קללת המזון: התחלות

0
לפני הכל, מוזיקה:

1
הקדמה מנהלית טיפה ארוכה, אבל חד פעמית:
בימים אלה אני מנסה לכתוב משהו ארוך באנגלית על פחד מאוכל. אני לא יודע עדיין לאן זה יוביל אותי, ועד כמה אני יכול לפתח את הרעיון הזה, אבל יש לי זמן ופנאי נפשי לנסות, אז למה לא. אני חושב שאני קרוב לסיים את פרק המבוא לפרויקט הזה, סוג של ניסיון להציג למה בכלל אני כותב את מה שאני עומד לכתוב. במקביל, החלטתי לנסות לכתוב את זה גם בעברית, כי אולי ברבות הימים זה יהפוך להיות משהו קונקרטי יותר (כמו פודקאסט, למשל).

כשהתיישבתי לכתוב את הגרסה העברית הבנתי פתאום שכבר כתבתי אותה, פה ושם, בחלקים, לאורך זמן, כאן בבלוג. לכתוב את זה מחדש יהיה די מיותר, חשבתי לעצמי. אז במקום זה, למה שלא אתן לינקים ל״פרקים הקודמים״ ופשוט אמשיך לכתוב הלאה, בעברית, מהמקום בו הפסקתי בפעם שעברה?

אז הנה, לינקים – תקציר ״הפרקים הקודמים״

  • כל הדברים שאני לא אוכל, חלק א׳
  • כל הדברים שאני לא אוכל, חלק ב׳ (בעיקר על איך למרות שאני בעצמן אכלן בררני, אני לא מצליח להכיל את העובדה שגם הבן הבכור שלי אכלן בררני ולוחץ עליו לאכול, למרות שאין בזה שום טעם)
  • בין לבין: החיים כבצל (על איך בתור ילד הייתי משוכנע שאמא שלי מנסה להרעיל אותי, איך התמודדתי עם מצוקת האוכל שלי בתור ילד, איך פיתחתי מצוקת אוכל חדשה כשהגעתי לארה״ב, ותהיות על האוכל הגרוע פה באמריקה)

מטבע הדברים הלינקים ששמתי פה הם מפוזרים, קופצניים ולא תמטיים. הטקסט שאני כותב באנגלית מסודר יותר, וכרגע כתוב בצורה כרונולוגית (בעיקר כי הוא אמור לשמש סוג של הקדמה). אז אני מתנצל, אבל זה מה שיש. זהו, עד כאן הקדמה.

2
משהו ביחס שלי לאוכל, בבררנות שלי, התחיל להשתנות בערך בתקופת הצבא.

במשך שנים חששתי מהצבא חשש גדול. לא רק בגלל הדברים המובנים מאליהם, אלא הרבה מאוד בגלל עניין האוכל. מגיל צעיר מאוד, אחרי שהראיתי סימני מרדנות בלתי אופייניים לבית סובייטי וסירבתי לאכול פחות או יותר הכל, אמא שלי וסבתא שלי הבטיחו לי שיום יבוא ואגיע לצבא ושם לא תהיה לי ברירה, שם אצטרך לאכול מה שיגישו לי, או פשוט למות ברעב.
בסוף זה קרה. החלק הראשון, כלומר. הגעתי לצבא, והייתי חייב לאכול את כל מה שהגישו לי. יותר מעשרים שנה חלפו אבל אני עדיין זוכר את הפחד שאפף אותי בזמן שנעתי יחד עם יתר החיילים בפלוגה שלי מהאוהלים שלנו אל חדר האוכל של הבסיס בפעם הראשונה. אבל האמת, האמת היא שהצלחתי להסתדר לא רע באופן מפתיע. גם כשלא היה לי מה לאכול – כי הגישו עוף, למשל, ולא היה שום סיכוי שאני אגע בעוף שיש לו צורה של עוף ולא שניצל – הסתדרתי. כי תמיד היו תפוחי אדמה. או פירה. או סוג של אורז, או פחמימה אחרת. לפעמים אולי גם סלט, לרוב לא. ובכל מקרה, באיזה שלב אתה קולט שאתה יכול לחיות פשוט על זבל מהשקם, או ללכת לקנות משהו במזנון הפרטי בכל פעם שהייתי בבסיס שהיה בו כזה, או פשוט לעשן במקום לאכול, דבר שעשיתי לא מעט. בקיצור, הצבא היה וחלף, והחלק של האוכל היה משמעותית פחות מפחיד מכפי שחששתי שיהיה.

