להגיב זה מגניב