סנדרום גילה

סעיף 52

הדבר הכי מוזר בהתפטרות של הממונה על ההגבלים העסקיים פרופ׳ דיויד גילה הוא שיכול מאוד להיות שמה שיקרה עכשיו הוא מה שגילה מציג כאילו זה בדיוק מה שלא רצה שיקרה, ולכן בחר להתפטר. גילה לא רצה שהממשלה תעשה לו אובר-רולינג, הוא לא רצה שהפוליטיקאים יילכו לו מעל לראש ויפעילו את הסמכות שניתנה להם בסעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים, שמתירה לממשלה לפטור הגבל עסקי מקביעת הממונה במידה שיש חשש לפגיעה בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה. ובמקרה הזה, תטען הממשלה שיש חשש כזה, כי פירוק המונופול משמעו ביטול חוזים חתומים או כמעט חתומים של הספקת גז למצרים ולירדנים, דבר שעלול להזיק למאמצים של ישראל לשיפור המצב הגיאופוליטי שלה במזרח התיכון. זה לפחות הטיעון הפורמלי.
אז גילה התפטר. הוא פחד, כך נטען, שאילולא ימשיך להתנגד למתווה שהוצע על ידי הפקידים האחרים – בעיקר המועצה הלאומית לכלכלה ואגף התקציבים באוצר – אזי הממשלה תלך לו מעל לראש. האירוניה היא שכעת, כשהוא הודיע שלא יקבל שום החלטה בעניין, הממשלה כמעט בטוח תפעיל את סמכותה לפי סעיף 52 ותלך לו מעל לראש.
אם תשאלו את הפקידים הבכירים, הם יגידו לכם שגילה לא הותיר להם שום ברירה. החלופה היא לחכות שלושה חודשים עד שגילה יעזוב, ועוד שלושה חודשים עד שייבחר לו מחליף ושיילמד את הנושא, ולכו תדעו מה יקרה אז או עד אז. ולכן, כעת מסתמן שיקרה מה שגילה לא רצה לכאורה שיקרה – שהממשלה תפעיל, בצעד תקדימי, את סמכותה ותפעל מעל לראש של הממונה.
האם זהו מדרון חלקלק מסוכן שעלול לסרס את מעמדה העצמאי והחשוב של הרשות להגבלים עסקיים? האם זוהי דלת שברגע שהפוליטיקאים יעברו בה פעם אחת מבלי שייקרה להם נזק תדמיתי הם לא יהססו לעבור בה שוב ושוב?
התשובה לכך לא חד משמעית. כל עוד סעיף 52 נשאר מנוסח כפי שהוא היום, אזי השימוש בו שמור למקרי קיצון, שמשק הגז הטבעי הוא כנראה אחד הבודדים שבהם. קשה לראות את הממשלה מנמקת את השימוש בסעיף הזה – שמשמעו פסילת קביעה של הפקיד המקצועי שהוסמך לכך – במקרה של מיזוג בין רשת מגה לרמי לוי, למשל. יחסי החוץ של ישראל לא ייפגעו אם לרמי לוי יהיו יותר סניפים.
רק שפרצות כאלה, ברגע שנעשה בהן שימוש פעם אחת, יש להן נטייה להתרחב. ולכן, לא לגמרי מופרך לדמיין עתיד שבו הממשלה מתקנת את סעיף 52 ומרחיבה אותו כך שתהיה לה הסמכות להפוך החלטות של הממונה על ההגבלים גם במקרים של, לדוגמא, פגיעה במרקם החברתי של העם, מה שזה לא אומר. או במקרים של חשש לערעור הסדר החברתי, או משהו דומה. זה נשמע מופרך, אבל דברים מופרכים מזה כבר קרו.
בכל מקרה, גילה לא יכול להיתלות ביושר בדאגה מפני הפעלת סעיף 52 כנימוק להתפטרות שלו, שכן ההתפטרות שלו רק מזרזת את הפעלת הסעיף הזה, ואין בזה אפילו דבר חיובי אחד שאפשר לחשוב עליו. לכולם היה עדיף לא להגיע למצב הזה. בוודאי למי שיירש את גילה בתפקיד.