אבל במהלך השירות הצבאי שלי קרה עוד משהו, הרבה יותר משמעותי. במהלך הצבא מצאתי את עצמי אוכל בבתים של אחרים. וליתר דיוק, בבתים של המשפחות של הבנות שיצאתי איתן. וזו כבר היתה חוויה חדשה לגמרי.

בניגוד לבתים של חברים אליהם הלכתי בתור ילד, ללכת לאכול אצל המשפחה של הבחורה שאתה יוצא איתה זה משחק רב פעמי. אם הייתי מסרב לכל מה שהגישו לי, כמו שהייתי עושה כמעט תמיד בבתים של חברים, ואם הייתי פותח את כל פוביות האוכל שלי, הייתי מסתכן בלצאת מוזר. תמהוני. ובואו, גם ככה הייתי די תמהוני באותה תקופה (כן, גם היום, בסדר), כך שלא היתה סיבה רק להגביר את כל התמהונות הזו. ובכל זאת, זה מה שעשיתי.
אני לא אכנס כאן ליותר מדי פרטים, כי לא ביקשתי את רשותם של האנשים האלה לכתוב עליהם, אבל בואו נגיד שקראו לי ׳ההוא שיכול לחיות בחצר רק מפיתה וחומוס׳ יותר מפעם אחת. זה היה סוג של מצחיק אז סוג של צחקתי. אבל בתכל׳ס, זה לא היה מצחיק בכלל. זו היתה פשוט האמת.

אני זוכר את אחת הפעם הראשונות שאכלתי בבית של מי שלימים הפכה להיות שותפתי לחיים. אמא שלה הכינה כרובית. באותה תקופה חשבתי שאין ירק מסריח יותר על כדור הארץ מאשר כרובית. הריח של הירק הזה עורר אצלי כזה גועל שבאמת שהייתי על גבול ההקאה. לא אמרתי כלום כשהגישו לי צלחת עם שניצל ולידו כרובית. מטוגנת או אפויה או מאודה, לא זוכר, אבל כרובית. לא יכול לשכוח את הכרובית. לא טעמתי אותה אפילו. לא הייתי מסוגל. ישבתי שם, על יד השולחן, נבוך עד אחרונת העצמות בגופי, מנסה להבין מה לעשות בסיטואציה החדשה הזו, בבית החדש הזה עם המשפחה החדשה הזו של הנערה החדשה הזו שנכנסה לחיי לא מזמן, וביקשתי את נפשי למות. בגלל כרובית.

כמה שנים אחר כך, אחרי ששנינו השתחררנו, בקיץ של 2003, טסנו לטייל באירופה. ושם, שם דברים באמת התחילו להשתנות.
בשביל לצמצם עלויות כמה שאפשר, השתדלנו להגיע לעיר מסוימת, לשכור דירה ולגור בה במשך חודש ומשהו, במקום לנוע כל הזמן מאכסניה לאכסניה. העיר הראשונה שבה גרנו למשך תקופה ממושכת כזו היתה פראג. שם, בקומפלס דירות להשכרה חצי קומוניסטי ברובע האחד עשר של העיר, הרחק הרחק מהמרכז השוקק תיירים, התחלנו למעשה את חיינו המשותפים ממש.
ומאחר שזו היתה הפעם הראשונה שבה באמת חיינו יחד, עד מהרה היא הבהירה לי משהו, גם אם לא במלים: אין מצב שהיא אוכלת פיתה וחומוס כל היום. דבר ראשון, היא לא סובלת חומוס. ודבר שני, גם חומוס מטאפורי לא היה מקובל עליה.
בניגוד אלי, היא אוהבת אוכל. זה לא שהיא פודית, היא לא. היא לא מתענגת על כל אספרגוס מזולף קרם ארטישוק (כן, ככה אני מדמיין אוכל פלצני. אפילו לדמיין אוכל זו משימה מורכבת בשבילי) והיא בטח לא בקטע של לשלם 300 שקל על מנה רק כי היא נוצרה על ידי שף מהולל במיוחד. רחוק מאוד מזה.
היא אוהבת אוכל במובן זה שהיא ששה לטעום דברים חדשים, או לפחות לא נמנעת מהם, ואני יכול לספור על אצבעות יד אחת, אולי שתיים בלחץ, את הפריטים שהיא לא תהיה מוכנה לאכול בשום מצב. רבאק, פעם אפילו ראיתי אותה אוכלת צפרדע (אם כי לא במודע). על כן, גלות מרצון במדבר של חומוס, בשממה של חביתה בלי כלום, באינסוף המשמים של לחם יבש עם גבינת עמק רק בשם האהבה? לא, לא בא בחשבון. אדוני רוצה לחיות ביחד? אדוני יצטרך ללמוד לאכול קצת יותר, כי אני לא מתכוונת לרעוב או למות משעמום קולינרי, תודה.

