אין ברירה, מוכרחים לדבר על פנסיה

בתחילת הפוסט הזה, הבהרה כפולה:
אני *לא* חושב שנושא הפנסיות הצבאיות הוא הנושא הכי חשוב בדוח ועדת לוקר. ממש לא.
אני *כן* חושב שמערכת הביטחון עושה שימוש בנושא הזה, בגלל שהוא טעון ושנוי במחלוקת, בשביל לפזר עשן, לסחוף לשם את דעת הקהל הציבורית, תוך כדי גיוס (גם אם בעקיפין) של נשות הקבע ויצירת דה-מוראליזציה אמיתית בשורות משרתי הקבע, וכל זה בגלל שמה שהכי מפחיד אותם הן ההמלצות לגבי שקיפות ובקרה. זו רק דעתי, שמבוססת גם על שיחות עם גורמים רלוונטיים, אבל היא רק דעה.
אבל אם כבר נושא הפנסיה בכותרות, מי אני שאלחם בזה. אז הנה מה שאני חושב על העניין, בהקשר קצת רחב יותר, של המשק כולו, ולא רק של הצבא.

כך מת עולם הפנסיה הישן, שבו המדינה לקחה אחריות על העתיד שלכם

עולם הפנסיה בישראל נחלק לשניים בתהליך הדרגתי מאמצע סוף שנות ה-90 ועד תחילת שנות ה-2000. מי שהתמזל מזלו להיות שם קודם שייך לעולם הפנסיה הישן, שזו פחות או יותר הדרגה הכי קרובה לאלוהים, במונחים פנסיוניים. מי שאתרע מזלו (כמוני) להגיע לשם רק אחר כך, מצא את עצמו נכנס לעולם הפנסיה החדש, ומפה והלאה הוא צריך לקוות שאלוהים יהיה איתו (איך התחלתי לדבר על אלוהים, השד יודע).


עולם הפנסיה הישן נחלק גם הוא לשניים. מי שנכנס לשירות המדינה (או לשלטון המקומי, או לחברות הממשלתיות, או לאחת מארבע האוניברסיטאות הגדולות), נמצא בעולם הפנסיה המושלם – עולם הפנסיה התקציבית. בעולם הזה, המדינה לוקחת 100% אחריות על העתיד של העובדים ביום שבו לא יעבדו יותר לפרנסתם. 100% אחריות פירושו שעד תחילת שנות ה-2000, העובדים אפילו לא חסכו שום דבר לפנסיה בעצמם, אלא המדינה הבטיחה להם את הכל. הכל פירושו צבירה של 2% בשנה (ולמיוחסים, 3% בשנה, 4%, ולחלקם אפילו 6% ו-7% בשנה), עד למקסימום של 70% מהשכר האחרון (ולמיוחסים – גם יותר מזה, 76% ואפילו 100% במקרים מסוימים).
עולם הפנסיה הזה היה כל כך מושלם, שעד לאחרונה, הפנסיה הזו המשיכה לעלות גם אחרי שהעובדים יצאו לפנסיה, כי היא היתה צמודה לשכר של העובדים שעדיין במערכת. כלומר, אם העובדים קיבלו העלאת שכר, גם הפנסיונרים קיבלו. למה זה הגיוני? אין לי מושג, אבל ככה זה עבד עד לשנים האחרונות ממש.
צריך להגיד ביושר, מלבד ההטבה המופלאה לעובדים, זה עזר גם למדינה, בשני אופנים. ראשית, עד תחילת שנות ה-2000, המדינה דפקה את העובדים שלה (לא בכל המגזרים), כי השכר שחושב לצורך פנסיה לא היה השכר המלא, אלא רק בסיס השכר, שהיה נמוך למדי. בשלב מסוים ההסתדרות קלטה את הטריק ובשנים האחרונות זה סודר, וכיום כמעט כל רכיבי השכר של מי שנמצאים עדיין בפנסיה תקציבית נחשבים לצורך הפנסיה.
אבל מעבר לזה, במשך עשרות שנים המדינה יכלה לא לשים בצד אפילו שקל לפנסיה, ובעצם לדחות את כל התשלומים האלה לעתיד (ובינתיים להוציא את הכסף על חינוך, רווחה, בריאות, ביטחון וכו׳). אבל בסוף, איזה קטע, העתיד הזה הגיע, והבטחות צריך לקיים, גם אם הן מופזרות לחלוטין. מעשית, כיום ההתחייבויות האלה שוות איפשהו בדרך לטריליון שקל (ולמדקדקים, אמנם בדוחות הכספיים של ממשלת ישראל כתוב 769 מיליארד שקל בהבשלה מלאה, אבל זה לא כולל את החברות הממשלתיות, השלטון המקומי, האוניברסיטאות ואת רשת הביטחון לקרנות הפנסיה הוותיקות).


