מצב: טיסה

1.
זהו, עכשיו כבר באמת נוסעים.

2.
השנתיים האחרונות היו קצת משוגעות. כשהחלטתי לעזוב את כלכליסט, לפני שנתיים בדיוק, לא הייתי מסוגל לדמיין אפילו עשירית מאיך השנתיים האלה הולכות להיראות. מי האמין שהפוליטיקאים יאבדו כל רסן, מי ידע שטלוויזיה זה כל כך קשה, מי חשב שבגוף חדש שמקימים מאפס הולכת להיות כל כך הרבה בירוקרטיה.

השנתיים האחרונות היו מהחוויות המלמדות ביותר בחיי. זה כבר די קשה ללמוד המון דברים חדשים בפרק זמן קצר יחסית כשאתה כבר בן 38, אבל הנה, זה קרה. אודה ולא אבוש, כשהגעתי לתאגיד הייתי בטוח שאני יודע הכל. יודע לעשות טלוויזיה, יודע לעשות דיגיטל, יודע לעשות רדיו. קטן עלי. תחושת הביטחון הבלתי מבוססת הזו התנפצה אל סלעי המציאות במהירות, ובכאב, וטוב שכך. כי מאותו רגע, התחלתי ללמוד וללמוד וללמוד.

3.
החלטתי להצטרף לתאגיד השידור כי היה לי חלום להגשים. בשנה ומשהו האחרונות שלי בכלכליסט ראיתי את הדברים המדהימים שעושים ב-Vox.com, ורציתי גם. יחד עם אנשים מוכשרים מאוד (אלון, מאור, נטע ואחרים) התחלנו לעשות את זה עוד בכלכליסט, אבל בתאגיד הציעו לי לעשות את זה לא כעסק צדדי, אלא כדבר המרכזי. לגייס אנשים, לבנות שפה, מותג חדש, די.אן.איי. לקחת תוכן כלכלי, לפרק אותו ולהרכיב אותו מחדש בצורה נגישה, חדישה, מרעננת. כזו שתצא מתוך הדפים של העיתונות הכלכלית המודפסת, ותמריא לכל מקום שבו אתם צורכים את התוכן שלכם. ההצעה הזו היתה כל כך קוסמת שהיה ברור לי שאני חייב ללכת עליה. כן, אני מודה, קינאתי בעזרא קליין ורציתי להיות כמותו. הנה, אמרתי את זה.

4.
זמן קצר אחרי שהצטרפתי הצלחתי לשכנע את צליל אברהם שהיא חייבת לעשות את זה יחד איתי. צליל היא מהאנשים המוכשרים ביותר, המסורים ביותר, היצירתיים ביותר והטובים ביותר שיצא לי לפגוש. יש לה קול ייחודי, והיא משלימה אותי במקומות שאני בכלל לא יודע שקיימים. יחד שמנו על השולחן ערימת דפים לבנים, והתחלנו לשרטט עליהם את קווי המתאר של הדבר הזה שאנחנו הולכים להקים.
בתחילה, קווי המתאר האלה היו עמומים. מטושטשים. לאט לאט – ואני מתכוון, לאט לאט – הם התחילו להתבהר. לאט לאט התחילה להופיע על הדפים הלבנים תמונה ברורה יותר של הדבר הזה שאנחנו עומדים ליצור. התחלנו לגייס אנשים שיעזרו לנו להוציא את החלום הזה מן הכח אל הפועל. כתבות וכתבים, מעצבות, אפטריסטיות, עורכות ועורכי וידאו, עורכות טקסט.
בתקופה הזו ספגנו. ספגנו ספגנו ספגנו. בחטיבת הדיגיטל של התאגיד יש כמויות כל כך גדולות של יצירתיות ומקצועיות שקשה לי לתאר את זה למי שנמצא מבחוץ. אנשים כמו יוני קינן, נדב אמבון, מתן דרורי, עמוס מרום, אסא ארבל, מיה זיו, סתיו זיו ועוד רבים וטובים (היום אני כבר לא מכיר את רובם). בשבועות הראשונים, בחודשים הראשונים, פשוט למדתי מהאנשים האלה. עוד ועוד ועוד. סרטון אחרי סרטון, תסריט אחרי תסריט, יום צילום אחרי יום צילום.