וראו איזה פלא. זה עבד.

אבל זה לא היה רק זה. זו לא היתה רק האהבה – אם כי האהבה בהחלט היתה תבלין חשוב בתבשיל הזה, לכן עוד אחזור אליה בהמשך – זה היה עוד משהו.

חולצות בשוק ווטרלופליין באמסטרדם, 2003. ממעט התמונות שנותרו לי מהקיץ ההוא

חולצות בשוק ווטרלופליין באמסטרדם, 2003. ממעט התמונות שנותרו לי מהקיץ ההוא

3
היא לימדה אותי לבשל. לבשל זו מילה קצת גדולה: היא לימדה אותי להכין את הדברים הבסיסיים שאכלנו. שניצל. קציצות. פסטה. אורז מכל מיני סוגים (עם פירות יבשים, שומו שמיים!). רוטב עגבניות. ספגטי בולונז (בולונז, למען השם!). שוקי עוף. כאלה.
בהתחלה לא ממש לקחתי חלק פעיל בתהליך. החלק שלי הסתכם בללכת איתה לשוק או לסופר, ולראות אותה ממששת אינסוף, ואז בוחרת בקפידה. ממששת ירקות, ובוחרת. ממששת ובוחרת. בוחרת עוף. בוחרת בקר. אומרת לקצב מה היא רוצה. אוספת תבלינים שאת שמותיהם לא הכרתי, ואת ריחם לא הייתי מזהה גם בעוד מאה שנה. בבית בו גדלתי התבלין היחידי בסביבה היה מלח, ולדעתי גם הוא היה תפל.
אחר כך היינו חוזרים הביתה, אל הדירה הקטנה שלנו, קטנה ממש. שני ילדים מאוהבים בני 23 עם יותר מדי שקיות חוזרים ביותר מדי כלי תחבורה ציבורית מהשוק בצד השני של העיר רק בשביל לחסוך עוד כמה יורו שבקושי היו לנו.
בדירה היינו פורקים הכל, מאחסנים את מה שצריך במקרר הקטן, ומתחילים לעבוד. היתה לנו מחבת זולה אחת, וסיר זול אחד, וסכין חיתוך זול אחד. וזהו. וזה היה מספיק. היא היתה עובדת, ואני הייתי מתבונן. כיצד היא מנקה את העוף מרקמות שומן מיותרות, מקפידה שלא לזרוק ולו גרם אחד של עוף יקר ערך. הייתי מתבונן בה מתבלת בשר, לשה ומגלגלת לכדורים. קולפת ירקות, מסדרת בסיר, מטגנת, מזהיבה, מקפיצה, משגיחה. פעולות שלא הבנתי מה הן אומרות, באיזה סדר עושים אותן, ולמה.
מתישהו, אחרי זמן מה, גם אני נכנסתי פנימה. מסוחב שקיות פסיבי התקדמתי לקדמת הבמה. למדתי איך לנקות את העוף (עד היום אני חותך אותו יותר מדי ומבזבז בשר, אבל אני חי בשלום עם החטא הזה), איך לתבל את הבשר ולהכין ממנו קציצות, איך מכינים בולונז טעים, אורז, כאלה.

