גרמאניה | האם המלצות ועדת גרמן יצליחו להילחם באינטרסים ששולחים אתכם לפרטי

0.
הקדמה קצרה:
הפוסט הזה לא מהווה ניתוח של איך המלצות ועדת גרמן ישפיעו עלינו ביום שאחרי (למשל, על התורים, או על מחיר הביטוחים). במקום זה, הפוסט הזה מנסה להיות רשימה של מחשבות לגבי הפרטים הקטנים. לבי המנגנון שמניע את מערכת הבריאות. צר לי אם לעיתים הוא נעשה יותר מדי למיטיבי לכת. השתדלתי שלא. כמו כן: הפוסט הזה נכתב מהסלולר. עמכם הסליחה

1.
ההמלצות של ועדת גרמן, לפחות כפי שהוצגו במסיבת העיתונאים (עוד לא קיבלתי את הדוח המלא), הן אבן פינה חשובה מאוד בדרך לשיקום מערכת הבריאות הציבורית. אם אכן יתממשו כמו שצריך, שנת 2014 תיזכר כשנת מפנה בתולדות מערכת הבריאות הישראלית. עד כדי כך. זה בעיקר נכון לנוכח האלטרנטיבה: אם שום דבר לא ישתנה, שנת 2014 תיזכר כשנה בה איבדנו את מערכת הבריאות והתחלנו במסע המהיר לכיוון האמריקניזציה שלה.

2.
אחת השאלות הגדולות היא האם ההזרמה של הכסף החדש למערכת – 300-350 מיליון שקל בכל אחת מהשנים 2014-2016 – תצליח לשנות את כיוון המגמה עד כדי שהאמון של הציבור במערכת הציבורית ישתקם, או שלא.
איך זה אמור לעבוד? כיום, הרופאים שעובדים בבתי החולים הממשלתיים (ובעיקר אלה שעובדים בבתי החולים במרכז הארץ או גרים במרכז) יכולים אחרי משמרת הבוקר בבית החולים להמשיך לקליניקה הפרטית שלהם (שם הם נותנים חוות דעת שניה בתשלום) או לאסותא (לבצע ניתוחים פרטיים בתשלום). מי משלם להם על זה? לא אסותא. הציבור משלם. הכסף הזה משולם לרופאים מהביטוחים המשלימים של קופות החולים או על ידי חברות הביטוח הפרטיות, כל מקרה לגופו. אסותא, למעשה, גובה על זה כסף (על השכרת חדרי הניתוח). אסותא יכולה לגבות פחות (אני לא יודע מה שולי הרווח של אסותא, הדוחות שלה לא פומביים), אבל אני אנחש שלא הרבה פחות.
הכסף שגרמן תזרים עכשיו למערכת הציבורית נועד לשמש את מנהלי בתי החולים להציע לרופאים המנתחים שלהם אלטרנטיבה. כלומר: אל תלכו לאסותא. הישארו בבית החולים הציבורי למשמרת שניה אחר הצהריים. חדרי הניתוח הרי עומדים ריקים. הישארו בהם, נתחו, ונשלם לכם אקסטרה. כמה אקסטרה? לא יודע. אבל זה חייב להיות סכום שיהווה תחרות ממשית מול הסכומים שהרופאים יכולים לקבל באסותא. קצת פחות (כי יש יתרונות נוספים בלהישאר בבית החולים במקום לנסוע לאסותא), אבל עדיין סכום שמהווה תחרות. למשל, תוספת של 50 אלף בחודש. או 100 אלף בחודש. אני מניח שהוועדה עשתה את החישובים.
חלק מהרופאים לא יסכימו ויילכו בפרטי. אלה יהיו מקצת מן הרופאים. מנהלי המחלקות, שהם הרופאים המבוקשים בפרטי, יחויבו בלהישאר בבית החולים הציבורי אם ברצונם להיות מנהלי מחלקות.
אם זה יעבוד, התורים יתקצרו, והסיבה ללכת לאסותא פשוט תדעך מעצמה.