5.
בהתחלה לא היה לנו בכלל שם.
בלב קראנו לעצמנו 'הקפסולה' או 'החיים עצמם'. הרעיון היה להקים יחידה דיגיטלית בתוך הדסק הכלכלי של תאגיד השידור. הדסק עצמו אמור ליצור חדשות שישודרו בטלוויזיה וברדיו ואיפה לא, והיחידה הדיגיטלית אמורה לעשות את מה ש-Vox עושים. כלומר, להתייחס לחדשות האלה כחומר גלם, ולהגיש אותן מחדש לקהלים אחרים באופן שונה לגמרי. לא לארוז מחדש. אלא ממש ליצור מחדש.
צליל הגיעה מהמגזין של מאקו והתחברה לרעיון תוך שניה וחצי עם אש בוערת בעיניים. תוך כדי שהפוליטיקאים יורים עלינו אש וגופרית ומאיימים לסגור אותנו בכל שני וחמישי, בוריאציה זו או אחרת, צליל ואני היינו בבולמוס של גיוס אנשים, של בניית זהות, של אפיון מוצרים, של יצירה. בימים, בשעות הקטנות של הלילה. בקיוביקלס אפורים ומדכאי יצירתיות א-לה-בנק מסד, עבדנו קשה מאוד בשביל ליצור את הדבר הזה. בהתחלה קראו לנו 'כאן באמת', שם שנראה הגיוני בהתחלה, אבל בהמשך החלפנו ל'כאן כלכלי' בשביל שאנשים אשכרה יבינו מה אנחנו עושים פה.
'כאן כלכלי' היה האנשים שעשו אותו. בהתחלה היו שם (לפי סדר הצטרפות): צליל ואני ועקיבא ווייס וגור מגידו ועמית תומר ושירה הוד ואביטל צייטלין ואפרת לוי ודנה פרנק וליאל קייזר והילה ויסברג ואיתן מלכי וסוהיני טל. בהמשך אנשים הלכו ובאו. איתן ואפרת וגור ואביטל עזבו, טל הירשנזון ואורנה רייטשטיין וישראל פישר הצטרפו. אלה היינו אנחנו נגד העולם. ותאמינו לי, העולם היה נגדנו ללא ספק.
כל יום מחדש ניסינו להבין איך עושים את הדבר הזה שחלמנו לעשות, את הדבר הזה שלא קיים היום בכלל בשום כלי תקשורת ישראלי. ניצנים ממנו יש בכלכליסט ובמארקר ובגלובס ובעוד כמה מקומות, אבל כלי תקשורת ישראלי שעושה רק את זה? את מה ש-Vox עושים?
אין.
ומאחר שאין, אין ממי ללמוד, ואין מדריך לקרוא בו ולהפנים וליישם. את כל הטעויות נאלצנו לטעות בעצמנו. את כל ההצלחות הצלחנו לבד, עקב בצד אגודל.
*
לאט לאט מה שאנחנו עושים הלך וקיבל צורה. בהתחלה קראנו לעצמנו 'כאן באמת'. כן, זה שם מוזר, אבל היה לו היגיון פנימי שעבד בזמנו. בהמשך, החלפנו פשוט ל'כאן כלכלי', בשביל שיהיה קל יותר להבין מה אנחנו עושים. התחלנו לבנות שפה משלנו, צבעים, פונטים, אייקונים. התחלנו לבנות מוצרים, דברים שיהיו מזוהים איתנו.
כשאני מדפדף אחורנית בספריית הסרטונים שיצרנו, יש שם המון דברים מעולים. ובינינו? גם כשהם בוסריים – וחלקם בוסריים בטירוף – אני עדיין מאוד אוהב אותם.
את הסרטון המשונה שעשיתי עם אביטל, למשל, על המדבקות לסימון כמות הסוכר במוצרים, את הסדרה של סמאח על הפרת חוקי העבודה בשוק התעסוקה הערבי, ואפילו את סרטון הפנסיה המשונה שצילמנו במטבחון הלא גמור של התאגיד במצלמה לא טובה עם סאונד תחת ביום השני שלי בעבודה החדשה הזו.