זה נשמע בסיסי, וזה אכן בסיסי, אבל עבור ילד בררן כפייתי שלא היה מוכן אפילו לגעת בעוף, זו היתה קפיצה ענקית. בבת אחת, השתניתי. פתאום שניצל היה משהו טעים. פתאום ידעתי להכין לעצמי ארוחות שלמות. לא הייתי חייב לרעוב, להאכיל את עצמי בסיגריות או להתגעגע לפיתה והחומוס בישראל. פתאום הייתי אדם ברשות עצמי. איש בוגר. אדם שלם בעולם.

זה לא שהפכתי לאומניבור. ממש ממש ממש לא. רחוק מאוד מזה. הרשימה שכתבתי בפרק הראשון של המסע הזה, רשימת הדברים שאני לא אוכל, לא נכתבה לפני הקיץ ההוא, אלא שנים רבות אחריו. רשימת הדברים שאני לא אוכל אמנם התקצרה בקיץ ההוא, אבל רק במעט. היא נותרה ארוכה עד מאוד.
אבל מה שקרה בקיץ ההוא היווה את אבן הפינה במסע הארוך שלי, מסעו של ילד בררן באוכל שגדל להיות מבוגר בררן באוכל ובהמשך אבא בררן באוכל לילד בררן באוכל לקיצור הרשימה הזו. מה שקרה בקיץ ההוא, מבלי שהבנתי את זה בזמן אמת, היווה את אבן הפינה להשלת הפחדים שלי מאוכל. לא כולם, ממש לא בבת אחת, אלא בהדרגה, בהתמדה ובעיקר בסבלנות ובאהבה.

פתאום הייתי מוכן לאכול מרק עם דברים בפנים. פתאום הייתי מוכן לאכול ספגטי בולונז. עוף שנראה כמו עוף. אם אינכם בררנים באוכל לא תוכלו להתחיל להבין אפילו את גודל השינוי התפיסתי. אם אתם כן בררנים באוכל, או שהילדים שלכם כאלה, אתם יודעים בדיוק רב על מה אני מדבר.
אבל מה היה בקיץ ההוא שאפשר את תחילתו של השינוי הזה? זו בדיוק השאלה שאני מנסה להבין עם עצמי בימים אלה. אבל בשביל לענות על השאלה ׳מה קרה שהתחלתי לאכול דברים שפחדתי מהם קודם?׳, צריך קודם לענות על שאלה הרבה יותר בסיסית – ׳למה יש דברים מסוימים שאני פוחד לאכול אותם? שאני פוחד מהם?׳

3.5
יש הרבה דברים שאני פוחד מהם. אני פוחד מגבהים, למשל. פוחד מרכבות הרים. אין שום סיכוי שאצנח ממטוס. גם אין סיכוי שאעשה באנג׳י או אעשה סנפלינג. הסולמות שאני מסכים לעלות עליהם הם בני שלושה שלבים לכל היותר.
אכילה, בניגוד לכל אלה, היא סיפור אחר לגמרי. אני לא יכול לבחור שלא לאכול. אני מוכרח לעבור את התהליך הזה שוב ושוב ושוב, גם אם אני לא אוהב אותו. גם אם הוא גורם לי סבל.
אכילה היא פעולה משונה. תחשבו על זה לרגע. תחשבו עד כמה הפעולה הזו פולשנית. אני לוקח משהו, ומכניס אותו לתוכי, ומאבד עליו כל שליטה. וברוב הפעמים, אין לי באמת מושג מה זה הדבר הזה שהכנסתי הרגע לגוף. אולי זה מקולקל? אולי זה מורעל? אולי זה יהרוג אותי? אולי אני אחטוף דיזנטריה, כמו שאמא שלי נהגה לאיים? זה קצת כמו צילום תמונות בעולם האנלוגי. הייתם מצלמים משהו, הולכים לחנות צילום, מוסרים את הפילם, מחכים כמה ימים, ורק אז מגלים אם אכן הצלחתם לתעד רגעים שלא יחזרו, או שמא שוב האצבע שלהם נמרחה על כל העדשה. אז אותו דבר עם אוכל – רק אחרי שתכניסו אותו לגוף שלכם ותחכו קצת, תוכלו לדעת אם הוא היה טוב לכם או רע.