״אנחנו לא באמת מבינים על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הגז״

בשביל להבין איך בכלל הגענו למצב העקום הזה, צריך לקחת שני צעדים אחורה. ראשית, מי בכלל השחקנים הרלוונטיים. מי שהתחיל את כל הבוקה ומבולקה הזו היה בכלל אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה.
באמצע דצמבר 2014 ליכט שלח מכתב חריג מאוד באופיו, קל וחומר אם לזכור שהיה כבר מדובר בתקופת בחירות שבה הממשלה מתפקדת בחצי קלאץ׳. ליכט קרא לפקידי הממשלה להתעורר ולהתחיל לעבוד יחד, בשביל להתניע את משק הגז הטבעי.
באותה עת כולם חיכו למוצא פיו של גילה, שהיה אמור לאשר כבר את הפעילות של השותפות במאגרי הגז – קבוצת דלק של יצחק תשובה ונובל אנרג׳י האמריקנית – גם במאגר לווייתן וגם במאגר תמר. גילה לקח את הזמן בסיפור הזה. הוא הכריז שהוא יעשה את זה כבר שנה לפני כן, בסוף 2013, אבל התמהמה. והרגולטורים האחרים בינתיים נרדמו לחלוטין, כאילו כל עתיד משק הגז הטבעי מוטל רק על הכתפיים של גילה.
אחרי שהמכתב של ליכט התפרסם, העסק החל לבעבע, ושבועיים לאחר מכן גילה פשוט פוצץ אותו לחלוטין, כשהודיע שהוא חוזר בו מעמדתו הקודמת וכי אין בכוונתו לאשר לתשובה ולנובל אנרג׳י לפעול גם בתמר וגם בלווייתן.
בכך, גילה חשף את ערוותה של הממשלה – גם של הפקידים וגם של הפוליטיקאים – שלא הכינה שום תוכנית אסטרטגית למשק הגז הטבעי בישראל, למרות שמדובר באחד הנושאים הכלכליים החשובים ביותר למשק, למשך עשרות שנים קדימה.
מה שקרה מאז נראה כמו קומדיה עצובה מאוד. ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע כי הוא מקים צוות חשיבה, או איך שלא קוראים לזה, שבו יישבו סוף כל סוף כל הרגולטורים הרלוונטיים ויגבשו מדיניות ממשלתית אחת אחידה למשק הגז הטבעי (תוך כדי משא ומתן עם חברות הגז עצמן). בשעה טובה.
רק שהצוות הזה לא הצליח לגבש מדיניות כזו. ליתר דיוק, הצוות הזה גיבש מדיניות, ואז הגיע למסקנה שהיא לא טובה או לא ישימה, ואז גיבש עוד מדיניות, ואז הגיע למסקנה שגם היא כנראה לא ישימה, אז הוא גיבש מדיניות נוספת. ובכל שלב כזה, המדיניות החדשה שגובשה הלכה עוד צעד אחורנית, ודרשה פחות מחברות הגז.
אז איך הגענו למצב שאפילו זה לא מצליח להתכנס לכדי פיתרון אחד מוסכם? אף אחד לא מוכן לדבר על זה לציטוט בשמו. מאחורי הקלעים הם מספרים שהם עברו תהליך. שהם התחילו את המשא ומתן עם החברות בנקודה מסוימת, עם שאיפות מסוימות, ובהדרגה הבינו שאין להם דרך להשיג את כל המטרות שלהם, ושחלק מהרעיונות שלהם אינם נכונים, כלומר לא יניבו תועלת למשק, או לא ישימים. או כמו שהיה מוכן להודות ביושר אחד הפקידים: ״אנחנו לא באמת מבינים על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הגז. פערי המידע בינינו לבין החברות כל כך גדולים, שלקח לנו הרבה זמן להבין מה אפשרי ומה לא אפשרי, ומה יכול להיות שעובד בעולם אבל לא יעבוד פה מסיבות מסוימות״.
רק שגילה, כך הם טוענים, לא היה שותף לתהליך הזה. בניגוד לפקידים האחרים, לרבות אנשיו שלו בתוך הרשות להגבלים עסקיים, הוא המשיך לבחון את הנושא רק דרך המשקפיים שהוא מרכיב מתוקף תפקידו – האם המתווה שהממשלה מציעה תגדיל את התחרות בשוק הגז או לא?
התשובה היא לא. רק שהתשובה היא בכל מקרה לא. גם ההסכם שגילה עצמו היה מוכן לחתום עליו לפניו שנה לא היה מגדיל את התחרות, גם המתווה שהמדינה מציעה כעת לא יגדיל את התחרות, וגם לפוצץ את העסק וללכת לבית הדין להגבלים עסקיים ולחכות מה ייצא משם – גם זה לא יגדיל את התחרות.
ובכלל, הפקידים מספרים שהם לא מצליחים להבין את גילה, את העץ שהוא טיפס עליו, ומדוע לא ירד ממנו. מה בעצם היה הפער בינו לבין הפקידים? ככל הידוע בעיקר סוגיית המכר בנפרד. כלומר, השאלה האם תשובה ונובל אנרג׳י יתחרו אחד בשניה תוך כדי שהם שותפים במאגר לווייתן, או לא. גילה רצה שכן, הפקידים האחרים רצו בהתחלה גם הם, אבל אחר כך השתכנעו שזה לא יעבוד, מנימוקים שונים (חוסר אפשרות לא לתאם מחירים, חוסר אפשרות להקים חומות סיניות אפקטיביות, יתרון לא תחרותי לשותפה שתחזיק בתפעול צנרת הגז ונימוקים דומים מסוג אלה), והחליטו לרדת מזה.
זו, בשורה התחתונה, היתה כל המחלוקת.
בכל מקרה, ועל כך אין חולק, המחירים למשק לא היו יורדים, ותחרות פרועה לא היתה מתחוללת פה. זו, ככל הנראה, לא תושג בזמן הנראה לעין, אולי בעוד עשר שנים, אולי יותר. עד אז אין מנוס מפיקוח על מחירים וצעדים מסוג זה בשביל לוודא שהמונופול הקיים לא מנצל אות כוחו המונופוליסטי. על זה גילה התפטר, בעיקר כשהבין שהוא עם הגב לקיר ושאיש לא ייתן לו גיבוי, ושבעצם אף אחד לא באמת מבין מה הוא מנסה להשיג. השלימו פה קלישאה בסגנון האויב של הטוב הוא הטוב ביותר.