עד כאן בתיאוריה. במציאות להרבה גופים יש אינטרס שתלכו לאסותא. דבר ראשון, לאסותא עצמה. היא לא תוותר בקלות כזו על תזרים ההכנסות הזה. שנית, לקופות החולים עצמן (זה חוסך להן להוציא כסף בעצמן). שלישית, לחברות הביטוח (שאחרת לא תקנו את הביטוחים שהן מוכרות). רביעית, לרופאים עצמם (בהנחה שאפשר לקבל באסותא יותר כסף).
אם הרופאים יצליחו (בהדרגה, לא בבת אחת) לגרום לחברות ביטוח לשלם להם הרבה יותר כסף באסותא, מנהלי בתי החולים יצטרכו להתמודד עם זה על ידי העלאת משכורות מצידם. אם זה יהיה רק קומץ רופאים, המערכת הציבורית תנצח. אם זו תהיה מאסה קריטית של רופאים, למערכת הציבורית ייגמר הכסף. זה לא חייב לקרות מיד. גם לא בתוך שנה. זה יכול לקחת שנתיים שלוש. אבל זה עלול לקרות בסוף. זה המנגנון שמניע את המערכת הזו: העובדה שמצד אחד הציבור מוכן לשלם הרבה על שירות (תורים מהירים) ושהרופאים מעוניינים להשתכר יותר מצד שני. ללא מכשירים שיוציאו את המנגנון הזה מהמסלול הטבעי שלו, בתוך כמה שנים נחזור לאותה נקודה בדיוק.

3.
לדעתי, המפתח בשביל שזה לא יקרה נמצא אצל קופות החולים. הן כוח הקנייה המרכזי במערכת הבריאות. חברות הביטוח כבודן במקומן אבל הן החלק הקטן.
האחריות היא בעיקר של הכללית ושל מכבי. בשביל שהם יוכלו להתמודד עם מאסה של רופאים שדורשים יותר כסף, האלטרנטיבה במערכת הציבורית צריכה להיות טובה מספיק בשביל שקופות החולים יוכלו להגיד לרופאים ״לא״.
ובשביל שזה יקרה בתי החולים צריכים להיות מסוגלים באמת לקצר את התורים. באמת באמת, לא בכאילו. הדרך היחידה לחנוק את הביקוש לפרטי היא להפוך אותו למיותר. אם התור לניתוח כפתורים בציבורי (בחינם) יהיה שלושה שבועות במקום חודשים, זו תהיה אלטרנטיבה של ממש. אם התור יתקצר רק לחודשיים וחצי, לא עשינו הרבה.
בשביל שקופות החולים יזרימו את הביקושים לציבורי במקום לפרטי צריך לתת להם תמריץ. אז המדינה נותנת 300 מיליון בשנה, אבל לא בטוח שזה מספיק. אם הקופות ימצאו את עצמן משלמות יותר, הן ישובו לעודד את המבוטחים שלהם לממש את הביטוח המשלים שלהם וללכת לאסותא.
ולכן, אם אין תמריץ, משרדי האוצר והבריאות צריכים להכריח. לכפות. לאסור בכוח על קופות החולים לקנות מאסותא יותר מ% מסוים מהניתוחים שהן קונות. זה פשוט לא יילך בלי זה.

4.
וחוצמזה, יש פה המון המון פסיכולוגיה. אסותא, חברות הביטוח, סוכני הביטוח. הם לא הולכים לוותר בקלות. יהיו כאן מסעות שכנוע אדירים שהציבורי אינו טוב מספיק. אינו איכותי מספיק. שאם תהיו חולים בלי ביטוח, פשוט תמותו ברחוב כמו כלבים.
ככל שהתורים בציבורי יתקצרו, תוך הבטחה של רופא בכיר בכל ניתוח, הציבור יצביע ברגליים ותעשיית ההפחדה תדעך. זה מאבק אדיר. זה לא עניין של מה בכך. חברות הביטוח תמיד תמיד יוכלו להציע יותר. ניתוחים בחול. תרופות נסייניות. השתלות בחול. זה בסדר, כל עוד זה מתמצה בזה, ולא בקיצור תורים באסותא.
בקיצור, למערכת הציבורית יש פה עבודה קשה להשיב את האמון של הציבור. במעשים, לא במלים. אם היא לא תצליח, הציבור עלול לאבד את האמון סופית.