לכן בעיני הפחד מאוכל הוא פחד הגיוני להפליא. למעשה, קשה לי להבין איך אנשים שלא פוחדים מאוכל שרדו את האבולוציה. זהו פחד מחוסר שליטה, אבל ברבדים הכי עמוקים שלה. אין לכם כל שליטה על רוב רובם של הדברים שאתם מכניסים לפה שלכם על בסיס יומי. זה לא משנה אם זו פרוסת לחם עם קוטג׳ חמישה אחוז, או סלט בהרכבה, או פיתה עם כבד חומוס צ׳יפס סלט, כמעט ב-100% מהמקרים לא תדעו איפה הרכיבים של מה שאכלתם גדלו, גודלו, נשחטו, קוררו, הוסעו, הופשרו, אוחסנו, נחתכו או תובלו. לכל היותר, תהיו עדים לצלייה שלהם, או למריחה שלהם. זהו.
אם מדובר באוכל תעשייתי, אנחנו לחלוטין לא מודעים למה שיש בתוכו, גם אם קראנו את רשימת הרכיבים. יותר מסביר להניח שאין לנו מושג מה מרבית הרכיבים האלה אומרים. ואפילו אם אנחנו מזהים אותם, אנחנו לא יודעים דבר על תהליך הייצור של מה שאכלנו, למה אנחנו אוהבים את הטעם של מה שזה לא יהיה, או לא סובלים את הטעם של המוצר של החברה המתחרה. בעולם של מזון מתועש, של מזון מעובד, של מזון גלובלי, אנחנו חסרי שליטה כמעט לחלוטין על מה שאנחנו אוכלים.

חוסר השליטה באוכל גורם לי לפחד ממנו. לרוב האנשים, נדמה לי, זה פשוט לא מזיז. רוב האנשים, נדמה לי, פשוט אוכלים את מה שהם אוכלים מבלי לחשוב על זה יותר מדי. עבור אנשים אחרים חוסר השליטה מזיז אותם למקום אחר. צמחונים וטבעונים, למשל, רוצים להיות בשליטה על מה שהם אוכלים מסיבות מוסריות. אכלנים אניני טעם, לשם דוגמא אחרת, רוצים להיות בשליטה על מה שהם אוכלים מסיבות קולינריות.
הקיץ ההוא בפראג, בוינה, בברלין, בזגרב, בפירנצה ובמדריד, הקיץ ההוא נתן לי קצת מהשליטה שלא היתה לי קודם. פתאום הבנתי קצת מה זה האוכל הזה שמונח מול עיני על הצלחת. מנין הוא הגיע (אוקי, בערך, אבל גם זה משהו), ומה בדיוק קרה לו מאז שנכנס הביתה ועד שהתגלגל לנוח על צלחתי. וברגע שהתחלתי אני עצמי לקחת חלק בהכנה שלו, השליטה ממש עברה מילולית אל שתי ידי. וזה כבר היה שונה לגמרי.

4
ובכל זאת, למרות האהבה (שעוד אחזור אליה, מבטיח), למרות מתן השליטה החלקי, למרות ההתקרבות אל תהליך הבישול, ולמרות ההתבגרות הטבעית שגם היא משחקת תפקיד, רשימת המאכלים שאני לא אוכל, ושאת חלקם הגדול מעולם לא טעמתי ולא אעז לטעום, הרשימה הזו נותרה ארוכה גם שנים אחר כך, עמוק אל תוך שנות השלושים שלי. למה? מה היה חסר בשביל שאפסיק לפחד ואתחיל לאכול גם אותם?
וחשוב מזה, למה לפני חצי שנה, כשעברנו לארה״ב וגיליתי שהאוכל כאן מחריד, למה בבת אחת התחלתי לאכול פרטי מזון שלא העזרתי לטעום בעבר? מה שחרר את החסמים הפסיכולוגיים האלה? העובדה שבבת אחת החסמים הפסיכולוגיים האלה השתחררו (לא כולם, יש עדיין דברים שאני לא מעז לאכול) רומזת לי שזה אומר שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק מהיעדר שליטה. אבל מה? אני עדיין לא מסוגל לשים עליו את האצבע במדויק.
מקווה שיהיו לי קצת יותר תשובות עד לסוף השבוע הבא.

תגובות

  1. דיאנה

    מרתק. מתחילה להבין את ההגיון ההשרדותי במח הבררני, למרות שזה אמור להיות הפוך:)

  2. יונה

    יפה מאוד. אחד הדברים היותר מרשימים שיכולים להיות, אדם עם קשיים שהתגבר עליהם. הרבה יותר מרשים ממישהו שנולד/גדל ללא קשיים ואיננו מודע לכך אפילו.

