28

0
קודם כל, קצת מוזיקה. והפעם, Ramblin Man, של למון ג׳לי. גיליתי את השיר הנהדר הזה בפלייליסט של אחותי הגדולה המאומצת, רוני זינגר:

1
אֲנִי מְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי
כְּדֵי נְקֻדָה
אַלְמוֹנִית
שֶׁלֹא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי
מַלְכֻיוֹת.
(השיר האהוב עלי ביותר של א. חלפי, שחקוק על המצבה של א. איינשטיין)

2
בהתחלה חשבתי לספר כאן על מחקר מעניין שנעשה בבולטימור, שבמסגרתו החוקרים בדקו איזה סוג של תוויות מזון יכולות לגרום לצרכנים (בדגש על בני נוער שחורים) להקטין את צריכת השתיה הממותקת שלהם (בעיקר קולה). הניסוי הזה פורסם במחקר שראה אור בסוף 2014 (זמין כאן, ההודעה לעיתונות נמצאת כאן), במסגרתו החוקרים בדקו כל מיני סוגים של תוויות מזון. הם הציבו ארבעה סוגים של שלטים ליד המשקאות הממותקים: בראשון, פשוט ציינו את הקלוריות שבמשקה. בשני, ציינו את מספר כפיות הסוכר, בשלישי את מספר הדקות שצריך לרוץ בשביל לשרוף את כמות הקלוריות שבפחית קולה אחת, וברביעי את מספר המיילים שצריך ללכת בשביל לשרוף את כמות הקלוריות שבפחית אחת.
כלומר, ליד מדפי בקבוקי הקולה הוצב אחד מהשלטים הבאים:
* בבקבוק הזה יש 250 קלוריות
* בבקבוק הזה יש 16 כפיות סוכר
* תצטרכו לרוץ 50 דקות בשביל לשרוף את הקלוריות שבבקבוק הזה
* תצטרכו ללכת 5 מייל בשביל לשרוף את הקלוריות שבבקבוק הזה.

איזו תווית לדעתכם, הצליחה להשפיע יותר מכל האחרות על היקף צריכת בקבוקי הקולה?
התשובה תופיע בסוף הסעיף הזה.

החוקרת הראשית של הניסוי, Sara N. Bleich

החוקרת הראשית של הניסוי, Sara N. Bleich

רציתי לספר על המחקר הזה בהקשר של נייר שקראתי לאחרונה של כלכלן שאני מאוד אוהב, פרופ׳ אריאל רובינשטיין, יחד עם ד״ר אילה ארד. הנייר הזה (זמין כאן) הוא אחד הדברים הבודדים של רובינשטיין שקראתי שפשוט לא הסכמתי איתם בשום צורה ועניין. בגדול, רובינשטיין וארד טוענים כאן (על בסיס ניסוי שערכו) שהתערבות ממשלתית שמבוססת על כלכלה התנהגותית היא פסולה. התערבויות כאלה נעשו בשנים האחרונות בארה״ב, בבריטניה, גם בישראל, ובמדינות אחרות בעולם. הן מבוססות על התורה שפיתח חתן פרס נובל לכלכלה פרופ׳ ריצ׳ארד ת׳יילר, תורה שהוא קרא לה ״פטרנליזם ליברטריאני״. רובינשטיין וארד שוללים את התפיסה הזו מכל וכל וטוענים, בשורה התחתונה, שהיא אינה עולה בקנה אחד עם העדפות הצרכנים עצמם. לפי הניסויים שהם ערכו (בקרב סטודנטים בישראל, בארה״ב ובגרמניה), הצרכנים מעדיפים שהממשלה תיתן להם כלים לבחירה מושכלת, ולא תבצע את הבחירה במקומם, וגם לא ״תדחוף״ אותם אל עבר הבחירה שהמדינה חושבת שהיא הבחירה הנכונה, כפי שמציעה התורה של ת׳יילר. הדחיפה הזו (או Nudge, באנגלית), היא שעומדת בבסיס התורה של ת׳יילר, והרציונל מאחוריה הוא פשוט: בתחומים רבים, כמו פיננסים או תזונה, בני האדם מתקשים לקבל החלטה מושכלת באמת, בגלל שורה של חסמים פסיכולוגיים. המדינה יכולה לגשר על פני החסמים האלה ולעצב את תהליך קבלת ההחלטות של הצרכנים כך שייקל עליהם לקבל את הבחירה ״הנכונה״ יותר עבורם, בחירה שהם לא היו מקבלים לולא הדחיפה הזו.
תוויות המזון כמו בניסוי בבולטימור – כמה כפיות סוכר, כמה מיילים צריך ללכת או כמה דקות צריך לרוץ – הן דחיפה שכזו. זו לא כפייה של הבחירה (המדינה לא אוסרת לצרוך קולה), אלא דחיפה לכיוון הנכון (׳אם נמחיש לצרכנים מה הנזק של הקולה, הם יעדיפו שלא לצרוך אותה׳).