מלבד עובדי המדינה, גם מי שחסכו לפנסיה עד אמצע שנות ה-90 דרך מקום העבודה שלהם (בין אם זה היה מקום עבודה הסתדרותי או סתם גדול ומסודר), חסכו בכללים הישנים – בקרנות הפנסיה הישנות. בשונה מעובדי המדיה הם ממש חסכו בעצמם (במקביל לכסף שהמעסיקים הפקידו לקרנות הפנסיה), אבל מודל הפעולה של קרנות הפנסיה היה די דומה לזה של הפנסיה התקציבית. כלומר, על כל שנת עבודה, העובד צבר התחייבות של עוד 2% בגובה הפנסיה שלו בסופו של דבר. כך שעובד עם ותק של 35 שנה, היה אמור להגיע לפנסיה של 70% מהשכר האחרון שלו.
בשלב מסוים, אי שם בשנות ה-90, כל מיני אנשים התחילו לטעון שהעסק הזה לא הולך להחזיק מים. הקטליזטור היה, למיטב ידיעתי, העליה הגדולה מברית המועצות לשעבר. פתאום, בבת אחת, הגיע לישראל גל גדול מאוד של אנשים, שחלק לא מבוטל מהם נכנס למעגל העבודה, וישר לתוך הקרנות הוותיקות. פתאום, אנשים שלא הספיקו לצבור כמעט כלום לפנסיה, נכנסו למעגל ההטבה הזה, ומישהו הבין שקרנות הפנסיה לא יצליחו לעמוד בהתחייבויות האלה, כי אין להם מספיק שנות חיסכון מאחוריהם. בקיצור, זה היה סוג של הונאת פירמידה, שעמדה להתפרק.
אז בתהליך הדרגתי שהתחיל ב-1995 והסתיים כשנתניהו היה שר האוצר, העולם הזה נסגר למצטרפים חדשים ובהמשך המדינה החליטה שהיא שופכת יותר מ-100 מיליארד שקל, שאנחנו שופכים עד היום ונמשיך לשפוך עוד הרבה מאוד זמן, בשביל שאשכרה תהיה פנסיה לכל אותם אנשים שהבטיחו להם פנסיה על הקרח.
וזה מביא אותנו אל ימינו אנו, ואל עולם הפנסיה החדש.