אלה ממש מהדברים הראשונים ביותר שעשינו. אחר כך זה לגמרי לגמרי הלך והשתכלל.
הנה סרטון הפנסיה המצחיק שהגתה ויצרה סוהיני,
דוח מבקר המדינה על משרד התקשורת, אלוביץ ופילבר בשתי דקות, הסדרה 'המחיר האמיתי של הפקקים' של הילה וצליל, המסדרון הכי חשוב בכנסת, של עקיבא, הקניונים המתים של דנה, והדרך הבלתי אפשרית להפוך להיות פסיכולוגים קליניים של צליל.
ויש עוד מלא. באמת. כולם כאן, בערוץ יוטיוב שלנו (הסרטונים ריבועיים ברובם כי הסטטסטיקות מראות ש-70% מהמשתמשים צורכים אותם במובייל, אז סליחה מה-30% הנותרים).

6.
כשנכנסתי לתאגיד דורון ניר מגיקונומי שאל אותי איך אני אדע שהצלחנו? זו היתה שאלה ברוח של 'למה צריך תאגיד שידור ציבורי, ואיך תוכיחו שאתם לא מבזבזים לריק את כספי משלם המסים'. שאלה לגמרי לגיטימית.
אני לא לגמרי זוכר מה היתה התשובה שעניתי באותו רגע, אבל השאלה עצמה העסיקה אותנו כל הזמן. קבענו לעצמנו כל מיני יעדים. כמה סרטונים לפרסם כל שבוע, כמה מוצרים אחרים, איזה מוצרים ליצור, לאיזה קהלים להגיע. היעד הבסיסי מבחינתנו היה להגיע ל-20 אלף עוקבים בעמוד פייסבוק שלנו בתוך שנה.
בסופו של דבר, אחרי 13 חודשים, הגענו ליעד הזה.
אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
אחרי שנתיים, אני גאה מאוד להגיד שהצלחנו לעשות משהו ששום כלי תקשורת בישראל לא הצליח לעשות. הצלחנו להקים קהילה פעילה סביב תכנים כלכליים נגישים בשפה אחרת לגמרי, שפועלת חיה אך ורק בדיגיטל (למען האמת, אך ורק בפייסבוק, וזו חלק מהבעיה), שלא יוצרת חדשות, אלא מסבירה את החדשות, נותנת להן פשר, ומנסה לעשות משהו אחר.
זה חתיכת אתגר לקחת תכנים כלכליים משעממים פיצוץ ולהפוך אותם לסרטון מדליק של דקה וחצי, בזמן שאתה יודע שאתה הולך לאבד בערך 90% מהתוכן שאתה רוצה להעביר, ואתה חייב שה-10% הנותרים יהיו לא רק מדויקים ככל הניתן, אלא שגם יהיו אינפורמטיביים וגם יעוררו רגש אצל המשתמשים, אחרת הם לא יגיבו, ואז האלגוריתם יהרוג את מה שעבדת עליו כל כך קשה. תקשיבו, זה באמת חתיכת אתגר.
ולמרות האתגר, יצרנו תוכן מעניין, מפתיע, מרענן. אנשים הגיבו לנו. חלק שנאו אותנו. אמרו לנו שאנחנו קומוניסטים, או ניאו קומוניסטים, או ארכי קומוניסטים. אחרים אהבו אותנו. אמרו תודה, תודה שסיפרנו להם משהו חדש שהם לא ידעו. אנשים כתבו לנו שבזכותנו הם התמקחו עם הבנק או הבינו מה קורה להם בביטוח, או שבזכותנו הם הבינו שיש עוד אנשים שחושבים כמותם. מכל אחד למדנו.
ובאותה מידה שהצלחנו לעשות את זה, נכשלנו. אם מסתכלים על הפרמטר הבסיסי ביותר – כמות הצפיות, האנגייג'מנט ויתר המדדים מהמשפחה הזו – נכשלנו כישלון חרוץ. הסרטונים שלנו יכולים להיות מעניינים, מחדשים, מרגיזים, מצחיקים, אבל המספרים לא עובדים. לפעמים זה עובד יותר, לפעמים פחות, אבל מאז שפייסבוק שינו את האלגוריתם והחליטו שהם נותנים עדיפות נמוכה לעמודים, המספרים פשוט נעלמו.
בסופו של דבר, ובפרט אחרי שאני הודעתי שאני נוסע לארה"ב לשנת לימודים, וכשצליל הודיעה במקביל שהיא מעוניינת להפסיק לנהל ולחזור ליצור תוכן, הנהלת התאגיד החליטה שהניסוי הזה היה נחמד, לעיתים מוצלח אפילו, אבל שהוא לא מצדיק את המשאבים שמושקעים בו. היחידה הדיגיטלית של 'כאן כלכלי' נסגרה. חלק מהאנשים עברו לתפקידים אחרים, חלק עזבו. וזה עצוב לי, לנו, מאוד מאוד.