אחרי שקראתי את המאמר של רובינשטיין וארד כתבתי לו שאני לא מסכים איתו בכלל. לדעתי, שתי הדוגמאות שאותן הם מזכירים במאמר – פיננסים ותזונה – הן בדיוק הדוגמאות הקלאסיות מבחינתי (וגם אלה שאני מכיר יחסית מקרוב בגלל העבודה שלי) שבהן לצרכנים אכן יש קשיים רבים לקבל את הבחירה הנכונה (או הבריאה) יותר עבורם. הבעיה העיקרית במשפט האחרון שלי הוא שאני (או המדינה) מניח שאני יודע מה הבחירה הנכונה עבור הצרכנים, וזה נכון, אני אכן מניח את זה. אני חושב שבשתי הדוגמאות האלה זה לא מופרך להניח שאנשים היו מעדיפים שרמת החיים שלהם בגיל הפרישה לא תרד בצורה משמעותית, ושהם לא יחטפו סוכר ויתר מחלות איומות שנובעות מצריכת סוכר מוגזמת (בדגש על משקאות ממותקים). אני חושב שמחקרים רבים הראו שמתן מידע גלוי ושקוף לצרכנים בשביל שיקבלו החלטה מושכלת אינו מספיק, משום שהמידע קשה מאוד לעיכול, לעיבוד, להשוואה וכו׳. ולכן, לדעתי, התערבות סטייל nudge הינה מוצדקת (האמת שלדעתי בשתי הסוגיות יש מקום להתערבות אפילו יותר פטרנליסטית, אבל אין לי כח להיכנס לזה כרגע).

וזה בדיוק השלב לתת את הפתרון לשאלה איזו תווית עבדה הכי טוב בבולטימור: האמת היא שהמחקר מצא שכל התוויות, כלומר כל סוגי השלטים, הצליחו להוריד את צריכת השתיה הממותקת בהשוואה לתקופה שלפני שהוצבו בחנויות. אבל, התווית שעבדה טוב יותר מכל התוויות האחרות בניסוי בבולטימור היתה התווית שהמחישה כמה מיילים הצרכנים יצטרכו ללכת בשביל להוריד את כמות הקלוריות שבבקבוק קולה אחד (5 מייל).

אני חשבתי שזה יהיה השלט עם כמות הדקות שצריך לרוץ, אבל כנראה שההמחשה הזו עדיין מופשטת מדי עבור רוב האנשים. רוב האנשים, כנראה, לא מסוגלים לדמיין מה זה אומר לרוץ חמישים דקות, אבל יכולים לדמיין בקלות מה זה אומר ללכת חמישה מייל. זה הרבה.

בעיני, התועלת החברתית שב״דחיפות״ שכאלה גדולה לאין ערוך מחוסר שביעות הרצון התיאורטי (או המעשי) של צרכנים מסוימים מכך שהמדינה דוחפת אותם ומעצבת את הבחירה שלהם במקום לתת להם מידע מלא ובחירה מלאה. אז חשבתי להרחיב על זה, ולעמת את המחקר הזה עם המחקר הזה, אבל בסוף החלטתי שלא.

3
רציתי לספר גם על הקורס המעניין שאני לוקח הסמסטר, Using Big Data to solve Economic and Social Problems. הקורס הזה ממש מגניב אותי כי הוא משלב כל מיני דברים שאני אוהב – דאטה, ויזואליזציות, כלכלה מעשית ומדיניות ציבורית. לא חוקרים שיושבים ובונים מודלים שמנסים לתאר את העולם, בהצלחה רבה יותר או פחות, אלא חוקרים שדוחקים עוד ועוד את גבול המחקר הכלכלי המעשי קדימה, ובונים מאגרי מידע מטורפים בהיקף שלהם, ומסיקים מהם מסקנות שיכולות לסייע למעצבי מדיניות ציבורית לבנות עולם טוב יותר, ללא גרם אחד של ציניות.

