סופרים עד אינסוף

הדבר המשונה הכי מעניין שקורה עכשיו בחיים שלי הוא קבוצת הוואטסאפ ״סופרים עד אינסוף״. נתקלתי בה במקרה, בתגובות לפוסט של אליה גרינפלד, ונכנסתי. מאז קורה משהו מוזר.

בקבוצה הזו, בגדול, לא קורה כלום, למעט מה שכתוב בכותרת שלה – סופרים שם עד אינסוף. נכון לזמן כתיבת הפוסט הזה יש בה מאתיים ארבעים ושמונה חברים (המספר עולה ויורד כל הזמן, אנשים מצטרפים ועוזבים). בקבוצה הזו יש שלושה חוקים בלבד: חוק ראשון, אסור לדבר. מי שמתחיל לקשקש נמצא בסכנת הדחה. הדבר היחידי שאפשר לכתוב בקבוצה הוא מספר. את המספר הבא, הכוונה. וזהו. חוק שני, אסור לכתוב מספרים ברצף, מוכרחים לחכות שאחרים יכתבו. וחוק אחרון, אם כתבתם מספר כלשהו ומישהו הקדים אתכם בשבריר שניה, מן הנימוס יהיה למחוק את ההודעה שלכם, כך שהרצף יישמר.

וכן, אני יודע עד כמה זה נשמע מטומטם. זה בכל זאת הפך לאחד הדברים הכי מעניינים בטלפון שלי כרגע.

סתם עוד אחר הצהריים

בליל חמישי בערב המתח בקבוצה הגיע לשיאו. לאורך כל היום אנשים טפטפו מספרים בעצלתיים. בצהריים היינו בסביבות ה-18 אלף ומשהו. בשעות הערב כבר הגענו ל-19 אלף ומשהו. ואז הקצב התחיל להתרומם.

עוד ועוד אנשים כתבו מספרים. עוד ועוד מספרים. לכולם היה ברור שנחצה הלילה את ה-20 אלף, רק לא ידענו מתי. וכולם, משום מה, רצו להיות אלה שיכתבו את ה-20 אלף. למה? מה זאת אומרת למה? זה 20,000. זה מספר עגול. יש בו אפסים. יש בו שלמות. ומה יכול להיות שמיימי יותר מאשר להיות הבעלים של האצבע שנגעה בשלמות? הרגע הקפלה-סיסטיאני הזה נמצא בכף ידכם, אתם רק צריכים להיות עירניים וזריזים מספיק.

זה היה פסיכי. הילדים כבר הלכו לישון אחרי יום ארוך. היינו עייפים. ישבנו היא ואני על הספה וניסינו לראות משהו בנטפליקס. אבל משהו לא הניח לי. ידעתי שבקבוצה אנחנו קרובים ל-20 אלף ופשוט לא יכולתי להיות מרוכז בסדרה שראינו (משהו צרפתי, עונה ראשונה). כל הזמן פתחתי את הטלפון לראות מה קורה. הקצב בקבוצה היה מסחרר. חוץ ממני עוד שלושה חברים טובים שהזמנתי לשם היו גם הם שם. אחד ניסה לזכות בכל המספרים הפלינדורמים, אחרים ניסו להיות אלה שכותבים 19,999. כאלה מין. אבל כולם, כולם כולל כולם, כמעט 200 איש שאת רובם המוחלט אני לא מכיר, כולם חיכו ל-20,000.

דרמה מטורפת שקשה לי לתאר במלים.

ככל שהתקרבנו למספר הזה הדופק עלה. ניסיתי להיות מוכן. הקלדתי את המספר 20,000 בוואטסאפ אבל עוד לא לחצתי על כפתור השליחה. כמותי עשו בערך עוד 200 אנשים אחרים, שאת רובם המוחלט אני לא מכיר.

19,991

19,992

19,993

19,994

שימו לב ל-time stamp, זה הכל קורה בשניות

19,995

19,996

19,997

19,998

וכאן, מרוב שהקצב היה פשוט היסטרי, עוד מבלי להספיק שמישהו יכתוב 19,999, עשרות אנשים, ואני ביניהם, וגם החברים שלי, לחצנו על כפתור השליחה עם המספר שהכנו מבעוד מועד, והקבוצה התמלאה ב-20,000, 20,000, 20,000 אחד אחרי השני.

זה היה רגע מאושר ואומלל בו בזמן.

אחרי זה הקצב נרגע קצת, והמספרים המשיכו לעלות. גם לאורך הלילה. כל הלילה. אחד החברים שלי התעורר בחמש וחצי בבוקר וזכה ב-22,222 הנכסף. חמש וחצי בבוקר, כן?

זה קצת מהדברים האלה שזר לא יבין אותם. אחת לכמה זמן, באיזה רגע מת, אני נכנס לקבוצה, בודק באיזה מספר אנחנו, מחכה שניה, ותורם את המספר שלי.