כך נולד עולם הפנסיה החדש, שבו המדינה לוקחת 0 אחריות על העתיד שלנו

כלקח או טראומה מעולם הפנסיה הישן, האנשים שבנו את עולם הפנסיה החדש בנו אותו כך שהמדינה לוקחת בדיוק 0 אחריות על העתיד שלכם, על היכולת שלכם לפרנס את עצמכם ביום שבו לא תוכלו יותר לעבוד (ולמי שרוצה לדייק, לכל היותר המדינה לוקחת 30% אחריות).
בעולם הפנסיה החדש אין יותר הבטחות (כמעט) לכלום. מה שתחסוך, תחסוך. ואפילו לא זה בטוח יהיה שלך, כי בין 70% ל-100% מכספי הפנסיה שלנו מושקעים בשוק ההון, מה שאומר שתיאורטית הפנסיה שלכם יכולה לגדול במלא, או להתכווץ במלא, תלוי מה יקרה בבורסה רגע לפני הפרישה שלכם.
המודל הזה נבנה כך שגופי הפנסיה החדשים לעולם לא יקרסו. יש בהם מנגנוני אל כשל מובנים, שיגרמו לכך שהפנסיה שלכם תתכווץ ותתכווץ בלי סוף, והעיקר שהקרנות לא יקרסו. זה יקרה אם תוחלת החיים תתארך מעבר לתחזיות, זה יקרה אם הריבית תהיה נמוכה מדי יותר מדי זמן, זה יקרה אם לא יהיו מספיק אנשים צעירים שיכניסו כסף למערכת בשביל לממן את המבוגרים, אם יהיו יותר מדי תספורות, אם התשואות לא יהיו מספיק גבוהות. זה יקרה תמיד, שוב ושוב, העיקר שהקרנות לא יקרסו, העיקר שהמדינה לא תצטרך לקחת על זה אחריות.
ואם תוסיפו לכך את השינויים בשוק העבודה, ואת העובדה שאנחנו חוסכים פחות זמן, ואת זה שאנחנו עוברים בין מלא עבודות (ולכן מושכים כספי פיצויים), ובאופן כללי נמצאים בסכנת הכחדה תעסוקתית גוברת אחרי גיל 45 ואילך, תקבלו שהפנסיה שלנו בסכנה משמעותית, בניגוד מוחלט לדור הקודם (שגם כשהפנסיה שלו באמת היתה בסכנה, המדינה פרסה תחתיו רשת ביטחון נאה על חשבון משלם המסים).


ואיך דוח לוקר קשור לכל זה לכל הרוחות?

בתווך שבין העולם הישן לבין העולם החדש נכנסים משרתי הקבע בצה״ל (ואיתם גם השוטרים, הסוהרים ואנשי השב״כ והמוסד). עולם הפנסיה הישן (הפנסיה התקציבית) בצה״ל ויתר כוחות הביטחון הסתיים בסוף 2003. בערך. זאת אומרת, כל מי שנכנס לשירות קבע מינואר 2004 ואילך חוסך לפנסיה על פי כללי העולם החדש. כל מי שהספיק להיכנס קודם לכן, הרוויח ושייך ועולם הישן.
א-מה-מה, במסגרת אותו הסכם הוחלט שלמשרתי הקבע (ויתר אנשי כוחות הביטחון) בכל זאת תינתן הטבה. כשהם יגיעו לגיל הפרישה מצה״ל, הם יקבלו מהמדינה פנסיית גישור, מאותו היום ועד להגיעם לגיל 67, או מה שלא יהיה באותה עת גיל הפרישה הכללי במשק. פנסיית הגישור הזו היא פנסיה תקציבית בתחפושת, שכן המדינה מממנת אותה מבלי שהמשרת עצמו עשה משהו לטובת העניין. ואם זה לא מספיק, באותו הסכם נקבע כי בעת הפרישה המדינה תכניס עוד 12 משכורות, כלומר משכורות של שנה שלמה, לתוך קרן הפנסיה שלו, בשביל להגדיל לו את פנסיית הגישור.
פנסיית הגישור תהיה בגובה זהה לזה שהוא היה אמור לקבל מקרן הפנסיה שלו על בסיס הסכום שצבר עד כה. ובגלל שהכסף בקרן הפנסיה יילך ויגדל ב-20 ומשהו השנה שיחלפו מגיל הפרישה מצה״ל ועד לגיל הפרישה הקבוע במשק, הרי שגם פנסיית הגישור תלך ותעלה, והכל על חשבון משלם המסים.
אותו משלם מסים, אגב, שתקוע בעולם הפנסיה החדש עם הכללים החדשים והמסריחים שלו. למה? ככה.
את זה, את הנקודה הזו בדיוק, ועדת לוקר מבקשת כעת לשנות. במקום פנסיית גישור, מענק פרישה חד פעמי, בסכום נמוך יותר. אגב, לאנשי הקבע הלוחמים שמגיעים לגיל פרישה (כלומר, מג״דים ומעלה), הוועדה ממליצה לא לגעת בפנסיית הגישור.