מי שבנה ומעביר את הקורס הזה הוא אחד הכוכבים העולים של המחלקה לכלכלה בהרווארד, ראג׳ צ׳טי (Raj Chetty). הקורס הזה מפוצץ. בשני השיעורים הראשונים האולם הגדול במיוחד שהקצו לו (500 מקומות) היה מלא עד אפס מקום, כולל על כל המדרגות, עד כדי כך שהם נאלצו לפתוח חדר נוסף בשביל להקרין בו את השיעור. לבסוף עברנו ללמוד באולם הענקי של אחת הקתדרלות שעל יד הקמפוס (השד יודע למה להרווארד יש קתדרלה, וכנראה שיש הרבה יותר מאחת, אבל זה כבר סיפור אחר).

החוקר Raj Chetty

החוקר Raj Chetty


צ׳טי, יחד עם הצוות שלו, בנה בשנים האחרונות (למען האמת, ממש בשנתיים האחרונות), מאגר מידע עצום בשם Opportunity Altlas. הם שמו ידיהם על מידע יקר ערך של הלמ״ס האמריקנית ורשויות המס האמריקניות, והצליחו להרכיב בעמל רב מאגר דינמי שמראה מה קרה להכנסות של האמריקאים במרחב החללזמן. התחלת המחקר המתגלגל הזה היתה צנועה יחסית (זה ממש בלשון סגי נהור, זה ממש לא צנוע). אחד הגרפים שצמחו מראשית המחקר היה הגרף הזה:
היעלמותו של החלום האמריקאי - הסיכוי הפוחת של ילידי כל עשור להגיע לעשירון הכנסה גבוה יותר מהעשירון של הוריהם

היעלמותו של החלום האמריקאי – הסיכוי הפוחת של ילידי כל עשור להגיע לעשירון הכנסה גבוה יותר מהעשירון של הוריהם


את הגרף הזה קוראים מלמעלה למטה. הסתכלו על הקו שכתוב עליו 1940. הגרף הזה מתאר את הסיכוי של ילדים שנולדו בשנות ה-40 להרוויח יותר מהוריהם באותו גיל. הגרף הזה, כמעט לכל אורכו, נושק ל-100%. כלומר, לילדים בני כל העשירונים (למעט העשירון הגבוה יותר) שנולדו ב-1940, היה סיכוי של כמעט 100% להרוויח יותר מההורים שלהם.
עכשיו תראו מה קורה לאורך העשורים – עם כל עשור שאנחנו מתקדמים, 1950, 1960, 1970, 1980 – הגרף הזה הולך וצונח. המשמעות היא שככל שאנחנו מתקדמים קדימה בזמן, הסיכוי של ילדים להרוויח יותר מההורים שלהם (כלומר, לעלות בסולם הכלכלי) פוחת.
בשביל להפוך את זה לגרף רציף, החוקרים לקחו את המידע עבור כל שנה ושנה, וסידרו אותו יפה בגרף הזה. זה הגרף המפורסם ביותר מתוך המחקר הזה, שכונה The Fading American Dream. הנה הוא:
mobility-graph-4
מה שאתם רואים פה זה את המוביליות הכלכלית של ילדים אמריקאים הולכת וצונחת לאורך השנים.

היו כל מיני ביקורות שנכתבו על הגרף הזה ועל המחקר הזה, חלקן טכניות וחלקן מהותיות. למשל, שייתכן מאוד שמה שקרה בשנות ה-40 היה אנומליה, ושמה שקורה בשנות ה-80 הוא הנורמלי. אחרי הכל, שנות ה-40 היו השנים של הצמיחה הגבוהה, ההתאוששות אחרי עשור של השפל הגדול, הבום של מלחמת העולם השניה (בארה״ב) ואחריה, וכו׳, ואי אפשר להשוות את התקופה ההיא לשנות ה-80. אין לנו מספיק מידע אחורנית בשביל להיות מסוגלים להדוף את הטענה הזו, וייתכן שהיא נכונה, וייתכן שלא. כך או אחרת, זה לא משנה את התופעה עצמה – הסיכוי של ילדים (אני רוצה להגיד שנולדים היום, אבל אני אתאפק ואגיד שנולדו בשנות ה-80) לטפס מעלה בסולם הכלכלי-חברתי, הסיכוי הזה פוחת. הסיבות, לפי צ׳טי, הן שתיים: הסיבה העיקרית היא העלייה באי השוויון בחלוקת ההכנסות (כך שפירות הצמיחה מתרכזים יותר ויותר בעשירון במאיון ובאלפיון העליון), והסיבה השניה היא שקצב הצמיחה פשוט האט בעשורים האחרונים (כלומר, העוגה גדלה לאט יותר מבעבר, והגידול שלה מתחלק באופן בלתי שוויוני יותר מאשר בעבר).