5.
ולבסוף, מחשבה רפלקסיבית. אני לא נוהג לכתוב על זה הרבה, אז רק משהו קצר. לעניות דעתי, ההמלצות הסופיות של ועדת גרמן היו נראות אחרת לולא העניין הציבורי הגדול בנעשה בוועדה. זה היה יכול להיסגר בשלןשה חודשים בכך שמכניסים שרפ למערכת וזהו. האוצר היה מתנגד אבל זה לא היה עוזר לו, כי לאיש לא היה אכפת.
ובשביל שלמישהו יהיה אכפת יש צורך בתקשורת. לכן, לעניות דעתי, לתקשורת יש חלק משמעותי בכיוון שהוועדה הלכה אליו בסופו של דבר. אנחנו לא משרטטים את גבולות המגרש שמשחקים עליהם, אבל אנחנו כן יכולים להשפיע.
מנהל בית החולים תל השומר מאשים אותי בכך שהייתה לי אג׳נדה נגד השרפ, ושלא נתתי לשום דעה אחרת שום במה. הפירוש המילולי של המילה אג׳נדה היא סדר יום. האג׳נדה שלי הייתה שהנושא יהיה על סדר היום הציבורי, במקום כל היום בטחוני/מדיני/פוליטי/פלילי. האג׳נדה שלי הייתה שהמערכת הציבורית שאני ומשלמי המסים האחרים מממנים תתחזק. נדמה לי שזו גם האג׳נדה של מנהל תל השומר. היינו חלוקים על הדרך לעשות זאת – כלומר מי צריך לממן – ונדמה לי שהחלופה הטובה יותר ניצחה. נדמה לי שאפילו הוא יודה בזה.
עכשיו רק נשאר לוודא שמה שהוצהר אכן יתממש. גם בזה לתקשורת יהיה חלק גדול. הציבור הוכיח בשנים האחרונות שלחץ ציבורי אינטנסיבי מניב פירות. זה הזמן לוודא שהפירות האלה צומחים. בעבודה סיזיפית ואינטנסיבית מול משרדי הבריאות והאוצר. בסוף זה יקרה.

6.
עכשיו רק נותר לעשות את אותו הדבר לגבי מערכת הפנסיה.

תגובות

  1. אהוד עוזיאל

    בהחלט, עכשיו מתחיל המאבק הקשה באמת: מול הלובי האינטרסנטי שינסה לשחוק את ההחלטות.
    בהחלט, לך ולעמיתיך ועמיתותיך יש משקל מכריע בהשגת טובת הציבור: לא כי הייתם מוטים, אלא כי עשיתם עבודה עיתונאית למופת, שאינה נותנת ללחצים להשפיע אבל כן קובעת עמדה, ושקופה בעמדה שלה. יישכוח!
    בהחלט – פנסיה.

  2. איק מרקר

    כל הכבוד על המעקב וההתמדה.
    בעצם לא כל הכבוד – פשוט תודה רבה, אמיתית, מקרב לב, על המעקב וההתמדה

  3. יובל

    אני עובד במערכת הבריאות הציבורית (לא כרופא) והאמת שאני די בטוח שמניעת השרפ היא טעות וכי יישום המלצות הועדה ימוסמס ונישאר עם אותם חוליים מוכרים בלי טיפול אמיתי. בכל מקרה, תענוג לקרוא אותך ולראות עיתונאי שעושה עבודה כל כך טובה ויסודית

להגיב זה מגניב