14

0
קודם כל, מוזיקה. והפעם, מתוך הפלייליסט המצוין של גיאחה המצוין בעצמו: ׳עשרים שירים מושלמים לעכשיו׳ (הוא מעדכן את הפלייליסט בכל שבוע):

1
לילה. כולם ישנים. בחוץ יורד גשם. פעם הייתי אוהב לכתוב בשעות האלה, כשהבית ישן וכשבחוץ יורד גשם. פעם הייתי איש של לילה. יושב וכותב אל תוך השעות הקטנות, מסיים לפנות בוקר, שולח למערכת והולך לישון לכמה שעות בתחושה טובה. זה היה מזמן. השנים חלפו, הזדקנתי. אין לי כבר כוח לכתוב בלילות, מעדיף לכתוב בבקרים כשהילדים בבית הספר. גם התחושה הטובה של לשלוח טקסט מוצלח במיוחד למערכת חלפה ואיננה שוב.

בבית האבות המטאפורי שאני חבר בו, היו אוהבים ודאי לגלות את מחלקת התה בסופר

בבית האבות המטאפורי שאני חבר בו, היו אוהבים ודאי לגלות את מחלקת התה בסופר


2
השבוע היה שבוע טוב, אגב.

בבוקר, לפני שלקח את האופניים לנסוע לבית הספר, אורן החליט לסדר את החצר האחורית

בבוקר, לפני שלקח את האופניים לנסוע לבית הספר, אורן החליט לסדר את החצר האחורית

3
התאריך החשוב הבא הוא 4 בדצמבר. יש כמה תאריכים חשובים אחרים בדרך, אבל אף אחד מהם לא חשוב כמותו. ב-4 בדצמבר, בעוד מעט פחות מחודש, בשעה שש בערב, האורות יכבו, ואני אצטרך לעלות על הבמה ולהתפשט.

החלק המרכזי בתכנית שלי מתרחש אחת לשבוע, בימי שלישי. זה נקרא sounding, וזה בעצם קודש הקודשים של התכנית שאני משתתף בה. אחת לשבוע, לפי סדר שנקבע מראש על ידי מנהלי התכנית, אחת או אחד מאיתנו צריכים לענות על שאלה זהה: ׳למה אני עושה את מה שאני עושה׳. לאלו מכם שהיו בנוער לנוער, זה סוג של מעגל ידידות למבוגרים, רק בלי נרות כי אסור להדליק פה נרות בתוך הבתים כי אז מגיעות חמש כבאיות עם חמישים כבאים נחושים, ותקבלו קנס.

המטרה היא להתפשט, לשלוח יד פנימה ולחטט עמוק בתוך הנפש, בעיקר איפה שכואב, בעיקר היכן שיש בעיקר סימני שאלה, ולחפש הסבר. אבל הסבר אמיתי. לא רק תשובה שכולם רוצים לשמוע – אני עיתונאי מתוך שליחות! אני רוצה לשנות את העולם! – חלאס, אנחנו מבוגרים מדי בשביל התשובות האלה.

אני אוהב את המפגשים האלה בשלישי. הם גורמים לי להרגיש בבית, עם קבוצה של אנשים שעד לפני שלושה חודשים לא ידעתי בכלל שהם קיימים. יש אוכל טוב (וכשזה התור של עיתונאים שמגיעים ממדינות אחרות הם לרוב בוחרים להביא אוכל שמשקף את המדינה שלהם, את התרבות שלהם, וזה נחמד), יש הרבה אלכוהול, ויש אנשים שמוכנים לחלוק את הסיפור שלהם. כל פעם כזו זורקת אותי למקום אחר לגמרי. גם בגלל הסיפור האישי שהרגע שמעתי, וגם בגלל שפתאום אתה מבין שאפשר לספר סיפור לא רק בצורה בנאלית של מצגת מושקעת במיוחד.

אפשר להשמיע קטעים של בטהובן. אפשר להראות קטעים מסרטים. אפשר לצלם את עצמך בטלפון בבית ואז להקרין את זה על מסך גדול. אפשר לשבת על הבמה, עם כוס ויסקי ביד, ופשוט לדבר.