אבל האמת שזו ממש היתה רק ההתחלה של המחקר. מה שקורה בכיתה, בשיעור של צ׳טי, מעניין פי אלף. כי מה שהוא מראה בכל שיעור ושיעור הוא איך הגיאוגרפיה משפיעה באופן מהותי על רמת ההכנסה העתידית של ילדים. וליתר דיוק, ככל שילדים עוברים להתגורר בשכונה טובה יותר מבחינה סוציואקונומית בגיל מוקדם יותר, כך ההכנסה העתידית שלהם בתור מבוגרים תהיה גבוהה יותר. הגרף המהמם באמת שהוא הראה באחד השיעורים הוא הגרף הזה (יא אלוהים, אני לא מאמין שאני עושה פוסט עם גרפים על גבי גרפים):

Screen Shot 2019-02-18 at 8.51.59 PM

אם יש לכם ילדים, זה הגרף בשבילכם. הוא מראה כיצד מעבר משכונה לא טובה של מטרופולין בוסטון (roxbury) לשכונה טובה יותר (savin hill) שיפרה את ההכנסה העתידית של ילדים. שימו לב, אלה נתוני אמת. זו לא הערכה, אלא נתונים ממש של רשויות המס האמריקניות ששולבו יחד עם נתוני הלמ״ס. והחלק הכי יפה של הגרף, הוא הקשר לגיל: ההכנסה הממוצעת של כל הילדים שעברו מהשכונה הפחות טובה לשכונה היותר טובה עלתה, אבל ככל שהילדים עברו בגיל מוקדם יותר, כך היא עלתה יותר, הרבה יותר. למעשה, איפשהו בגיל 25 ההשפעה של מעבר הדירה על ההכנסה כבר נעלמה לחלוטין. בקיצור, אם אתם מגדלים את הילדים שלכם בשכונה לא טובה, עשו כל מה שאתם יכולים בשביל לעבור לשכונה טובה יותר, בשלב כמה שיותר מוקדם (ההשערה המרכזית של החוקרים היא שזה קשור לאיכות בתי הספר, אבל גם לפרמטרים נוספים. אתם מוזמנים לקרוא את המחקר המלא).

רק שהעניין הזה – לעבור לשכונה טובה יותר – הוא לא כל כך פשוט, בעיקר עבור משפחות ממעמדות נמוכים. אחרי הכל, יש סיבה שבגללה הן גרות בשכונה הפחות טובה: מחירי הדיור שם נמוכים יותר כי אף אחד לא באמת רוצה לגור שם. אז מה עושים? צ׳טי הקדיש לא מעט שיעורים בשביל לתאר כל מיני נסיונות שנעשו בארה״ב לאורך השנים. בחלקם הממשלה חילקה ואוצ׳רים למשפחות משכונות לא טובות לעבור לשכונות יותר טובות. אבל מאחר שבסופו של דבר לא ניתן להעביר שכונות שלמות לשכונות אחרות (ואפילו אם היה ניתן, זה לא היה עוזר כי השכונה אליה הם היו עוברים היתה משתנה לחלוטין), צ׳טי ומאגר המידע שלו מנסים לסייע למעצבי מדיניות ציבורית כיצד אפשר לעשות את ההיפך – להביא את מה שקיים בשכונות טובות אל השכונות הפחות טובות.

כישראלי, הקורס הזה הוא פשוט קנאה אחת גדולה. בישראל אין מאגר מידע כזה, כי הדיווח למס הכנסה אינו שמי. הלוואי והיה. לביטוח הלאומי יש מאגר מידע דומה, אבל הכל שם מסורבל, מסואב, ובעיקר תקוע בעשור החמישי של המאה הקודמת. אפילו אם היו לנו חוקרים בקנה המידה של צ׳טי לא היינו מסוגלים לייצר מאגר מידע כזה, לצערי העמוק.

ברוח המידע הפתוח ששורה על הקורס הזה, המאגר הזה פתוח וזמין לכולם כאן, ואף מכיל מדריכונים שמראים לכם איך לחקור את המידע, איך ליצור השוואות מעניינות וכו׳. איך המוביליות הכלכלית משתנה מגזע לגזע (לילדים שחורים, למשל, יש הסיכוי הנמוך ביותר לעלות מעלה בסולם) וכו׳. אני ממליץ בחום רב להתנסות בו.

זה קורס מרתק, באמת, וזה ממש על קצה המזלג מה שכתבתי כאן. רציתי לספר על זה יותר, אבל סוף החלטתי שלא.