7.
בזמן שניסינו להרים את כאן כלכלי בדיגיטל אל הגבהים המאושרים, הטלוויזיה עלתה לאוויר וסחפה את הכל. בהתחלה חשבתי שאני יודע מה אני עושה. נדרשו לי עשרים וארבע שעות בשביל להבין שאני לא יודע כלום. לא מבין את השפה הטלוויזיונית, לא יודע איך לוקחים רעיון מורכב ומרדדים אותו לשפה הזו, למסגרת של שתיים וחצי דקות או שלוש. לא יודע איך עורכים ראיון כך שיהיה קצבי ומעניין ולא טרחני. לא יודע מה עושים עם העובדה שחלקים גדולים מהנושאים שאני אוהב לעסוק בהם לא ממש מצטלמים.
זה לקח לי המון המון זמן, והיו סביבי המון אנשים מוכשרים מאוד ללמוד מהם. מדורון סולומונס דרך סימה מואס, דרך המון המון עורכי וידאו מצוינים וצלמים נהדרים ומקליטים וכתבים מנוסים יותר (אורן אהרוני זה הדבר הכי מדהים בתאגיד, שתדעו). והיום אני יודע טיפה יותר. עוד לא מספיק. עוד לא יכול להגיד שהמדיום הזה מרגיש לי טבע שני כמו שהכתיבה מרגישה לי. אבל אני חושב שהשתפרתי, זה כן. אם בא לכם, אתם מוזמנים להציץ בסדרת הפנסיה שלי ששידרנו לפני שבוע. אני עדיין לא יודע להגיד אם המדיום שמתאים לי, יש לי ספקות לגבי זה, אבל אולי הזמן יעשה את שלו.
בכל מקרה, בין אם אני טוב בזה או לא, הדבר העיקרי שנהניתי ממנו הוא החופש העיתונאי המוחלט שהיה לי. לי ולכתבים שלי – עמית, ליאל, צח ותומר. זו המתנה הכי גדולה שעיתונאי, כל עיתונאי, יכול לקבל. יש המון קשיים בתאגיד, המון בירוקרטיה מיותרת, וזה נורא קשה להילחם במתחרים כשאתה ברייטינג נמוך יותר, אבל זה גם מאתגר וכיף. זו ריצה למרחקים ארוכים. וכשזה מצליח, זה כיף גדול.

