יאללה יאללה | 20 שנה של קרב על תקציב הביטחון, בתמונות

העורכת שלי נעמה סיקולר הציעה שאעשה משהו מגניב: אחפש את כל הפעמים שבהן התלקח הקרב על תקציב הביטחון, ואראה כיצד פעמים רבות קרה שהאוצר דרש לקצץ את תקציב הביטחון, מה שגרר תגובת נגד של מערכת הביטחון שאיימה לסגור או לבטל כל מיני דברים, מה שגרר החלטה של ראש הממשלה להקטין את הקיצוץ או להגדיל את תקציב הביטחון.

בשביל לממש את הרעיון המגניב הזה צללתי לארכיון ידיעות אחרונות ועברתי מאות ידיעות מ-20 השנים האחרונות – מ-1994 ועד היום – בשביל לנסות ולאתר דפוס פעולה. זה לקח כמה שעות, אבל דפוס הפעולה היה ברור מאוד.

התמונה קצת יותר מורכבת מאשר – דרישת קיצוץ > איום במשהו > הגדלת התקציב – אבל היא לא מאוד רחוקה מזה. מה שהופך את התמונה למורכבת יותר הם זהות בעלי התפקידים – האם ראש הממשלה הוא בעל עבר ביטחוני ולכן הוא יודע שמערכת הביטחון לא יכולה למכור לו לוקשים, האם יש שר ביטחון דומיננטי וחזק פוליטית או שמא הוא תלוי בראש הממשלה – וגם באווירה הביטחונית – האם אנחנו אחרי מלחמה או אחרי מבצע שמקלים על מערכת הביטחון לדרוש עוד כסף. וגם השאלה האם זו שנת בחירות או לא משפיעה על התוצאה.

התוצאה בעיתון יצאה מרהיבה (הנה היא כאן. קרדיטגרפיקה: נועה באסל, קרדיטעריכה: שלומית רביד), אבל לא היה מקום לגזירי העיתונים, אז הנה הם כאן. כותרות נבחרות, פרי כמה שעות חיטוט בארכיון. נחמד לראות איך קשת הנימוקים של מערכת הביטחון למה הם צריכים עוד תוספת תקציב נעה בין האיום האיראני, לאיום העיראקי, לאיום הפקיסטאני (בחיי), למלחמה בשטחים, למלחמה בצפון, ואפילו – בימי רבין – לתהליך השלום. כן, מערכת הביטחון דרשה עוד תקציב – הרבה תקציב – בגלל תהליך השלום.

בסוף המשימה הזו יצאתי עם בחילה קלה. לא רק בגלל הישיבה הממושכת מול המסך, אלא גם בגלל שהבנתי שאני כלי בהצגה שגדולה ממני בהרבה מידות. סתם פיון על השולחן. אני לא אוהב את זה. לא אוהב את ההצגה הזו. רוצים לסגור את נבטים? סגרו. רוצים לא לרכוש עוד כיפת ברזל? אל תרכשו. נראה אתכם. אתם הרי לא באמת תסגרו, ולא באמת תבטלו רכישה.
ומנגד, גם אתם שם באוצר – אתם הרי לא באמת חושבים שיהיה קיצוץ של מיליארדי שקלים בשנה אחת כמו שאתם מציעים, נכון? אתם הרי מכירים את המשחק היטב. לא הגיע הזמן לשנות שיטה? לא נמאס גם לכם לקחת חלק בהצגה המטופשת הזו?


מתחילים בהתחלה. 1994. ראש הממשלה ושר הביטחון הוא יצחק רבין. שר האוצר הוא בייגה שוחט. הרמטכ״ל הוא אהוד ברק, הימים הם ימי אוסלו.

ידיעות אחרונות, 4 באוגוסט 1994

ידיעות אחרונות, 4 אוגוסט 1994

ועכשיו לשלב הבא: האיום התורן מצד משרד הביטחון. והפעם? לא תגדילו תקציב, נסגור את בסיס חיל האוויר בנבטים

8 באוגוסט 1994

8 באוגוסט 1994

רבין, אגב, שהיה גם שר ביטחון, החליט שלא להיענות לדרישת מערכת הביטחון. בערך. התקציב שלה גדל בכל מקרה (ראו טבלה מפורטת בסוף). ובסיס חיל האוויר בנבטים? עדיין איתנו, איזה קטע.