4
בשלושת השבועות האחרונים אני כותב טקסט ארוך על פחד מאוכל. ובפרט, על הפחד שלי מאוכל. אני לא יודע למה אני כותב את זה. כלומר, אני יודע ולא יודע. אני כותב את זה כי מעניין אותי לחקור את זה. מעניין אותי להבין מניין נובע הפחד שלי מאוכל, ומדוע הפחד הזה השתנה מאוד לאורך השנים. אחי הצעיר ביקר אותנו השבוע, והמחיש לי עד כמה הפחד שלי נמוג והתרכך עם השנים. הוא, אגב, טוען שזה לא פחד מאוכל, אלא גועל ממאכלים מסוימים. אני חושב שזה הסבר פשטני מדי. אני חושב שאני באמת מפחד מפטריות, מחצילים, מקישואים. ואני תוהה למה פתאום הספקתי לפחד מברוקולי.
במקור, חשבתי להפוך את הטקסט הזה לספר. אבל המחשבה הזו התאיידה. אחרי זה חשבתי להפוך את הטקסט הזה לסדרה לפודקאסט, אבל גם המחשבה הזו התאיידה. אני ממשיך לכתוב אותו כי ממילא אני צריך לכתוב משהו לסדנת הכתיבה שלי, אז למה לא, אבל אני מודה שזה כבר לא נובע ממני באותה חיוניות כמו קודם.
חברה טובה נתנה לי עצה להתחיל לכתוב את הטקסט הזה, במקביל, גם בעברית. לפרסם כאן בבלוג חלק אחרי חלק, ולראות מה התגובות. אם זה עובד או לא, אם זה מגיע לאנשהו או לא. אני חושב שאני אנסה לעשות את זה.
וזו הסיבה, בעצם, שהחלטתי לכתוב את סיכום השבוע הזה. לא היה לי כח לכתוב אותו. הרוח במפרשיי שככה משהו, לא רק לגבי סיכומי השבוע אלא באופן כללי. אבל הרעיון שלה, לנסות לכתוב בכל שבוע חלק נוסף של הטקסט בעברית, מצא חן בעיני. אז חשבתי לעצמי, יאללה, סיכום שבוע אחרון לעת עתה, ואחרי זה ננסה להתמקד בסיפור אחד ארוך ומתגלגל.

אז הנה, זה היה סיכום שבוע 28. אני חושב שאפסיק כאן, ואולי אחזור לסיכומים האלה לקראת הסוף, אם נפשי תזדקק להם כמו בהתחלה. בשבוע הבא אנסה להתחיל לכתוב מסע אחר לגמרי, מסע בעקבות הפחד שלי מאוכל. בין לבין, אם תנוח עלי הרוח, אנסה לכתוב טקסטים נקודתיים (כמו הטקסט שאני מתכנן לכתוב כבר שלושה שבועות על עסקת ספוטיפיי-גימלט, ולמה היא לא מסתדרת לי).

5
ואם כבר פודקאסטים, הנה שתי המלצות לפודקאסטים חדשים דנדשים:
The Dropout
זה לא הפודקאסט הכי טוב ששמעתי בחיים, אבל אם אתם לא מכירים את הסיפור של חברת Theranos והמייסדת שלה אליזבת׳ הולמס, הפודקאסט הזה בהחלט יעשה את העבודה. סיפור מרתק של יזמת שכיוונה לכוכבים, אבל בדרך עשתה מעשה ברני מיידוף ופשוט הונתה את כל העולם ואחותו, שהסתנוור מהיופי ומהכריזמה שלה (הסיפור, אגב, נחשף על ידי עיתונאי הוול סטריט ג׳ורנל ג׳ון קריירו, שגם כתב עליו ספר מומלץ בשם Bad Blood).

Tally – Over My Dead Body
אם אהבתם את ד״ר מוות או את דירטי ג׳ון, הפודקאסט החדש הזה עשוי לעניין אתכם (הוא מאותו בית יוצר). הוא מביא את סיפורו של זוג יהודי אמריקאי שהתחילו בתור התגלמות החלום האמריקאי על איך נישואין אמורים להיות, שעד מהרה התדרדר להיות חלום בלהות.

6
ולבסוף, הנה קצת שטויות שעשינו השבוע:

אני אוהב את הנסיעות הקטנות האלה מחוץ לעיר. תוך שעה, במקרה הזה, הגענו למקום אחר לגמרי, שעושים בו דברים אחרים לגמרי. זה נשמע מפגר, אני יודע, אבל זה פשוט כל כך טריוויאלי כאן. רגע אחד אתה חי את חייך העירוניים, ורגע אחר אתה באמצע שום מקום, בין עיירה קטנה אחת לאחרת, מתגלש מאיזו גבעה מושלגת. היה זמן משפחתי כיפי במיוחד. אני מניח שנחזור לשם בקרוב לעשות איזה שיעור סקי משפחתי. אחרי הכל, אף אחד מאיתנו מעולם לא עשה סקי (מתבקשת פה בדיחה מפגרת על שם המשפחה).