8.
הדבר שהכי נהניתי לעשות בשנתיים האחרונות היה הפודקאסט שלנו, ׳חיות כיס׳. זו היתה עבורי פשוט תגלית בלתי מתוכננת. אחרי הכל, לפני שהגעתי לתאגיד לא הקשבתי לפודקאסטים אף לא פעם אחת. מבחינתי, העבודה על ׳חיות כיס׳ היא הדבר הכי דומה לכתבת פרינט ארוכה במיוחד (פרק ממוצע של חיות כיס נע בין 3,000-4,000 מילה). זה היה כיף גדול מההתחלה, פשוט מפני שהאנשים שעושים את חיות כיס הם אנשים מוכשרים מאוד, מסורים מאוד, וכיף מאוד לעבוד איתם. רום אטיק העורך שלנו הוא אחד העורכים המוכשרים ביותר שאי פעם יצא לי לעבוד איתם. על צליל כבר דיברתי. דנה פרנק נהדרת, גם להילה ויסברג (שעזבה אותנו השבוע) יש קול ייחודי.
ובעיקר, זה היה מדהים לשחות במים לא ממופים, לכתוב בעצמך את הכללים, ולהצליח. הקהילה של חיות כיס בועטת וגדלה בכל שבוע. מספר המאזינים לפרקים עולה בהתמדה, והפידבקים שאנחנו מקבלים יוצאי דופן, מעוררים ונותנים המון מוטיבציה להמשיך.
ובעיקר, זה המוצר שלנו שהכי נותן מענה לבעיה הכי קשה שלי: אני חייב להיות מסוקרן כל הזמן, אחרת אני משתעמם. לא בקטע של בעיית קשב וריכוז, בקטע של עניין עיתונאי. אני ממש מקווה שנצליח להתמיד ב׳חיות כיס׳ גם כשאהיה בארה״ב. אני יודע שכולנו נתאמץ.

9.
אז עכשיו נוסעים.
לפני שנה וחצי התקבלתי לתכנית בינלאומית לעיתונאים בשם נימן. זו תכנית שאוספת 12 עיתונאים מארה"ב ועוד 12 עיתונאים מרחבי העולם ושמה את כולם לשנת לימודים אחת בהרווארד. הרעיון הוא לנוח לרגע מהשוטף, לקחת נשימה, לתפוס פרספקטיבה רחבה יותר, להעשיר את עצמך, לרכוש כלים חדשים, מיומנויות חדשות. לראות כיצד עיתונאים בכלי תקשורת שונים במדינות שונות מתמודדים עם אותן הבעיות. עם ירידה באמון הציבורי בתקשורת, עם מודל עסקי שמתרסק, עם פוליטיקאים שמנסים להשמיד את העיתונות החופשית. וחוצמזה, אחרי אחת עשרה שנה במקצוע הכל כך אינטנסיבי הזה – זר לא יבין עד כמה – אני אשמח גם פשוט לבלות יותר זמן עם המשפחה שלי שאני מאוד מאוד אוהב.

10.
כנראה שכבר לא אהיה עזרא קליין בגלגול הזה, אבל זה שנכשלת פעם אחר, זו לא סיבה להפסיק לנסות. אני עדיין חושב שיש ואקום בנישה הזו. אני עדיין חושב שהתחום הכלכלי הוא החיים עצמם, ולא החומרים שמציפים את מהדורות החדשות ברוב הזמן. ואני עדיין חושב שהחדשות הכלכליות מחפשות דרכים חדשות להגיע לקהלים וחדשים. ושם, לדעתי האישית, שם טמון העתיד.
העיתונים הכלכליים עושים היום עבודה מצוינת, בלי ציניות. אבל הם לא מצליחים להגיע למאות האלפים, למיליונים, שהתכנים שלהם רלוונטיים מאוד לחיים שלהם. אנחנו ניסינו להקים משהו חדש שימלא את הוואקום הזה ויענה על הצורך הזה. לצערי העמוק לא הצלחנו, אבל זה לא אומר שאי אפשר להצליח בזה. לכו תדעו, אולי ברגעים אלה מישהו בישראל יושב ומתכנן עם חברת הפקה כלשהי את הסדרה הישראלית בת ה-20 פרקים, 15-18 דקות כל אחד, כל פרק על נושא אחר, כמו הסדרה החדשה של Vox לנטפליקס. אולי.
אולי מישהו אחר יצליח במקומנו במשימה הזו.
ואולי, אולי אולי אולי, אולי אלה יהיו אנחנו, פשוט בניסיון הבא.
בעוד שנה.