  3. פינגבאק: אוכל בלית ברירה - במרכאות כפולות

  4. Noa Peleg Thaller

    אתה כותב המון על מה שאתה לא אוכל.
    עשית פעם רשימה של דברים שאתה כן אוכל?

  5. עינת

    תודה. חייבת להודות שהייתי על סף דמעות כשקראתי את זה כי כאמא לשני ילדים שמפחדים מאוכל ונמצאת על קצה סף התסכול שלי אתה נותן לי קצת תקווה. מי שלא חווה לא יבין, כל מילה שלך נגעה לי בעצבים חשופים.

  6. Tirtsah Shani

    שאול שלום,
    כמי שעובדת עם ילדים, נוער ובוגרים בררני אכילה מזה שני עשורים, התחברתי למילים ולתחושות שלך. אתה מתאר בצורה אוטנטית ואמיתית את ההרגשות של בררני האכילה. בטיפול בבררנות אכילה ההבנה של ההרגשות האלה היא הבסיס להתקדמות והצלחה.
    קצת מידע על בררנות אכילה יש לה גם צד גנטי כפי שנמצא במחקרים עדכניים. ישנם מספר סיבות לבררנות ולא אכנס אליהן כאן.
    הסיבה העיקרית שאני ממליצה על טיפול בבררנות אכילה (מעבר לחשש שנוצרים מחסורים תזונתיים גלויים או סמויים), היא חברתית כפי שתיארת בחוויה שלך.
    אם תרצה לקבל מידע נוסף על בררנות אכילה, סיבות ודרכי טיפול אשמח לשוחח אתך. ניתן למצוא אותי ברשת תחת השם: תרצה שני תזונת ילדים.
    תרצה שני דיאטנית לילדים

  7. מיטל

    חברה טובה שלחה לי לינק כי היא מכירה אותי ואת הסיפור שלי ואני חייבת להגיד שאתה מתאר את המצב בצורה הכי מדויקת שיכולה להיות.
    אני בעצמי מאוד בררנית באוכל (כנראה כמו שהיית או אולי טיפה יותר) ובדיוק עכשיו חווה בעיות קשות עם ילדתי בת ה4 וחצי שהאוכל שהיא אוכלת מסתכם ב5 אצבעות.

    ניסינו טיפול בויסות חושי והתחלנו עכשיו טיפול בהפרעות אכילה.
    מדהים אותי לשמוע בררן שעובר את התהליך עם בנו בררן.

    אשמח לשמוע תובנות/מסקנות או מה באמת אפשר לעשות עם זה??

  8. מור

    אני אמא לתינוק שמתחיל לאכול והוא גם בן לאבא בררן. כאכלנית לא קטנה זה ממלא אותי חששות, אז החלטנו לוותר על האוכל המרוסק וללכת ישר למוצקים. זו גישה שנקראת בייבי לד. הגישה אומרת שהתינוק הוא חלק מהמשפחה ולכן הוא צריך להיחשף לתפריט המשפחתי ולא לקבל תזונה שונה מיתר הבית. ארוחה היא חוויה משפחתית ועל כן התינוק יושב בשולחן הארוחה עם המשפחה ואוכל ממה שיש על השולחן. כאמור, ילד ראשון, בן חצי שנה, אין לי מושג אם הוא יהיה ילד ו/או מבוגר בררן באוכל אבל אני מתחברת לגישה שאם הוא יאכל עכשיו מה שאנחנו אוכלים בתקווה הוא יגדל להיות ילד שאוכל מה שאנחנו אוכלים.
    אם אתה מחפש מקומות לתחקיר מאיפה מגיעה הבררנות כדי לך לקרוא על בייבי לד. הגישה הזו מדברת הרבה על הפסיכולוגיה של אוכל.

  9. Irit Yiftach

    קראתי כמה פרקים מהבלוג שלך וחייבת:
    אתה כותב כל כך טוב שהופך גם את מה שלא ממש מעניין אותי, למעניין (-:
    עושה שכל?
    אל תפסיק לכתוב….

להגיב זה מגניב