התור שלי מגיע ב-4 בדצמבר. יש לי המון מה להגיד. אני לא יודע בדיוק מה, אני רק יודע שיש לי המון מה להגיד. אחרי אחת עשרה שנים במקצוע הזה, אני מתקשה לענות על השאלה הזו – ׳למה אני עושה את מה שאני עושה׳. וזה מוזר לי, כי לפני כמה שנים יכולתי לענות על השאלה הזו די בקלות. אבל היום, זקן יותר, עייף יותר, מקומט יותר, מצולק יותר, מכוער יותר, אפור יותר, קירח יותר, רופס יותר, מעוך יותר, מוכתם יותר, שחוק יותר ובעיקר מבולבל יותר, אני כבר לא יודע לירות את התשובה על אוטומט.

אני חושב הרבה על השאלה הזו בזמן האחרון – למה אני עושה את מה שאני עושה – כי אני רוצה לספק לה תשובה אמיתית ככל שאני יכול. לאט לאט, בחלוף הימים, אני מצליח לאסוף קצת רסיסי מהתשובה הזו. ככל שאני חושב על זה יותר, נדמה לי שאני מבין למה אני עושה את מה שאני עושה. ואני לא בטוח שאני אוהב את התשובה שמתחילה להתבהר לי.

ילד, עלים, אופניים

ילד, עלים, אופניים

4
אגב, אחרי שלושה חודשים אינטנסיביים עם החבר׳ה שלי בתכנית, הגעתי לשתי מסקנות: אחת, אני מוקף בחבורה של אנשים מוכשרים בצורה קיצונית. זה ממש חריג.

שתיים, הם כולם, בלי יוצא מן הכלל, מסכימים שהדבר הכי גרוע שקרה לחדשות הוא שעברנו לדווח על החדשות בפורמט של 24/7. כולם, בלי יוצא מן הכלל, היו רוצים לעבור למודל אחר. מודל שבו לא חייבים לדווח על הכל כל הזמן. מודל שבו, למשל, במקום להוציא כל יום עיתון שבו יש שלושים ומשהו ידיעות יהיה רק סיפור אחד, גדול, מושקע ומטלטל. יותר מהכל, נדמה לי שהסיבה שאנחנו עושים חדשות 24/7 היא יותר פועל יוצא של הרגלים, ושל המודל העסקי הקודם (זה שקורס). בפועל, החדשות צריכות *פחות* שטח פרסום, אבל איכותי יותר. החדשות לא מסוגלות להחזיק כל כך הרבה שטחי פרסום, בטח לא בשוק קטן כמו ישראל.

בהולנד יש גוף תקשורת שמתיימר לעשות את זה. קוראים לו De Correspondent. למי שמתעניין, הנה ציטוט של מייסד האתר הזה מלפני כמה שבועות (ברקע ניסיון שלו להיכנס לשוק האמריקני):

News is one of the most cynical-making, division-sowing, and mistrust-breeding information sources we have. It portrays the world as a never-ending string of sensational, unusual, terrible, rapidly forgotten events. It continuously feeds us the exceptions, leaving us in the dark about the rules. It spreads outrage, conflict, and polarization, sowing distrust toward other people, pessimism about our future, and cynicism about our ability to change it.

הטור המלא שלו זמין כאן, ואני חושב שהוא מעניין מאוד (בעיקר לעיתונאים, אבל לא רק). הרציונל מאחורי כלי התקשורת הזה הוא – שכל האחרים יעשו חדשות, אנחנו נעשה משהו אחר. אנחנו נעשה unbreaking news במקום breaking news בכל שעה על עוד איזו מיקרו התפתחות באיזו מיקרו פרשה שלא באמת משפיעה על החיים שלנו. אנחנו נעשה עיתונות שמדברת על הדברים שקורים כל יום, ולכן הם לא חדשים, אבל הם מה שבאמת מרכיב את החיים שלנו.

אני מזדהה מאוד עם מה שכתוב בטור הזה. לא ניתן לוותר על חדשות לחלוטין. מישהו עדיין צריך לייצר אותן. אבל בהינתן הקריסה של המודל העסקי של העיתונות החדשותית המסורתית (גם המודפסת, אבל גם בטלוויזיה), אולי הגיע הזמן להתחיל להתמקד פחות בכותרות רגעיות חולפות, ולתת לקוראים/הצופים/המאזינים מנה גדולה ועשירה יותר של ערך מוסף.