תגובות

  1. דוד

    פוסט מעניין!
    לדעתי הגרף הראשון מציג בציר ה-Y את אחוז הילדים שהרוויחו יותר מההורים שלהם במונחים אבסולוטיים (לא יודע אם עם/בלי התחשבות אינפלציה), ולא אלה שעלו ב*עשירון* אליו הם משתייכים. אם אני לא טועה, זה לא כל כך הגיוני שקרוב ל-100% מהאנשים עולים מבחינת העשירון, כי אז לא נשאר למי להיות בעשירון התחתון (לפחות אם אין דברים פאתולוגיים כמו המון הגירה לעשירון התחתון, שאני לא חושב שזה מה שמנסים להראות כאן).
    והערה קטנה: Opportunity ולא Oppertunity.

    אבל חוץ מזה אחלה פוסט כמו תמיד!

  2. orikatz

    טוב, אני יודע שאתה לא אוהב את הביקורות שלי, אבל הגרף של צ'אטי לא מראה את מה שאתה כותב שהוא מראה. הוא מראה האם ילדים מרוויחים יותר מהוריהם, לא האם הם התקדמו לעשירון גבוה יותר. הוא מראה שככל שמתקדמים בזמן, כך פחות ילדים מרוויחים יותר ממה שהוריהם הרוויחו כשהיו בגילם. זה די טריוויאלי, ונובע מהחלשות הצמיחה הכלכלית, כך שספציפית הגרף הזה לא חידש הרבה לכלכלנים, למרות שאין ספק שזו המחשה יפה. ישנם גם כל מני בעיות עם המסכנות של צ'אטי לגבי מוביליות.

    היתרון העיקרי של צ'אטי על חוקרים אחרים זה שהוא השיג גישה לנתונים האלו ותקציבי עתק לצבא של עוזרי מחקר. זה לא שהוא עושה משהו שאחרים לא יודעים או יכולים לעשות, כולל חוקרים רבים בישראל. בשנים האחרונות יש חוקרים ממשרד האוצר ובנק ישראל שהחלו לעבוד עם נתונים מנהליים, אבל לחוקרים המובילים שנמצאים באוניברסיטת תל אביב ובעברית אין שום תמריץ לעשות מחקרים כאלו על ישראל, כי אי אפשר לפרסם אותם בז'ורנלים מובילים. יש סיבה לעשות מחקרים על ישראל רק אם ישנו איזה שהוא ניסוי טבעי ייחודי בארץ. יש כמה מחקרים כאלו של ויקטור לוי, עם נתונים מנהליים מרשימים למדי ובאותה הרוח של המחקרים של צ'אטי, למשל זה:
    https://academic.oup.com/qje/article-abstract/119/2/489/1894511

  3. שאול א.

    דייקתי את הטקסט. מה שמדהים אותי הוא שהנטייה שלך להקטין אחרים ולזלזל בעבודה שלהם חלה גם על חוקרים כמו ראג׳ צ׳טי. קצת צניעות לא תזיק, אם כי אני די בטוח שהוא לא יתרגש מהביקורת שלך.

  4. ענת

    כאמא לשני ילדים שמפחדים מאוכל, אשמח מאוד לקרוא את הזוית שלך. זה סיפור לא פשוט בכלל.

  5. מיכל רוזנפלד

    היי שאול. בזכות תומר גנון, חבר הילדות המקסים שלי, התחלתי לקרוא אותך ( מזמן). אבל לבלוג הצטרפתי לאחרונה. ואני רוצה לומר שאתה מגלה לי עולם.
    תודה. מרתק.

  6. קורא

    יש לי שתי הערות חשובות: 1. במחקר הראשון על קוקה קולה, תמיד לבדוק את אחוזי הניבוי. אם תעשה את זה תבין שהמשפטים המוחלטים הופכים לדי לא מוחלטים, כמו שקורה לא מעט במדעי החברה. 2. בנוגע למעבר שכונה, בעיניי זה פשטני ורק סימן. אולי אלה שעוברים משכונה פחות טובה ליותר טובה הם אנשים שרוצים להתקדם בחיים וזה המנבא האמיתי? האישיות. אולי אלה מהגרים שנקלעו לשכונה פחות טובה וזו היתה תחילת דרכם? אולי אלה אנשים שנקלעו לנסיבות חיים מסויימות?