שהמדינה תניח כבר עוד צינור גז. זה יעלה פחות מההסכמים הקואליציוניים

המתווה שגובש במשרדי ראש הממשלה והאוצר רחוק מלהיות מושלם. הוא לא מגדיל את התחרות, הוא משאיר בידי המונופול את האפשרות – גם אם מצומצמת יותר – לסחוט רווחים מונופוליסטיים, ומנגנוני הבקרה שהוא מבקש ליצור אינם בכרח ישימים.
ובכל זאת, המתווה הזה טוב יותר מהמצב הקודם. כלומר, אם גילה היה מאשר את הפטור מהסדר כובל לתשובה ולנובל אנרג׳י, המצב היה הרבה יותר גרוע. לכן, טוב שאבי ליכט וגילה שרפו את המועדון ושלחו את כל הרגולטורים לשולחן השרטוטים. רק שעצוב מאוד שאחרי שהתהליך הזה החל, הפקידים לא הצליחו להתיישר עד הסוף ולפעול לטובת הציבור בהגעה למתווה מוסכם אחד.
המשימה העיקרית כעת תהיה ליישם את המתווה הזה, להוציא את תשובה ממאגרי תמר, כריש ותנין, לפקח על מחירי הגז ששותפות הגז ייסגרו עליהם בחוזים שלהם ממאגר לווייתן, ולעשות כל מה שאפשר בשביל להכניס לשוק הזה שחקנים נוספים.
זה אומר, למשל, שהמדינה תצטרך לשים כסף ולפתח תשתיות גז בים בשביל לחסוך עלויות לשחקנים נוספים שייכנסו למאגרים קטנים כמו כריש ותנין, או לתת להם ערבויות ממשלתיות שיוכלו להשיג מימון להקמת תשתיות כאלה, או לקנות מהם חוזי גז, או להגן עליהם מול לקוחות מפני מונופול הגז של נובל אנרג׳י, ובעצם כל מה שאפשר בשביל לקדם את הסיכוי לתחרות בענף הזה. מה הסיכוי שהממשלה תצליח לעשות את זה? אם לשפוט לפי ההתנהלות המחדלית שלה במשק הגז עד היום – סיכוי קטן.
ויש עוד משהו שהמדינה צריכה לעשות, ויפה שעה אחת קודם. מדינת ישראל מחוברת היום למאגרי הגז בצינור אחד. הצינור הזה יוצא מנקודת קליטה בחוף הים באשקלון, עובר דרך מאגר ים תטיס המנוח וממשיך משם למאגר תמר. אם משהו יקרה לצינור הזה, הלך הגז שחברת החשמל משתמשת בו בשביל לייצר חשמל, ותוכלו להגיד שלום לעליית תעריפים.
המדינה צריכה לבנות עוד צינור. כמה שיותר מהר. הצינור הזה צריך ללכת ישירות למאגר תמר, ויכול לשמש בעתיד בסיס לצינורות למאגרים נוספים. העיקר שיהיה לנו עוד חיבור. כל הפקידים מדברים על העניין הזה לפחות מאז ימי ועדת צמח ב-2012, אבל הולכים סביבו סחור סחור בלי לדקור את הנקודה. יש אפילו החלטת ממשלה מ-2013 שמחייבת את שותפות הגז לבנות צינור כזה בעצמן עד 2016. נו, אז מה? הגיע הזמן שהממשלה תבין שהתועלת הכלכלית למשק בהנחת צינור כזה תהיה גדולה בהרבה מהעלות שלו (שנאמדת במיליארד דולר, אם אני זוכר נכון). ראש הממשלה חילק סכומים גדולים פי כמה בהסכמים הקואליציוניים שחתם בשביל להקים את הממשלה הזו מאשר עלות הצינור הזה, הגיע הזמן להשקיע קצת כסף גם בזה.


פורסם הבוקר בעיתון בגרסה קצת קצרה יותר. תודה לאיתי על העריכה

להגיב זה מגניב