אני מדלג קצת קדימה, לימי ממשלת נתניהו הראשונה. ראשית, האוצר יוצא בהצהרות בומבסטיות ולא סבירות:

‏צילום מסך 2014‏.05‏.19 ב‏.20.42.16

22 ביוני 1997

בהמשך, שר הביטחון יצחק מרדכי נעלב מראש הממשלה, יוצר ״פיצוץ״ וקורא לקיצוץ ״חסר אחריות״

24 ביולי 1997

24 ביולי 1997

בכירי מערכת הביטחון הצטרפו למכונת ההפחדה והמשיכו להקריא מדף המסרים על ״הקווים האדומים״

7 באוגוסט 1997

7 באוגוסט 1997

וכאן מגיע גזיר העיתון המדהים ביותר בעיני, ששווה היה להדפיס ולתלות בלשכתו של ראש הממשלה דהיום, אחד, בנימין נתניהו. הנה נתניהו מתעמת עם מערכת הביטחון:

10 באוגוסט 1997

10 באוגוסט 1997

והסוף? נו, אתם יודעים (ראו בטבלה בסוף הפוסט)


נדלג קדימה שנה בזמן, והסיפור הזה חוזר על עצמו מחדש, רק שנתניהו טיפה שונה. זה התחיל כך:

23 ביולי 1998

23 ביולי 1998

ונמשך באיום של מערכת הביטחון שלא נצליח להתמודד עם האיום ההודי! והפקסיטני! הנה:

21 ביולי 1998

21 ביולי 1998

שר הביטחון יצחק מרדכי העלה קומה וזרק משהו על מסכות. תמיד טוב שיהיו מסכות:

27 ביולי 1998

27 ביולי 1998

ואז, פתאום, הפתעה! ראש הממשלה החליט להגדיל את תקציב הביטחון!

12 באוגוסט 1998

12 באוגוסט 1998

נייס יצחק מרדכי, נייס.


הלאה. נדלג קצת. עוברים לתקופת שאול מופז. הקווים האדומים חוזרים, כמו גם ביטול האימונים, עם התחדשות דיוני התקציב:

9 בספטמבר 2000

9 בספטמבר 2000

בסוף זה דווקא נגמר בזה שאהוד ברק הראה לצבא מאיפה משתין המסטינג, או משהו כזה:

11 בינואר 2000

5 באוגוסט 1999


אם מדלגים קצת קדימה, לינואר 2000, אחרי תום דיוני התקציב ותחילת השנה, שאול מופז נתן ראיון מקיף לידיעות אחרונות (סבר פלוצקר ועמיר רפפורט), והסביר, בין היתר, כיצד הוא הולך להכין את הצבא לקיצוצים. מה שחיבבתי מתוך הראיון הזה היא את הפסקה הבאה, שכולל רגע נדיר (אולי) של כנות לגבי האסטרטגיה של הצבא ביחס לדיוני התקציב:

11 בינואר 2000

11 בינואר 2000

זה לא החזיק הרבה זמן, אגב, כי שמונה חודשים לאחר מכן הקרב התחדש. הפעם מופז היה בצד של ״המופתעים״ (שווה לקרוא גם את הפתיח של הידיעה עצמה בשביל לקבל טעימה מעד כמה האוצר מסבך, בכוונה, את האופן שבו הוא מנהל את תקציב הביטחון):

5 בספטמבר 2000

5 בספטמבר 2000

ואיך שהקרב מתחדש, מערכת הביטחון ישר מוציאה את הקצין התורן בשביל לאיים. והפעם, תורו של מפקד חיל האוויר, הרמטכ״ל (ואיש העסקים בעל האספירציות הפוליטיות לעתיד) דן חלוץ. ובחזית האיומים הפעם, חיל האוויר (בדיעבד, התחזית של חלוץ נכונה, רק לא מהסיבות שהוא שיער):

15 בספטמבר 2000

15 בספטמבר 2000

זה היה בספטמבר 2000. חודש לאחר מכן התמונה מתהפכת לחלוטין, בין היתר בגלל פרוץ האינתיפאדה השניה. הנה הדרישה של מערכת הביטחון:

27 באוקטובר 2000

27 באוקטובר 2000

והנה ההתקפלות של ראש הממשלה ותוספת התקציב למערכת הביטחון:

26 בנובמבר 2000

26 בנובמבר 2000

התוספת הזו לא החזיקה הרבה. חודשיים בלבד. בינואר 2001 מערכת הביטחון באה לבקש עוד:

26 בינואר 2001

26 בינואר 2001


אני מדלג קצת קדימה. מיתון קשה פוקד את המשק והאינתיפאדה השניה יוצאת מכלל שליטה. מערכת הביטחון מקבלת תוספות תקציב אחת אחרי השנייה. לא אלאה אתכם בפרטים הקטנים. עד שבסופו של דבר אנחנו מגיעים לתחילת 2003. שר האוצר הוא כבר בנימין נתניהו, הימים הם ימי תוכנית החירום הכלכלית, ונתניהו מסמן את מערכת הביטחון כמי שצריכה להתחיל לשלם את המחיר. וזה הזמן, גבירותיי ורבותיי, של מערכת הביטחון לשלוף את האיום העיראקי:

13 במרץ 2003

13 במרץ 2003

האיום העיראקי כנראה עשה את שלו, כי האוצר מתקפל די מהר:

16 במרץ 2003

16 במרץ 2003

העניין הזה החזיק פחות משנה. עם חידוש דיוני התקציב, פרצה מחדש המלחמה על תקציב הביטחון. הרמטכ״ל לשעבר ושר הביטחון לימים שאול מופז, יחד עם הרמטכ״ל דאז ושר הביטחון לעתיד משה יעלון נשלחו לחזית. האיום התורן: ביטול פרויקט טנק המרכבה:

19 בדצמבר 2003

19 בדצמבר 2003

וראו איזה פלא, הצבא הצליח לכופף את ראש הממשלה די מהר, שאישר להוסיף לתקציב הביטחון עוד מיליארד שקל (לימים, ראש אגף התכנון דאז אלוף במיל׳ גיורא איילנד יספר בדיוק איך עבדה השיטה במקרה הזה, כמו בכל המקרים האחרים):

21 בינואר 2004

21 בינואר 2004


בשלב הזה זה יהיה קצת מיותר להמשיך. הכל נמשך בדיוק באותו האופן עוד עשור קדימה, עד ימינו אנו. אבל לסיום, בכל זאת, שלושה גזירי עיתון נוספים, שמצאו חן בעיני במיוחד. הראשון, מאוגוסט 2011. במערכת הביטחון כבר הכינו את כל החומר לקרב השנתי על תקציב הביטחון, אבל אז באה המחאה החברתית והכניסה את החבר׳ה בקריה ללחץ. אפילו הם הבינו שיש גבול למידת הניתוק שאפשר להפגין ביחס למשלמי המסים. הנה הכותרת:

5 באוגוסט 2011

5 באוגוסט 2011

אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכם, כי ההמשך ידוע. ועדת טרכטנברג שהוקמה המליצה לקצץ 3 מיליארד שקל מתקציב הביטחון, שלא קוצצו. כלומר כן קוצצו, אבל רק בערך, כי באותה נשימה משרד האוצר הוסיף – בהוראת ראש הממשלה – 3.5 מיליארד שקל לתקציב הביטחון, מה שזיכה את הממשלה בכותרת הבאה:

22 בדצמבר 2011

22 בדצמבר 2011

אבל זה לא הספיק. לא ממש. לא לגמרי. כי חודש בלבד לאחר מכן, צה״ל הציג את האיום התורן. והפעם, משום מה, הגדנ״ע עלה על הכוונת:

8 בינואר 2012

8 בינואר 2012

זהו. עד כאן. אין לי כוח לשים גזירים מהעת האחרונה, כי כולם מכירים את הכותרות היטב. 20 שנות מלחמה על תקציב הביטחון בתמונות, ואין שום תקווה באופק. רק חוסר תוחלת שיימשך לנצח נצחים, בזמן שהציבור הישראלי משלם את המחיר.

והפרחים?