זו הנקודה שבה כל מיני אנשים אומרים לי – רגע, אבל אתה כל הזמן מטיף לנו שעולם הפנסיה החדש הוא מסריח, ושבמקום לקחת אחריות על עתיד שלנו המדינה מסירה את האחריות הזו לחלוטין ומפקירה אותנו חשופים בצריח. אז מה פתאום אתה רוצה לדפוק את אנשי הקבע? להיפך, במקום להוריד את אנשי הקבע למטה, תשאף לשפר את התנאים של כל היתר.
אז דבר ראשון, אני באמת שואף לשפר את התנאים של כל היתר. מי שקרא את אלפי המלים שכתבתי על ענייני הפנסיה בשנים האחרונות יודע שהמסר העיקרי שלי אינו שדמי הניהול דופקים אותנו, אלא שהמודל עצמו של עולם הפנסיה החדש דפוק. שהוא הלך רחוק מדי בהסרת האחריות מהמדינה.
דבר שני, על אף שאני בעד פנסיה סבבה לכולם, אני לא חושב שאנשי הקבע צריכים ליהנות ממה שאולי פעם היה זכות, אבל הפך עם הזמן להיות זכות יתר. תוחלת החיים התארכה, הריבית נמוכה, ועלות הפנסיה שלהם גדלה מאוד מאוד עם הזמן. את זכות היתר הזו מממן הציבור, אותו ציבור שהפנסיה שלו עצמו תהיה לא משהו בכלל. אי הצדק פה, לפחות לתפיסתי בולט (וזה, לתפיסתי, לא קשור רק לאנשי הקבע אלא לכל עולם הפנסיה התקציבית, ובטח למי שמקבלים פנסיה תקציבית של עשרות אלפי שקלים בחודש, זו פשוט שערורייה, נקודה).
העניין הוא שאני לא רואה כיצד ניתן להעלות את מצבם של כל אנשי עולם הפנסיה החדש למצבם של אנשי הקבע, כפי שמישהו אמר אתמול בטוויטר. איך בדיוק עושים את זה? ראשית, האם אנחנו בכלל רוצים שאנשים יתחילו לקבל פנסיה מגיל 40 ומשהו כמו אנשי הקבע הפורשים? פנסיה מגיל 40 ומשהו משמעותה פנסיה לאורך 40 שנה פלוס מינוס. זה מאוד נחמד הסידור הזה, אבל מי בדיוק אמור לממן את זה ומאיזה כסף? אז מספיק שנגיד שאנחנו לא באמת רוצים שאנשים יקבלו פנסיה מגיל 40 ומשהו וכבר אנחנו בעד להרע את מצבם של אנשי הקבע.
אם הכוונה היא אחרת, ופשוט להעניק רשת ביטחון לאנשים שעובדים בעבודה מסוימת ונפלטים משוק העבודה בגיל 40 ומשהו ולא מצליחים לחזור, זה כבר סיפור אחר. אבל האמת שיש כבר מנגנונים כאלה. ייתכן שהם לא טובים מספיק או נדיבים מספיק, ייתכן שצריך לשכלל אותם, ובעיקר צריך לחשוב איך מתאימים את שוק העבודה לעולם שיש בו המון צעירים מצד אחד והרבה יותר מבוגרים מצד שני מאשר בעבר. אבל זה עדיין לא אומר שאנחנו רוצים להתחיל לחלק מיליונים מכספי משלם המסים לכל מי שחצה את גיל 45.
אז אני לא בעד לחזור לעולם הישן שבו לכאורה המדינה לוקחת 100% על כולם ובפועל מדובר בהונאת פונזי שמתישהו מתפוצצת, אבל אני בהחלט בעד לא להישאר במקום שבו המדינה לוקחת 0 אחריות על העתיד שלנו. הפתרון יכול להיות איפשהו בין שני הקצוות האלה, של פעם והיום.
איך עושים את זה? יש כל מיני רעיונות שמסתובבים. למשל, על ידי פריסה מחדש של רשת הביטחון המינימלית שקיימת כבר היום לפנסיה, כך שחוסכים מבוגרים יותר יקבלו יותר. או על ידי מתן מענק פנסיה שלילי (כמו מס הכנסה שלילי) לבעלי הכנסות נמוכות. או חלוקה מחדש של הטבות המס כך שייטיבו עם מעמד הביניים ולא עם העשירון העליון. או החלת חובת פנסיה מגיל 0 בשביל להגדיל את בסיס החיסכון. יש המון המון רעיונות שמסתובבים, ואני מאוד מקווה שבקרוב אגף שוק ההון במשרד האוצר יתחיל ליישם חלק מהם (למשל, קרן פנסיה ממלכתית בדמי ניהול מוזלים. אנחנו קרובים לדבר הזה יותר מאי פעם, לשמחתי), ולמיטב הבנתי מנכ״ל משרד האוצר שי באב״ד מרכז צוות פנים-אוצרי שמטפל באופן רחב יותר בעניין הפנסיה.