11.
הבוקר פינינו את הבית. לא יודעים לאיזה בית נחזור בעוד שנה. נפרדנו מהחברים, מהמשפחה, מהשכנים שהפכו להיות חברים מאוד קרובים שלנו. נפרדנו מהיער, מהחומוס, מאינספור חפצים שהיו לנו בבית בלי צורך. קשה לי מאוד לדמיין כיצד יראו החיים החדשים שלנו שם. כיצד יראו הלימודים, כיצד הילדים יסתגלו לשפה זרה, כיצד נסתגל כולנו לתרבות אחרת. זה מרגש, ומפחיד, ומסקרן, והכל מהכל.
זו עומדת להיות הפעם הראשונה באחת עשרה השנים האחרונות שבה אני אתנתק לחלוטין. עיתונות הוא מקצוע כל כך אינטנסטיבי. כל עיתונאי פעיל יספר לכם ששוטף זה הדבר השוחק ביותר בעולם. קשה להרים ממנו את הראש. ואז, בבת אחת, ניתוק מוחלט.
אני מצפה לניתוק הזה. לא לקבל הודעות וואטסאפ, לא לקבל הודעות לעיתונות, לא לקבל טלפונים. כיביתי את כל הפושים. אני שוקל למחוק את טוויטר ופייסבוק מהטלפון שלי, אבל בינתיים עוד אין לי את האומץ לעשות את זה באמת.
חשבתי לכתוב ספר. אם יש לכם רעיון, ספרו לי. אולי אחזור לכתוב כאן יותר, כמו פעם, אולי לא. אולי אסתום את הפה דיגיטלית עד שאחזור באוגוסט הבא. אולי לא.
זה אחד הדברים שאני הכי מחבב במצב טיסה הזה שאני נמצא בו: שאני פשוט לא יודע מה הולך לקרות עכשיו.

תגובות

  1. זהר

    אני נהנה מאוד לעקוב אחרייך כאן בבלוג ובעיקר לשמוע את הפודקאסט. התכנים מעניינים וחשובים ובעיקר עוזרים להבין בבהירות ופשטות דברים מסובכים שבדרך כלל אף אחד לא מנסה להסביר.

    הלוואי ותמשיכו עם הפודקאסט ושתכתוב יותר בבלוג.

    בהצלחה בארה"ב

  2. עינת לוי

    עשית פה עבודה מופלאה, עוקבת. תודה על המסע המורכב שזימנת לי ועל הרגישות הגדולה. שיהיה לכם המון טוב- שם ובחזרה.

  3. צביקה

    שאול אתה אוצר! תחזור אלינו אחרי חוויה של פעם בחיים. אנחנו זקוקים לך :)

  4. ויקי

    בהצלחה ! עשית עבודה נהדרת עם כאן כלכלי, תמיד כיף כשהסקרנות מתעוררת :)

  5. זיו

    בהצלחה. עוקבת אחרי חיות כיס ומספרת לכולם מה שהם מפסידים. ובכלל מאז שנחשפתי לחיות כיס אני מכור לפודקאסטים ואלו של התאגיד לא מביישים בכלל.

  6. Nir Hauschner

    תודה על כל מה שעשית, היה כיף לראות איך עושים vox בארץ.
    תהנה באמריקה, מקווה שתמשיך לעדכן אותנו מה קורה איתך

  7. האופטימית

    המון בהצלחה בהארוורד!
    ולעניות דדעת עשיתם עבודה מצויינת בהנגשת תכנים וזה רק ילך ויגדל
    מצפים ללראו מה תעשה לעיתונות הכלכלית בארץ כשתחזור

  8. Dorit Assaraf Mizrahi

    אני לא יכולה לשאת את הקאט הזה…. פייד אווט עדין יהיה יפה יותר…אתה כבר אמור לדעת את זה. שנה למשפחה זה מושלם ומגיע לך. בהצלחה. אני אחכה לכוננית שלא הגיעה.