אני לא יודע למה המוח שלנו מחווט ככה שמספרים עגולים עושים לנו את זה. ואולי זה לא אצל כולנו, אולי זה רק אצלי ואצל מוזרים שדומים לי. אולי זה עניין של גברים (נדמה לי שיש רוב גברי בקבוצה). אני גם לא יודע מה כל כך מרגש במספרים כמו 25,552 או 17,777, אבל עובדה היא שיותר אנשים מנסים לתפוס את המספרים האלה לעומת מספרים כמו 23,647. אולי בזמנים כמו זה אפילו שטות כמו מספר ראשוני או פלינדרומי או מה שזה לא יהיה מספיקים בשביל לרגש.

בקבוצה הזו יש משהו מרגיע. משהו מדיטטיבי. כאילו שיש משהו מנחם לדעת שאתה חלק מקולקטיב, מרצף. שאתה חלק משרשרת אינסופית, שהולכת אחורה וקדימה, ומחברת אותך לאנשים אחרים. ועל אף שאתה לא מכיר אותם, והם לא מכירים אותך, משהו מחזיק אתכם יחד, בשביל שלא תיפלו.

בתקופות כמו זו, כשדברים רבים מרגישים רעועים, כשאנשים רבים מחפשים ודאות היכן שאין אחת, משהו בקבוצה ׳סופרים עד אינסוף׳ נותן למשתתפיה בדיוק את זה. תמיד יהיה שם מישהו. תמיד אפשר יהיה לכתוב מספר. איזה 25,489 סתמי.

תמיד יהיה מישהו שכתב לפניך, ומישהו יכתוב אחריך. לפעמים אפשר אפילו לעשות פינג פונג של מספרים לאורך כמה דקות עם אדם רנדומלי שאין לו פנים, רק מספר טלפון שהמכשיר שלך לא מזהה. אבל אתה לא לבד.

לרגע אחד, עד אינסוף, אתה לא לבד. וגם זה משהו.

Be this guy

הערב, נדמה לי, נחצה את ה-30 אלף.

תגובות

  1. Eran hadad

    אני עושה את זה עם הקילומטראז של האוטו, מחפש מספרים עגולים. בת הזוג צוחקת עליי בלי סוף

  2. שירה דרמון

    העולם הולך ומשתגע.
    כילדים היינו משחקים משחקים כאלה עם המחשבון או עם הטיימר בשעון הקסיו שלנו. גם ילדיי משחקים ככה
    משהו מהאפשרות להיות באינטימיות עם עצמי ברגע שעמום אמיתי כזה הופך שקוף כשמתגלה הצורך הקיומי של המוני אנשים להיות זה שייראה לרגע, כמספר עגול. זה מעורר חמלה.
    גם עלי, כמה דברים ממה שאנחנו עושים בעולם הוירטואלי של האינטרנט זה רק לנסות להיות אלו שכותבים מספר עגול?

  3. אורי צציק

    בתקופתי כמנהל פורום "אוף טופיק" בתפוז ז"ל, ערכנו גם אנחנו שרשור מספרים שהתחיל ספונטנית והמשיך בעידודי תוך שאני מנקה ומסדר את המספרים הכפולים או אלה שנכתבו שלא בסדר הנכון. אני חושב שהגענו לאזור ה 5-6 אלף לפני שזה גווע וירד לארכיון הפורום (היתה מגבלה של 3 ימים לפני ששרשור הפסיק לקפוץ גם אם הגיבו לו).

  4. hagargreifgmailcom

    הדרמה בקבוצה הזו הגיעה אלי ממקום אחר בפיד שלי. ברגעים כאלה אני שמחה שאתה (ואחרים) בפיד שלי. ובהזדמנות זו תודה על הקבוצה של הדבורים אליה הגעתי דרך כתבה שלך. כך כתבתי להם השבוע :"אין לי כוונה לגדל דבורים בבית, ואני לא ממש אנינת טעם בדבש, אבל הקבוצה הזו עושה לי טוב על הלב: אתם אנשים טובים שאוהבים את הטבע. ראו ברכה!"

  5. לילפ

    תודה ששיתפת, הפרוייקטים של אליה גרינפלד תמיד כאלה מקסימים. ואני תוהה אם למספרים עגולים יש באמת משמעות. בשנה שעברה גילתי 4 ימים לפני היום ה10,000 לחיי שהוא הולך להיות יום ה-10,000. ותיעדתי אותו, וקרה צירוף מקרים מאוד משונה ומדהים באותו יום.

  6. ביולוג ירושלמי

    לא מכוון אישית, כן?…
    אבל באמת שעולם דפקט.
    אני אפילו לא יודע מה לחשוב על זה.
    לשם ההתמכרות למסכים ופתיחת מסך הכלומפון האינסופית תוך כדי אינספור מחוות מגע מופשטות חסרות מודעות ומופשטות מכל תשומת לב הגיעה?
    לקבוצה רנדומלית שמזינים אליה מספרים ללא שום תוחלת/תועלת?
    מטופש לחלוטין.

להגיב זה מגניב

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.