בשורה התחתונה, הייתי שמח מאוד לו תנאי הפנסיה של כולנו היו משתפרים. זה לכשעצמו עדיין לא אומר שצריך להמשיך להיטיב בהטבת יתר עם הדור הנוכחי של משרתי הקבע, אלה שאמורים להיות חלק מעולם הפנסיה החדש כמו כולנו, אבל עדיין נהנים משאריות של עולם הפנסיה הישן.
זה לא עניין אישי נגד משרתי הקבע, זה עניין נגד חלוקת הטבות יתר לאוכלוסיות ספציפיות, ואי טיפול בצרכים האמיתיים של כל היתר. לכן, כשמסתכלים על התמונה הרחבה, אני בעד המלצות לוקר לעניין הפנסיה הצה״לית (אפשר לעשות בהן תיקונים, כמו למשל להרחיב את אוכלוסיית הזכאים לפנסיית גישור או להעלות מעט את המענק), אבל בבסיס, אני לא מבין מדוע אני צריך לממן הטבה בשווי מיליונים רבים לאוכלוסיה מאוד מאוד מסוימת בזמן שכל היתר מקבלים קדחת. ובאופן משלים, אני חושב (ופועל, בגזרתי) בשביל לוודא שאלה שהולכים לקבל קדחת לא יקבלו קדחת, אלא שהמדינה תיקח עליהם יותר אחריות. למשל, על ידי סבסוד יותר גדול של הפנסיה מאשר היום (אבל באופן פרוגרסיבי), וגם ביצירת כלים שיאפשרו להקטין עלויות, (קרן פנסיה ממלכתית, כבר אמרתי) או חלוקה מחדש של הטבות המס.
זה לא זה או זה. זה גם וגם. וזו נראית לי הצעה הרבה יותר מפוכחת מאשר הקריאה של חלק מהאנשים שקראתי בימים האחרונים שקוראים פשוט להשוות את תנאי הפנסיה של כולנו לאלה של אנשי הקבע.
איך נשיא המדינה היה אומר בוועדת הכספים פעם? כולנו בעד חיסול הטרור. נו יופי.


