געגועיי לכחלון

1.

אני מתגעגע לכחלון. משה כחלון, שר האוצר לשעבר.

אני לא מתגעגע אליו אישית. אף פעם לא היתה בינינו חיבה כלשהי. הוא לא אהב אותי, אני לא אהבתי אותו במיוחד. קורה. אני גם לא מתגעגע אליו בדיוק כשר אוצר. הקדנציה של כחלון נחלקת לשני חלקים, אפילו לשלושה. בחלק הראשון, הוא היה שר אוצר מצוין. בחלק השני, הוא היה שר אוצר נוראי שנקלע לפופוליזם וחישב לא נכון את הצעדים הפוליטיים שלו מול נתניהו. הוא הימר על סוכריות לציבור, והפסיד. אחרי הבחירות היה אמור לפרוש, אבל אז נקלע לסחרחרת אינסופית של מערכות בחירות, ואחריה קורונה. החלק הזה כבר היה גארבג׳ טיים אמיתי בקדנציה שלו. לחלקים האלה אני ממש לא מתגעגע.

אני מתגעגע לכחלון כמשל.

הנמשל הוא השינוי שאנחנו צריכים בפוליטיקה שלנו.

תנו לי שניה.

2.

כשמשה כחלון היה שר התקשורת, הוא עשה מהלכים ששרי תקשורת לפניו פחדו לעשות (אריאל אטיאס, למשל). כל זה כבר היסטוריה עתיקה, לא אחזור על זה. אבל אז, כשהוא התרומם יותר מדי, נתניהו סימן אותו. ׳תהיו כחלונים׳, הוא אמר ליתר השרים. כחלון הבין את המסר. הוא גם הבין שיש לו תקרת זכוכית בליכוד. אז הוא פרש, הסתובב קצת בחוץ, נסע קצת לחו״ל, פתח את הראש, קשר קשרים, וחזר כחלון 2.0. מפלגה חדשה מהניילונים, הבטחה חדשה, תקווה חדשה.

במובן מסוים הוא היה האנטי-תזה ליאיר לפיד. לא מתנשא, לא אשכנזי, לא מהאליטה, לא מהברנז׳ה. כחלון מגבעת אולגה. כחלון שמביא את אמא שלו לקמפיין בחירות. כחלון, נו, נטו כחלון.

כחלון רצה להיות ראש ממשלה. אבל הוא ידע שהוא לא יכול להיות ראש ממשלה ביום אחד. בשלב מסוים, די מוקדם, קמפיין הבחירות שלו מיתג אותו למשרד האוצר – הוא רץ להיות שר האוצר של כולנו. כלכלה חברתית, ערכים של ז׳בוטינסקי, כל הססמאות האלה.

אבל מעבר לססמאות, כחלון עבד נכון. הוא הביא אנשים, האנשים האלה בנו תכנית 100 ימים כלכלית במגוון רחב של תחומים. אלה היו אנשים מהתחום והם ידעו מה הם עושים. בהסכם הקואליציוני שגיבש עם כניסתו לממשלה הוא דרש לעצמו את כל הסמכויות המתאימות, בעיקר בתחום הדיור – הוא קרא לזה ארגז כלים – בשביל ששום דבר לא יפריע לו לקיים את ההבטחות שהבטיח בקמפיין. בעיקר בדיור.

ואז קמה ממשלת 2015, והוא התחיל לעבוד. בחלק הראשון של הקנדציה, כחלון מילא הרבה מאוד מההבטחות שלו. בתחום הפנסיה, תחום שקרוב לליבי ולכן עקבתי אחריו במיוחד, כחלון מילא כמעט את כל ההבטחות שלו. למעשה, לדעתי האישית כחלון עשה לטובת הפנסיה של הציבור הישראלי הרבה יותר מכל שרי האוצר לפניו גם יחד. הוא לא הצליח להעלות את גיל הפרישה לנשים, וחבל, והאמת שזה מפתיע כי היו לו את כל הקישורים לעשות את זה. אבל זהו בערך, את יתר הדברים הוא ממש עשה (לא אכנס כאן לפירוט כי זה ארוך, תצטרכו להאמין לי. יש גם כאן קצת, אבל האמת שזה חלקי).

זה נכון שבדיור הוא לא הצליח. לא באופן מלא, בכל אופן. מחיר למשתכן היא תוכנית עם הרבה חסרונות (מוזמנים להאזין לכל סדרת ׳חלומות גדרה׳, שלנו. כל החסרונות והיתרונות מפורטים שם בהרחבה, חלקם מפי מי שהיה מנהל התוכנית, בני דרייפוס). ביתר הדברים זה לוקח המון המון זמן, תהליכים זזים לאט. הכל נכון. המחירים האטו לזמן מה, אפילו ירדו קצת, אבל בגדול הבעיות התשתיתיות של תחום הדיור עדיין איתנו (דמוגרפיה, איזורי ביקוש אטרקטיביים מאחרים, בעיות תחבורה, בעיות תכנון, ריבית נמוכה). אבל הי, הוא לא קוסם. באמת שלא.

3.

ואז הגיעה התפנית לרעה. ביום שבו כחלון חשב שהבחירות כבר נראות לעין, הוא חתך ימינה. או שמאלה. או מה שזה לא יהיה. הוא נהיה פופוליסט. המילה ׳נטו׳ נכנסה לחיינו. נטו משפחה, הוזלות, נטו תעשייה. היו עוד. נקודות זיכוי, הורדת מכסים על מוצרים שמשפחות אוהבות. כאלה. והכל בהוראות שעה, כלומר באופן זמני ולא קבוע, שמישהו אחר יתעסק אחרי זה עם הבעיה שזה ייצור (וזה יצר). הגירעון גדל, המתח מול הדרג המקצועי הגיע לשיאים. זה היה החלק השני של הקדנציה.