    ככלל, מדעי החברה די חלשים ביכולת הסבר וניבוי לצערי.

  7. גלעד ב.

    שאול, מספר טענות ותהיות לגבי המחקר של ראג' צ'טי.
    מדובר על מוביליות חברתית, לדעתי המדד הנכון לכך הוא תזוזה באחוזונים ביחס להורים, לא תזוזה בהכנסות ביחס להורים.

    1. בתקופה של צמיחה כלכלית חיובית גבוהה (שנות ה- 40) ההכנסות של כולם צפויות לעלות ביחס להוריהם, לכן הגרף קרוב ל- 100% (הגרף של שנות ה- 40 בגרף הראשון). באותו האופן, אם ניקח תקופה של צמיחה כלכלית שלילית גבוהה (בערכה המוחלט), ההכנסות של כולם צפויות לרדת ביחס להוריהם, לכן גרף תואם היה קרוב כולו ל- 0%. כך או כך, לא ניתן להסיק מהנתונים האלה תזוזה באחוזונים. ייתכן שהתזוזה באחוזונים אפסית (טענת הפוסט/מחקר) וייתכן שהיא גבוהה מאוד.
    2. אם מנטרלים אפקטים של צמיחה כלכלית, או פשוט לוקחים תקופות בהן הצמיחה הכלכלית היא אפסית, אז אפשר להתייחס למדד של תזוזה בהכנסות ביחס להורים כמדד רלוונטי. מן הסתם, לא יכול להיות שלכולם יש הכנסות גבוהות יותר, כי אז יש צמיחה. לא יכול להיות שלכולם הכנסות נמוכות יותר, כי אז יש צמיחה שלילית. הטענה שלי היא שבסדר אפס, הצפי הוא שבערך 50% יכניסו פחות מהוריהם, ו- 50% יותר. זה בדיוק מה שרואים בגרף השני, בשנות ה- 80 (גילוי נאות – לא בדקתי תוך כדי כתיבה מה הייתה הצמיחה בתקופה הזו).
    3. כמו כן צפוי, שככל שאחוזון ההורים גבוה יותר (בגרף של שנות ה- 80, שאם מניחים שנוטרל בו אפקט הצמיחה, אז הוא מייצג תזוזה באחוזונים ולא רק בהכנסות), יהיה קשה יותר לילדים לעלות עוד יותר. הרבה יותר "קל" לילד שהוריו באחוזון 10 לעלות לאחוזון 20 מאשר לילד שהוריו באחוזון 80 לעלות לאחוזון 90. אני טוען שבמצב "טוב" של מוביליות חברתית סביב אחוזון 50 יהיה בערך סיכוי של 50% לילד לשפר את מצבו באחוזונים, ביחס להוריו. זה פחות או יותר מה שרואים באמצע הגרף של שנות ה- 80.
    4. אני לא אמריקאי אבל אם אני מבין נכון, החלום שלהם הוא עבור מוביליות חברתית, לא גידול בהכנסות: היכולת של ילד שנולד למשפחה ענייה בשכונת מצוקה "להצליח" עם "מספיק עבודה קשה" ולהגיע למעמד בינוני גבוה (לפחות). כאמור, בשביל זה צריך למדוד תזוזה באחוזונים, לא בהכנסות. לכן לדעתי הגרפים הנ"ל (ואם הם מייצגים את המחקר, אז גם המחקר) לא באמת מתייחסים מספיק טוב למוביליות חברתית, שהיא מרכז הטיעון של הפוסט/מחקר.
    5. אגב, מהתיאור של ציר X בגרף הראשון נראה שנמדדו רק הורים שההכנסה שלהם הייתה חיובית (אני מניח שהכוונה להכנסות גבוהות מהוצאות, כלומר לא מדדו כאלה שחיים על הלוואות). אני לא מבין למה הורידו את הנתונים האלה ולדעתי הוספה שלהם הייתה מראה אפילו באופן מובהק יותר אם יש מוביליות חברתית (למרות שאין נתונים, אולי הוספה שלהם הייתה מראה ההיפך), שכן אם מישהו שהוריו היו תלויים בהלוואות מצליח להגיע לעצמאות כלכלית, זה "הישג" ואינדיקציה לשיטה כלכלית טובה.
    6. היה מעניין לראות גרפים דומים אבל כאשר המדד הוא תזוזה באחוזונים ולא בהכנסות, ואז להסתכל על השינוי לאורך הזמן.