ומה השורה התחתונה? השורה התחתונה היא שתקציב הביטחון הכפיל עד שילש את עצמו בתוך שני עשורים, תלוי על איזה מספר מסתכלים – על התקציב שאושר בממשלה, או על התקציב ששולם בפועל למערכת הביטחון במהלך השנה. כי בכל שנה מערכת הביטחון מסיימת עם תקציב גבוה בהרבה מזה שהתחילה. חלק מהתוספת נובע בגלל סיבה עקומה – תקציבי המוסד והשב"כ אינם מסווגים בתחילת השנה תחת מערכת הביטחון, אבל כן מסווגים תחת מערכת הביטחון בסוף השנה, מה שמגדיל את תקציב הביטחון בכמה מיליארדים טובים. אבל גם אם מנכים את העניין הזה, עדיין מערכת הביטחון מקבלת תוספות תקציביות לאורך כל השנה, כל שנה. רזרבות, תקציבים שניתנו למשרדי הממשלה האחרים מבלי שהם באמת יכולים להשתמש בהם, כסף סמוי – כל שקל "מיותר" או כזה שלא השתמשו בו מוצא את דרכו בסופו של דבר אל הביטחון.


כך זה נראה בטבלה של 20 שנה, שנה אחרי שנה:

הדינמיקה המופלאה של תקציב הביטחון

השנה התקציב המקורי
(במיליארדי שקלים)
התקציב בפועל
(במיליארדי שקלים)
1994 21.8 21.7
1995 25 25.6
1996 27.3 30.3
1997 30.2 34
1998 32.5 37.5
1999 34 38.8
2000 36.3 43.2
2001 37 45.5
2002 40.7 43
2003 41.2 40.6
2004 42 50.3
2005 42 51.3
2006 41.7 55.1
2007 47.6 55.8
2008 48 60.2
2009 46 56.7
2010 48.9 59.8
2011 49.1 62.5
2012 50.4 66.4
2013 52.4 67.7
2014 51 ???
מקור: אגף התקציבים, משרד האוצר

תגובות

  1. yogevsharvit

    אפשר לשלוח עותק לדובר משרד הבטחון, רוני דניאל. הוא בטח ידע להסביר למה משרד הבטחון תמיד "צודק"

  2. מתן

    יש מצב שהתמונה של 22 ביוני 1997 והתמונה של 10 באוגוסט 1997 שגויות?

  3. גלעד

    למען ההוגנות הייתי מוסיף גם את האחוז של התקציב מתוך התקציב הכללי (בהנחה שתחומי האחריות לא משתנים). מספרים לא אומרים כלום אם לא ידוע גובה התקציב עצמו.

  4. רועי

    יש מגמת עליה ברורה עם השנים בתוספת התקציב – במונחים יחסיים וצוחלטים גם יחדץ התקציב בפועל הוא 100 אחוז מהמתוכנן ב 1994 ו135% ב 2014.

  5. גיא

    כרגיל, פוסט מעולה.
    מזמן אני טוען שאם צה"ל היה חברה עסקית, הוא היה נחשב לכישלון חרוץ, והיה מתרסק אם הוא לא היה מעיף את המנכ"לים והיו"רים שלו.

    לא יכול להיות שארגון שמן כל כך לא מצליח להסתדר עם מגבלות תקציב. מנהל שלא מצליח להתנהל עם מגבלות, צריך ללכת הביתה. זה נכון לגבי בוגי יעלון (הן כרמטכ"ל והן כשר ביטחון) וזה נכון לגבי בני גנץ, וכל מי שלא מסוגל להסתדר עם תקציב מטורף של 61 מיליארד שקל.

    צה"ל וגופי הביטחון בכלל התרגלו שלא אומרים להם לא. הדבר הזה חייב להשתנות, ולצערי אין היום ראש ממשלה בישראל שיעשה את זה, והפוסט המצויין שלך רק מוכיח את זה. הלוואי שהיה כאן בן גוריון, שיעשה סדר בכל הטירוף הזה (כפי שעשה ליגאל ידין, כשאמר שהתקציב של הביטחון לא מספיק. ואז האיומים היו קשים בהרבה מאלה של היום).