5
לחובבי פודקאסטים, הנה כמה המלצות טריות:

Dr. Death
על הפודקאסט הזה המלצתי כבר באחד הפוסטים הקודמים, אבל אני חש צורך להמליץ עליו שוב. העיתונאית לאורה בייל, מביאה את הסיפור המטורלל של ד״ר כריסטופר דאנץ׳, מנתח גב מטקסס, שבמשך תקופה ארוכה הרג או פגע אנושות בעשרות מטופלים ומטופלות שלו, מבלי שמערכת הבריאות האמריקאית תצליח לעצור אותו. הוא נשפט ונכלא בשנה שעברה לכמה מאסרי עולם, והפודקאסט הזה פשוט מעולה וממכר.

Birkam
זו בעצם העונה השלישית של פודקאסט מבית ESPN בשם 30for30. העונה הזו, מספרת את סיפורו של גורו היוגה ההודי-אמריקני בירקאם צו׳דהורי, שלפני שנה נאלץ לנוס בחזרה להודו אחרי שהוגשו נגדו תביעות של ניצול מיני. יוצרת הפודקאסט הזה, ג׳וליה לאורי הנדרסון, הייתה בעצמה חלק מרשת היוגה של בירקהאם. עוד לא הספקתי לשמוע את הפודקאסט הזה, אבל הוא אחד המועמדים בתחרות תיעודית נחשבת מאוד שמתנהלת בימים אלה והחברים שלי לתכנית המליצו עליו.

Where should we begin?
אם לצאת שניה מהז׳אנר של הפשע האמיתי, הפודקאסט הזה הוא משהו אחר לגמרי. כל פרק הוא בעצם הצצה לטיפול פסיכולוגי של אנשים אמיתיים לחלוטין, שמטופלים אצל הפסיכולוגית האמריקאית ממוצא בלגי (ושורשים יהודיים, אל תשאלו) שמתמחה באינטליגנציה אירוטית (אל תשאלו). אני לא בטוח עד כמה אני מחבב את זה, ואני בטח לא מבין את המטופלים שמוכנים להשתתף בפודקאסט הזה, אבל אם אתם בקטע של להציץ לחיים של אחרים, כדאי לכם לנסות איזה פרק או שניים.

A very fatal murder
וזה פשוט מצחיק בטירוף – פודקאסט פשע אמיתי מבית The Onion מה שאומר שהוא לא פודקאסט פשע אמיתי אלא פשוט סאטירה על ההצפה של הפודקאסטים של פשע אמיתי. החבר׳ה שעושים את זה מצליחים לזקק את כל הקלישאות, השבלונות והתבניות הזהות שכל הפודקאסטים האלה הצליחו ליפול אליהן, בניסיון להצליח כמו serial. מבחינתי השיא של הפודקאסט הזה מגיע בפרק הראשון, כשהמגיש מבקש מהאם המתייפחת של קורבן הרצח להקריא את הטקסט של הפרסומת – פרסומת לשירות של קופסאות שמגיעות בדואר (מי שגר בארה״ב מבין עד כמה זה מצחיק). סתם קופסאות, בלי כלום. ובזמן שהאמא מתייפחת הוא מפציר בה להזמין לעצמה קופסה, כי אז הוא יקבל אחת בחינם. אבל אל תתנו לתיאורים העילגים שלי לבאס אתכם. תקשיבו לזה, זה פשוט נורא מצחיק

6
ואחרון חביב: בפתח אחד הקורסים שלי השבוע, המרצה הקרין לנו את הסרטון הבא. אם אתם סטונטים לכלכלה/פכ״מ או משהו מהמשפחה הזו, או אם פעם הייתם, או אתם אתם סתם מתעניינים בנושא, זה עשוי להצחיק אתכם:

שבוע טוב.

תגובות

  1. יוחאי

    אהבתי את הגישה על חדשות. הפודקאסט של הניו-יורק טיימס (The daily) עושה משהו כזה. בכל בוקר נכנס לנושא אחד בלבד לעומק ומכסה אותו בצורה רצינית מההתחלה ועד הסוף. מומלץ!

להגיב זה מגניב