  9. Shabi

    אתה איש יקר! כל כך נהנה לקרוא את ההסברים המפורטים והמחכימים שלך, נתגעגע, יש לי תחושה שתחזור, בגדול, מחכים יותר. בנצלחה! תהנה;

  10. ushiya

    עשית דברים מעולים בכלכליסט ובכמובן גם בכאן. כל החוסר בטחון והנסיון מאחורי הקלעים לא הורגש מהמסך.
    הצעה שלי לספר: תמשיך לכתוב בסגנון 'בערבות הפנסיה' (בגרסת כלכליסט) על דרך קבלת ההחלטות בפנסיה על מנגנוני הכלכלה המסואבים. זה הרגיש לי ממש המשך ישיר לספרים של מייקל לואיס המצויין. דוגמא נוספת היא העיצוב הקלוקל של טופס 1301 – זווית ייחודית להדגמה של הסיאוב הקולל במערכת המיסוי. ההרחבה המדהימה שלך ב'חלומות גדרה', כמובן וכו' וכו'. אולי יש צורך לעבד את הכל לראיה יותר מערכתית או לפחות פחות אקטואלית. בעיקר הסתכלות אחרת על דברים שקיבלנו אותם כקופסאות שחורות, כדבר שהאזרח הקטן לא מטיל עליו דופי, שככה הוא וזהו. בטוח שיהיו לדברים כאלה קוראים.

  11. שי ח

    אני חושב שנתת יותר מדי כח ומשקל לפייסבוק. הקהל של התכנים שאתה והאנשים היקרים שאתה מונה לא נמצא בפייסבוק. לראיה ההצלחה הגדולה של הפודקאסט חיות כיס. פייסבוק הוא לא המדיה להגיע לקהל "שלכם". הוידאו הוא לא חזות הכל. המילה הכתובה לא מתה וכמו שהפודקאסט מראה גם האודיו הוא לא טכנולוגיה מהמאה שעברה.
    גם אני כמו הכותבים שמעלי מצטערים שיהיה לנו פחות ממך. אז תנצל את שנת ה"מצב טיסה" להרים את הראש ולהתרחק כדי לקבל פרספקטיבה שונה על המציאות. אני כבר מחכה שתחזור.

  12. גיל

    אתה והצוות שלך הייתם הסיבה הראשונה שהתחלתי להאזין לפודקאסטים. בכלל ברגע שעזבת את כלכליסט גם אני הפסקתי לקרוא אותו. עשית עבודה נפלאה ומבורכת וכואב הלב שיש כל כך מעט אנשים שיודעים על זה ויודעים להעריך את זה. תודה רבה ובהצלחה.

  13. shunra

    בהצלחה, שאול! אני מקווה שתשמור על הטוויטר שלך, כי דרך שם אני רואה הבזקים מהיוםיום שלך, ואני מתה לשמוע איך ארה"ב תיראה מתוך עיניך. חיות כיס משמח אותי כל כך, מעניין אותי כל כך – אבל אני בטוחה שכל מה שתעשה ימשיך להיות מעולה. כולל ללמוד; כולל לטעות (קורה!) ולהיכשל, בצורות המעולות ביותר. והכי כולל לעשות עיתונות כמו שעיתונות צריכה להיות. פרינט וסאונד ובכלל, סיפור-סיפורים.