    "הציבור הרחב צריך להבין שהצבא לא מנהל מאבק מול האוצר. הוא מנהל מאבק מול אזרחי המדינה, כי כל תוספת תקציבית לצה"ל תבוא על חשבון חינוך, בריאות, רווחה, תשתיות, מחקר ופיתוח, הכשרה מקצועית, מעונות יום ועזרה לקשישים" (הארץ, "יעלון וגנץ, התפטרותכם התקבלה", נחמיה שטרסלר, 13.5.14).

  6. אסף

    בכול חברה עסקית, כשהמנכ"ל והיו"ר באים אל בעלי המניות ודורשים מהם להזרים כסף לחברה, "אחרת החברה תחדל לייצר בשנה הקרובה מוצרים, ולא תעמוד בהזמנות הלקוח", יקרו אחד משני דברים. בעלי מניות עדינים, ידרשו תוכנית התייעלות מפורטת תוך כמה חודשים, שמן הסתם, תכלול קיצוץ ניכר בתנאי העובדים, או לחילופין, פחות עדינים, מעיפים את השניים בו במקום ומוצאים להם במהירות, ממלאי מקום ראויים. מדינת ישראל, היא לא חברה עסקית, וההנהלה, משתינה בקשת על בעלי המניות, דהיינו, אזרחים ישראלים בעלי ת.ז כחולה. נציגי הבעלות, לא רק שלא יבקשו תוכנית התייעלות, אלא, יאשרו למנכ"ל עוד שנה בתפקיד, ישדרגו את הרכב והלשכה ליו"ר ויזרימו, ועוד איך יזרימו, עוד כמה מיליארדים טובים, עד הסצנה קורעת הלב הבאה, עוד חצי שנה. ככה זה חברים יקרים ובעלי מניות. אתם כאן כדי לשלם והרבה, לא כדי להנות מהרווחים. אף אחד לא סופר אותכם. שלמו ותשתקו.

  7. יוסי

    מצטרף לגלעד: זה לא רציני לא לכתוב שום דבר לגבי אחוז תקציב הבטחון מכלל תקציב המדינה. זה מידע חשוב שהופתעתי שלא הופיע בטבלה.

  8. מיקי

    האם ניתן יהיה לקבל טבלאות דומות עבור 20 השנים האחרונות במערכות החינוך והבריאות? היה נחמד לראות איך שני המשרדים הללו מתפקדים תקציבית למול מערכת הבטחון

  9. אבי

    היה נחמד אם בטבלה הזו שלכם היו מציינים את מלחמות לבנון + המבצעים שהיו בשנים הללו,
    בל נא נשכח כי מערכת הביטחון היא גם האחראית לטיפול פיננסי, רפואי ונפשי בנפגעי וחללי כל המשתתפים בהגנה על המדינה ומשפחותיהם,
    כמו כן מערכת הביטחון מתחמשת וחוקרת מערכות הגנתיות והתקפיות חדשות כל העת,
    אהה וכמובן שגם צריך לציין שמערכת הביטחון הוא הגוף שמחזיק הכי הרבה כח אדם בארץ ואם נחשב זאת מול גידול השכר של הטבעי של השכירים אז ברור שהתקציב יעלה.
    קל להציג מספרים בלי הסבר…

  10. רועי

    אולי פספסתי משהו, אבל הצגת כאן דפוס. אין כאן שום מידע בנוגע למידת האמת מאחורי טענות הפגיעה ביטחון.
    אתה רומז שכיוון שהטענות חוזרות על עצמן הן לא נכונות, אבל אולי האוצר תמיד מנסה לנגוס מעבר למה שבאמת אפשר לקצץ?

    קצת לא הוגן מה שקורה כאן.

  11. מנחם

    מה שחשוב באמת זו הטבלה למטה שמראה שאין שום קשר בין התקציב שעבר בכנסת לבין הסכום שאותו הוציא הצבא בפועל. למשל ב 2013 העובר בחוק התקציב לצבא 52.4 מיליארד ובפעול יוצאו 67.7.
    ועכשיו מדברים עד קיצוץ או תוספת של מיליארד למטה או למעלה!!! הרי המסקנה היחידה היא שהצבא לוקח כמה שהוא רוצה, ולא כמה שהוא התחייב. ואומנם כולנו פטריוטים אך גם כולנו צריכים בסוף החודש לשלם שכר דירה, מיסים, לאוכל, ומפעמים אבל ממש רק לפעמים להנות קצת מהחיים. אבל אם תהנו אתם לא פטריוטים כי את הכסף המיותר צריך להעביר לצבא.