  8. orikatz

    אין לי נטייה מיוחדת להקטין אחרים, ספציפית הביקורת שכתבתי על ראג' צ'טי קיימת בקרב כלכלנים רבים. אני דווקא מחבב את המחקרים היותר מוקדמים שלו, כגון מה שהזכרת עם השכונות, אבל בשנים האחרונות נראה שהוא הפך לכוכב רוק ועבר להתעסק בדברים משעממים.

  9. orikatz

    תגובות לחלק מהתגובות כאן –

    קורא – המחקר על המעברי שכונה מבוסס על הקצאה אקראית. לא על אנשים שבחרו לעבור שכונה. כמו הרבה מחקרים מהשנים האחרונות, הרעיון כאן הוא למצוא "ניסוי טבעי" שבו ההקצאה באמת אקראית. הם בחרו באקראי משפחות אשר קיבלו עזרה לעבור שכונה.

    גלעד – יש גם לצ'אטי הרבה נתונים על תזוזות בין אחוזונים. הבעיה היא ששם לא רואים כל כך מגמת הידרדרות אם אני זוכר נכון, אז בשנים האחרונות צ'אטי מעדיף להדגיש את העניין של המוביליות האבסולוטית, שכמו שאתה כותב היא תלויה בעיקר בצמיחה. לדעתי התוצאות היותר מעניינות שלו היו בנוגע להשוואה של מוביליות בין מחוזות שונים בארה"ב, הוא הראה שם שבמחוזות שבהם יש בתי ספר ציבוריים טובים יותר המוביליות גבוהה יותר. אם כי גם כאן זה בעיקר קורלציה ולא קשר סיבתי.

    אתה יכול לקרוא עוד כאן:
    https://opportunityinsights.org/

  10. אור טמיר

    היה דיון קצר בפודקאסט של ביל סימונס – יליד בוסטון ואושיית תוכן דיגיטלי כתוב ומוקלט שיש לו הרבה ידיים בלא מעט צלחות בשנים האחרונות (ע"ע http://www.theringer.com) – על עסקת ספוטיפיי-גימלט, ובגדול, סימונס טוען שהכתובת הייתה על הקיר מכיוון שקשה עד בלתי אפשרי לייצר פודקאסט רווחי, גם בהיקפים של גימלט, ולכן גל מיזוגים ורכישות של מפיקי פודקאסטים מצליחים ע"י מפלצות מדיה כדוגמת ספוטיפיי הוא עניין של זמן. הפודקאסטים שהושקו זה לא מכבר ע"י קונאן אובריאן ורון בורגונדי (אחת מהדמויות המוצלחות ביותר של הקומיקאי הנפלא וויל פרל) – האחרון תחת חסותה של iHeartRadio, שמתחרה ישירות בספוטיפיי ומשקיעה המון בתוכן בלעדי – הם עוד דוגמה לכך.

  11. אור טמיר

    נ.ב. התמריץ עבור ספוטיפיי הוא זה שתמיד עמד ועומד לנגד עיניה: הרגשת משתמשים חדשים בכלל, ומנויים משלמים בפרט.

  12. זיגי

    לגבי המחקר של רובינשטיין וארד לגבי ה-Nudge והפטרנליזם ליברטריאני – אני חושב שהם ניסו להוכיח את המבוקש ("כן, אמנם הגענו למחקר זה בגלל עמדתנו האישית: אנו שוללים את ההתערבויות הממשלתיות הרכות"). בתור הדוגמא הנחקרת להתערבות רכה, הם מציינים "נאמר למשתתפים שמחקרים פסיכולוגיים הראו שהשמעת מוסיקת רקע מסוימת יכולה לגרום לשינוי התנהגות באופן תת-מודע". זו מניפולציה מרחיקת לכת. יש התערבויות רכות סבירות יותר, ובעיקר הוגנות יותר, כמו אלה שהפוסט עצמו מציין (מהכיוון ההפוך) של מיקום המוצרים. אני בטוח שלו זו היתה הדוגמא שהיו נותנים החוקרים לנשאלים, הם היו מקבלים נכונות גבוהה הרבה יותר להתערבות רכה. בנוסף – היצרנים והמשווקים נוקטים באינספור התערבןויות, רכות יותר או פחות, ושוב – מיקום המוצרים בחנות היא דוגמא שגרתית. ההתערבות הממשלתית אינה מתבצעת בחלל ריק אלא כנסיון לאזן את ההתערבות מהצד המוכר. נסטלה מראה גיבורי תרבות על אריזת הקורנפלקס כדי למשוך את הילד? הרשות תחייב אותה גם לציין שבמנה אחת יש 250% מצריכת הסוכר היומית המומלצת (המספר לא מדויק).

להגיב זה מגניב