  14. רפי לאופרט

    שאול שלום.
    אינני מכיר אותך אישית (ואתה אינך מכיר אותי) ולמען האמת גם אינני מכיר לעומק את פרטי עבודתך הנוכחית. צפיתי ושמעתי מפעם לפעם תכניות וכתבות שהגשת וברוב המקרים נהניתי.
    גילי בערך 2.05 פעמים מגילך. אינני איש תקשורת או כלכלן במקצועי, אבל אני בא מרקעים בהם צברתי כ- 37 שנות ניסיון כמהנדס בתעשיית התעופה (ובמקביל) כ-25 שנות ניסיון בעיסוקים שונים בתחומי הביטחון הלאומי ותחומים נוספים בשטח מדעי המדינה, בכללם שני תארי MA.
    לאור הדברים שכתבת, וכפנסיונר מזה כ- 15 שנים, אני מעיד שהבעיה הגדולה ביות בכל קריירה היא לבחור נכון את העיסוק ולהחליט נכון מתי לעצור ולעבור הלאה – מקום, תחום עיסוק, נושא, ייעוד וכו'.
    דומני שהתחנה הנוכחית שבחרת היא בחירה נכונה. אולם, בגילך זו גם נקודת החלטה חשובה לגבי מוקדי העשייה הבאה.
    קצב שינוי המציאות מבטיח למעשה שבעוד 10 שנים העולם לא "יזכור" את העולם העכשווי. בולמוס זה איננו לטובה ועם זאת בלתי-נשלט. העצה החשובה ביותר שאני יכול להציע לך (בהתנדבות) בצומת דרכים זה, הוא לבחון אם אתה מעוניין לדווח או להשפיע. לדווח – משמע, לספר סיפורים שמתחלפים מדי 5 דקות, שניות או שעות; להשפיע – משמע, לתחקר ולהציג דילמה באופן שמחייב התייחסות הציבור ובראש וראשונה כל הנוגעים בדבר.
    אני מעריך שהכלכלה העולמית תשתנה שינוי אדיר בעשור הקרוב, בגלל השינויים בארה"ב ובמרכזי כובד עולמיים אחרים. שינויים אלה עתידים לייצר "פצצות-זמן כלכליות-חברתיות", גדולות ומשמעותיות, דווקא במדינות בהן מדדי החופש נושקים חזק מאוד לגבולות האנרכיה.
    אין פתרונות במדינות אלה לשורת בעיות ענקיות דוגמת: מספר הגמלאים, מספר המובטלים, גיל הפרישה האופטימלי, מחירי השירותים הרפואיים, עלות ההשכלה המתקדמת וטבעה, קצב התחדשות התשתיות הלאומיות, משקל הרובוטיקה בחיי הפרט, שינויים באורח החיים האזרחי בהשפעת התגברות הטרור בשילוב עם חוסר ביטחון אזרחי, משקל ענקיות הפרסום ושחיקת מעמדה של הדמוקרטיה.
    צפוי מאבק אדיר, שכבר החל, בשאלה מהי אבן-היסוד הרצויה לניהול החיים הלאומיים והבינלאומיים – מדינת לאום, ארגונים לא-מדינתיים, קהילות רב-לאומיות או בלילה מכוונת של אוכלוסיות כדרך לפתרון שונויות ופערים מסוגים שונים.
    מול שינויים ודילמות אלה, יצטרך כל שחקן אינדיבידואלי פעיל, לנקוט עמדות ואלה תיגזרנה מהשפעות שונות ובכללן מעצבי דעת קהל מוצהרים ולא מוצהרים, עבודה בשירותן של אידאולוגיות ודעות קדומות ויכולת הבחנה אובייקטיבית. הקושי הגדול יהיה להבחין בין שרלטנות של מציאות מדומיינת ל"נביאי-אמת" של העולם "החדש". מקווה שתצליח למצב עצמך בספירה החיובית של ההיסטוריה האנושית, בין היתר בזכות בחירות נכונות באתנחתא הנוכחית.
    בהצלחה.
    רפי לאופרט, ר"ג, 3.8.18

  15. אור רכלבסקי

    תענוג לקרוא ולשמוע אותך. כבוד על האומץ והתעוזה והיכולת לחלום. בהרווארד אתה חייב חייב חייב לקחת את הקורס של ריצ'רד פארקר על ההיסטוריה הכלכלית-פוליטית של אמריקה. בעיניי קורס חובה לכל מי שעוסקים במדיניות כלכלית ובעיתונאות כלכלית והוא גם מרצה מדהים. את כל הטיפים על קיימברידג' אתה כבר בטח יודע. אם לא, אז תגלה. בכל זאת עיתונאי. בהצלחה!!!

  16. דו רה מי פה סול אברהם

    אם שאול יצא לחופש אז מי לעזאזל יעשה את חיות כיס?!

להגיב זה מגניב