ובסוף בסוף, עם כל הדיבורים על פנסיה, יש בערך שני שלישים מהציבור שלא חסכו מעולם לפנסיה. בין אם כי לא היו בשירות המדינה ולא זכו לפנסיה תקציבית, בין אם כי לא עבדו במקום גדול ומאורגן או הסתדרותי, ובין אם היו עצמאים. מה יש לאלה? רק קדחת. כלומר, יש להם את קצבת הזקנה של הביטוח ומה שלא יהיה שהצליחו לחסוך בעצמם לאורך הדרך. ואם לא הצליחו? זבש״ם.
אשמח לראות יום אחד מישהו מתגייס לטובתם כמו ההתגייסות החצי אוטומטית לטובת אנשי הקבע.

תגובות

  1. avshalombz

    אני מצטרף להנחה שלך שהעניין החשוב באמת בסיפור של דו"ח לוקר הוא הפיקוח המוגבר של האוצר על תקציב הביטחון (אני לא בקיא בפרטי ההמלצות, אבל יודע שהפיקוח של האוצר על תקציבי משרדים אחרים יצר כמה וכמה בעיות רציניות מאוד), ומיד אחריו (או לפניו) מגיעים כל צעדי ההפרטה, גם אם קוראים לזה אחרת, של צבא העם. לצד שני העניינים המבניים האלה, שאלת הפנסיה היא באמת שולית.
    אבל בכל זאת משהו לגבי הסיום שלך. אתה כותב:
    "יש בערך שני שלישים מהציבור שלא חסכו מעולם לפנסיה. בין אם כי לא היו בשירות המדינה ולא זכו לפנסיה תקציבית, בין אם כי לא עבדו במקום גדול ומאורגן או הסתדרותי, ובין אם היו עצמאים. מה יש לאלה? רק קדחת. כלומר, יש להם את קצבת הזקנה של הביטוח ומה שלא יהיה שהצליחו לחסוך בעצמם לאורך הדרך."
    בדברים האלה מובנית ההנחה שהאנשים האלה יקבלו קצבת זקנה מהביטוח הלאומי. למיטב ידעתי, הערכות הביטוח הלאומי עצמו אומרות שבטווח של העשורים הקרובים גם את זה לא יהיה כסף לתת להם, תודות לשוד שביצע האוצר בקופת הביטוח הלאומי. מה שמחזיר אותנו לנקודה הראשונה, של התערבות משרד האוצר בניהול תקציבים של אחרים…

  2. חנן כהן

    אל"מ במילואים דורון מיינרט יוצא נגד המתקפה של בכירי מערכת הביטחון נגד ועדת לוקר ומגבה את מסקנותיה: "ההתנפלות של קצינים על לוקר – ביזיון" ■ "פנסיית הגישור חייבת להתבטל. לא תהיה עזיבה המונית של אנשי הקבע"

    http://www.themarker.com/news/1.2692625

  3. דורין הרטמן

    "כלומר, יש להם את קצבת הזקנה של הביטוח ומה שלא יהיה שהצליחו לחסוך בעצמם לאורך הדרך. ואם לא הצליחו? זבש״ם."

    אתה כמעט מקל ראש בחסכון האישי, כשלענייננו זהו הפרמטר החשוב ביותר. בנסיבות שאתה מתאר, על שלל כשליו המהותיים של עולם הפנסיה החדש, חיסכון אישי (מהשוטף) הופך להיות הפרמטר הקריטי ביותר להבטחת העתיד בטווח הארוך.

    חיסכון איננה פונקציה של "הצלחה" כפי שאתה מתאר, אלא פונקציה של בחירה, הנסמכת על ניתוח מפוכח של המציאות וראייה לטווח ארוך.

    כך שאתה צודק — מי ש*בחר* שלא לחסוך ולהישען על כוח עליון שיגאל אותו בגיל זקנה – זב"שו.