  12. קריסטין

    לא בדיוק הבנתי מה הפואנטה. להגיד שמשרד הבטחון משקר? אז קל לבקר מבחוץ. בינתיים מקצצים כבר כמה שנים – מה התוצאה? הרבה מקצינים ונגדים צעירים – אלה שנושאים את רב הנטל ועושים הרבה מהעבודה השחורה- מקבלים השלמה למינימום. הטובים לא רוצים להישאר ולקבל מתחת למינימום. נחש מי נשאר….
    ולגבי עלייה בתקציב הבטחון – מה הוא מנסה להוכיח בזה? ברור שתקציב הבטחון יעלה מדי שנה. טכנולוגיות חדישות עולות יותר. דלק עולה יותר. גם תקציב הבריאות עולה מדי שנה. So what?
    אני מציעה למחבר שיתנתק ממקלדת שלו בתל אביב ויסע לגור באשקלון או בשדרות קצת ואז שיגיד שיקצצו בכיפת ברזל

  13. Tzachi Davidi

    נכנסתי לאתר התקציב, חתכתי על תקציב הביטחון. במונחים ריאליים הוא די יציב בעשור האחרון. במונחי אחוזים מכלל התקציב, תקציב הבטחון היה באחוזים די קבועים משך כעשור, וב-7 השנים האחרונות, הוא דווקא יורד בחלקו היחסי מכלל התקציב. במילים אחרות, המחבר נתן רשימה של מספרים נומינליים, שאין להם שום משמעות, והתעלם מהאינפלציה. לכן המסקנה שהגיע אליה היא דווקא, איך להגיד את זה בלי לצאת טוקבקיסט בשקל… לא בדיוק האמת וכל האמת. באשר לפער שבין התקציב במקור לבין השימוש בפועל, זה מאפיין את כלל התקציבים של כלל גופי הממשלה, לפחות לפי האתר.

    באשר להפחדות, מציע לא לקרוא יותר מדי עיתונים, וקצת לרדת לפרטים. נגיד, קצת יותר מאשר "הניתוח הכלכלי" בכתבה הזו.

    האתר: http://budget.msh.gov.il

    אשמח לגלות אם טעיתי. ט.ל.ח.

  14. גיא

    אתם טועים ומטעים. אי אפשר להתייחס לתקציב הביטחון כחלק מכלל התקציב, ויש לזה כמה סיבות:

    1. צה"ל כמעט ולא תורם תוצרים למדינת ישראל. הוא רק לוקח. הוא מעסיק כמות די קבועה של עובדים, מייצר כמות די קבועה של מוצרים, אבל משלש את התקציב שלו תוך שני עשורים. זה פשוט לא הגיוני מבחנה כלכלית נטו. אפילו אם נתייחס למעט החיילים שכן יוצאים עם מקצוע (והם באמת מעטים מאוד), אי אפשר להתעלם מהעובדה, שצה"ל למעשה מעכב צעירים מללמוד מקצוע. אני לא אומר שאנחנו לא זקוקים לצבא חזק וכו' – אני פשוט אומר שיש גבול. צריך לשים דברים בפרופורציה. צה"ל הוא לא קדוש והוא לא צריך להיות מעל הכל. ביקורת לגיטימית היא מחוייבת המציאות, ולא יכול להיות שמשתיקים אותה, ע"י השעיית אדם מנוסה מוועדת חוץ וביטחון, רק כי הביקורת לא מוצאת חן בעיני כמה "פטריוטים", שכל מה שמעניים אותם זה כסף.

    2. תקציבי החינוך, הבריאות וכו' – חייבים לגדול, כי מס' האזרחים גדל פה. וכשהאזרחים לא מקבלים משכורת ראויה ולא גומרים את החודש, הם חייבים שתהיה יותר הוצאה ציבורית על הדברים הבסיסיים, שבשנים האחרונות מדינת ישראל מדירה מהם את הוצאותיה: רווחה, חינוך, בריאות, תשתיות ועוד. הכסף הולך למי שלא צריך לתת לו – למי שמקושר, למי שיש ועדים חזקים, למי שמחזיק את שאר אזרחי המדינה בביצים (חשמל, נמלים, ביטחון וכו').

    3. נסו לא לצחוק במרמור כשאתם קוראים את זה:

    "האמירות לפיהן אנחנו לא יודעים להתייעל מבחינה תקציבית או שיש שומנים במערכת הביטחון מנותקות מעובדות החיים. תקציב הביטחון יורד עם השנים אל מול עלייה בתקציבים החברתיים. האמירה לפיה כל שקל שהולך לביטחון לא הולך לבריאות או לחינוך אינה מבוססת ואסור שתאמר". (מתוך טמקא, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4524061,00.html)

    אם דן הראל, מנכ"ל משרד הביטחון לא יודע א'-ב' של כלכלה וניהול תקציב, זה בהחלט זמן טוב להחליף אותו. תקציב המדינה הוא סכום נתון מדי שנה. זוהי עובדה ואין בלתה. לכן, כל שקל שהולך לביטחון, בהכרח נגרע ממקומות אחרים. זו המשמעות של משחק סכום אפס, וכך מתנהל תקציב בכל חברה עסקית או מדינה מודרנית. אם מנכ"ל של חברה מסחרית לא יודע לעבוד עם תקציב נתון – הוא גורם להפסדים, הוא נכשל ומעיפים אותו. לעומת זאת, אם מנכ"ל של משרד ממשלתי מדבר שטויות ונכשל – הוא מקודם לתפקידי מפתח בחברות שעושות ככל העולה על רוחן עם כסף ציבורי (מי אמר פנסיות ולא קיבל?).

    עכשיו תוסיפו לכך את העובדה, שכמעט כל תוספת לתקציב או רזרבה בשנים האחרונות הולכות אוטומטית לביטחון..
    ומהי "רזרבה" תקציבית אם לא כישלון של משרדי הממשלה השונים? רזרבה תקציבית משמעותה, שמנכ"ל המשרד החברתי לא השכיל להשתמש בתקציב שאושר לו, בכדי לשפר את מצבם של האזרחים, וזה נכון לכל תחומי החיים: חינוך, בריאות, רווחה ועוד.

    לא כך זה קורה במשרד הביטחון. אצלם אין כזה דבר "רזרבה". המושג פשוט לא קיים. אז תגידו – אבל לפני רגע אמרת שזה דבר טוב, לא?
    אז זהו – שלא. אם יש משהו גרוע יותר מעודף תקציבי במקרה של משרדים חברתיים, זה גירעון בכל מה שקשור למשרדים כמו הביטחון והאוצר.

    ומאחר ומשרד הביטחון מתקיים על תקציביים ציבוריים, אין למשרד הזה שום משמעות לכסף. זו אחת הסיבות, שהוא יכול לקבת תוספות בלי שום הגבלה כמעט, להבטיח באוקטובר ואז שוב בפברואר, שהוא לא יבקש תקציבים נוספים עד סוף שנת 2014, ואז חודשיים אחר כך – באפריל-מאי – לבקש תוספת, כאילו כלום.

    לתפארת מדינת ישראל.

  15. al

    לפחות תעשה מחקר ראוי ותן את העובדות… התקציב של צה"ל מהווה כ-50% מתקציב הביטחון. שאר הכסף מהווה את התקציב של המוסד, שב"כ ועוד משרדים…
    אני בעד התייעלות – אבל על הציבור לדעת כי צה"ל הוא לא הגוף היחידי במשחק של תקציב הביטחון. אך הגוף היחיד שבתקציבו מגולמים התשלומים לגמלאות, נכי צה"ל, יתומים, אלמנות ועוד. תשלומים לצערי מהווים נתח משמעותי מאוד… גידול בתשלומים הנ"ל בנוסף לקדמה הטכנולוגית והשתנות האויב מסבירים בצורה חלקית את העליה שהראת. שאר המשרדים שהזכרתי לא משלמים את התשלומים הנ"ל מהתקציב המדובר.

  16. חננאל

    שימו לב לזה שהתקציב הכפיל את עצמו כפול 3 בעשרים השנים האחרונות, שימו גם לב שרמת הסיכונים מאז 94 רק ירדה, הרבה בגלל תהליכי השלום

להגיב זה מגניב