  4. מוטרדת מאד

    רק רציתי להגיד – תודה!! תודה רבה שאתה מנסח את הדברים האלה באופן מסודר וברור, כך שאפשר להבין אחת ולתמיד את משמעותם. ותודה רבה לא פחות על כך שאתה מתייחס באופן מדויק וברור לכל שיח ה"בעד או נגד" מול אנשי הקבע. אתה נכס כל כך חשוב לשיח הציבורי ואני מאד נהנית לקרוא אותך. וכמובן מסכימה לכל מילה :)

  5. גיל

    דורין, אם רוב בני האדם היו מתנהגים באופן רציונלי ומפוכח, על בסיס נתונים אמפיריים, היו לישראל כמה פחות זוכי פרס נובל, ודן אריאלי אחד שפשוט היה כותב כנראה על גינון.
    אפשר גם להמשיך את ההיגיון שלך לעוד ועוד מחוזות של התנערות מאחריות אחד כלפי השני. למה בכלל לסבסד תרופות למישהו? לא לקחת בחשבון שאתה יכול לחלות בסרטן ולא חסכת לטובת תרופות באלפי שקלים לחודש? זבש"ך. למה לי לשרת בצבא ולהגן עלייך? לא חסכת למיגון אישי? זבש"ך.
    למה אפילו אנשים עם הרבה כסף לא חוסכים, אלא משקיעים בנדל"ן ובמניות? כי שם יש כסף ובחיסכון – אין.
    האנשים הכי "מצליחים" במשק, כגון זיסר, דנקנר ופישמן, לא רק חיו חיי מלכות על חשבון הלוואות, ולא רק שהם גם לא יחזירו שבריר מהחוב שלהם, ספק רב אם אי פעם ייזרקו לרחוב. הם ימשיכו לחיות חיים מלאים ומאושרים. רק פשוטי העם נדרשים לסטנדרטים שלך של חיים בתוך מסגרת + חיסכון ובלי הלוואות.
    כל, אבל כל הכלכלה המודרנית מבוססת על אשראי. לא סתם על ימין ועל שמאל מנסים לשכנע אותך לקחת הלוואה לכל מטרה. אם אנשים יתחילו לחסוך במקום לקחת אשראי ולבזבז, המדינה פשוט תיקח להם כסף מהחיסכון, כי מיסי הצריכה ייצנחו. אנחנו חיים במציאות שבה צריכת-ייתר אינה מחלה, או תופעת-לוואי של הקפיטליזם. זאת המהות שלו! פלא שאנשים לא חוסכים? מה, הם נהיו טפשים? פעם היו רציונליים ונהיו אידיוטים?

  6. ronenmandelkern

    כשאתה כותב ששליש מהציבור לא חוסך לפנסיה, הכוונה שלך ששליש מהאנשים בגיל הפרישה (או קרוב אליו) הם חסרי קרן פנסיה (מלבד ביטוח לאומי כמובן)?

  7. assafzim

    בהמשך לשאלתו של ronenmandelkern – האם בעלות על דירת המגורים (לאחר שהסתיימו תשלומי המשכנתא) נחשבת כחיסכון לפנסיה? נדמה לי ש כ 70% ממשקי הבית בישראל גרים בדירה בבעלותם, ואני מנחש שאת הפנסיה רובם יסיימו לשלם את המשכנתא.

  8. שאול א.

    רונן, התשובה היא כן. חפש את הסקר החברתי של הלמס. אסף, התשובה היא לא, זה לא נחשב. ועד כמה שאני זוכר, זה שיש לך דירה שאתה גר בה, זה עדיין לא משלם לך כסף כל חודש.

  9. עופר

    כל עולם הפנסיה החדשה תפקידו להקשות עד כמה שניתן על צבירה של כסף (עד היום לא הצלחתי לחבר בין קרנות פנסיה שנפתחו במקומות עבודה שונים או להמשיך לצבור פנסיה לקרן שנפתחה במקום עבודה קודם).
    בשורה התחתונה מדובר בהונאה בקנה מידה ארצי.

להגיב זה מגניב

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.