כחלון חשב שזה יביא לו קולות, שזה יקרב אותו לראשות הממשלה. הוא טעה. זה לא. הוא מצא את עצמו יורד דרמטית במספר המנדטים, ולאחר מכן הדרך היתה קצרה מאוד לביזוי הסופי – חזרה אל הליכוד ממנו ברח, צילומים משותפים עם נתניהו בקמפיין, כל הדברים שהוא לא סבל. ואז עוד מערכות בחירות, ואז קורונה, ואז פרישה. ומאז, מאז אין כחלון בזירה הציבורית.

וזה חבל, כי אני מתגעגע.

4.

אני לא מתגעגע לכחלון האיש, גם לא למה שהפך להיות במשרד האוצר. אני מתגעגע לגישה שהובילה אותו להקים את כולנו, לקרוא תיגר על הדינוזאורים של הפוליטיקה הישראלית, על פוליטיקה שמבטיחה אבל לא מתכוונת לקיים. לזה אני מתגעגע.

תסתכלו שניה על המנהיגים שלנו. לא משנה לאיזו מפלגה אתם מצביעים, לאיזה שבט אתם משתייכים. תסתכלו שניה על המנהיגים שלכם, על המנהיגים שלנו. כמה זמן הם כבר יושבים שם? כמה זמן הם מסתובבים במסדרונות השלטון, הכנסת, המערכת? עם מדי צבא או בלי, עם חליפת שר או רק עם עוזרי ח״כ. כמה זמן?

יותר מדי זמן.

אותם האנשים, אותן הבריתות, אותם המנהגים הרעים. דרעי, ליברמן, ליצמן, פרץ, נתניהו. אפילו הכוכבים החדשים – לפיד, בנט, סער – כבר נמצאים איתנו המון זמן, בצורה זו או אחרת, בזירה הזו.

איזה הבטחות הם הגשימו? איזה סדרי עולם הם שינו כאן? לאן הם לקחו את החיים בישראל?

אין לי מושג למי אתם מצביעים, וזה ממש לא משנה. לדעתי האישית, האישית בלבד, הנוף האנושי במערכת הפוליטית שלנו צריך להשתנות בשביל שהחיים שלנו ישתנו. אנחנו צריכים דור חדש של מנהיגים. כאלה שחיים את השטח, כאלה שיש להם ילדים במערכת החינוך – בכל חלקיה – כאלה שיש להם הורים שמקבלים שעות סיעוד מהביטוח הלאומי, כאלה שיודעים איזה חרא צריך לאכול בשביל לקבל אישור להשתתפות במעון של הילד, כאלה שיודעים מה זה להתייבש בתור בשביל רופא מומחה או בשביל חבילה בדואר.

יש המון המון מנהיגות ומנהיגים טובים בשטח. ברשויות המקומיות, בארגונים חברתיים, במגזר העסקי, במשרדי הממשלה, בבתי הספר. חלקם בורחים מהפוליטיקה הארצית, חלקם מנסים להיכנס אליה אבל נכנסים אל המפלגות בתור קישוטים, בתור אלה שיושבים על משבצת ה׳אישה-מזרחית-משכילה-פריפריה׳. כמו משתתפים בפרק של רחוב סומסום. זו לא הדרך לשינוי אמיתי. הם צריכים להיות המנהיגים עצמם. לא הגנרלים והדינוזאורים הפוליטים הישנים שמשתמשים בהם כקישוט. היחס צריך להיות הפוך.

5.

אני כותב את הדברים האלה מתוך תסכול, לא בגלל שיש לי מתכון לאיך עושים את השינוי. כל עוד הדינוזאורים הפוליטיים שולטים במערכת, אין לי צל של מושג איך אפשר לשנות אותה, לטלטל אותה.

האחרון שניסה, בערך, היה כחלון, ולכן אני מתגעגע. לא לכחלון האיש, לא לכחלון שר האוצר המאוחר.

לכחלון כמשל.

תגובות

  1. חביב טולדנו

    שאול אתה אמיתי וצודק לדעתי יש פתרון בריצה של פרופ ירון זליכה שהוא הרבה יותר אמיץ מכחלון וממוקד רק לתפקיד שר אוצר ויש לו המון נסיון ללא מפחד.

  2. אור ששון

    אתה כותב נהדר ומדויק.
    באמת יש מנהיגים צעירים בכל מקום, לתחושתי אחרי שנים של עבודה בתנועות נוער אני מרגיש שאפילו הכרתי כמה שיכולים להיות הפנים של מחר.
    אני חושב שמה שחסר לנו, הצעירים, זאת הדרך. איך נכנסים לתחום הזה בלי שזה יקח שנים. מה העלויות, למי פונים. התחושה היא שהמפלגות השונות מנסות לבלבל אותנו שאין מקום לדם חדש. ואם אנחנו רוצים שינוי מהר (יחסית) אי אפשר לקוות שהאנשים הנכונים יכנסו למפלגות הנכונות ויעלו לאט לאט למעלה, בדרך הזאת נמשיך לחכות עוד עשרים שנה.
    אולי שווה לעשות על זה תוכנית – איך נכנסים לפוליטקה וכמה זה יעלה?

    בכל מקרה, תודה על חומר קריאה נהדר.

  3. גלעד לבנת

    מאמר מעולה אבל לדעתי שכחת נקודה מאוד קריטית ששברה את האמון של הרבה מהמצביעים שלו – הגז. כחלון אמר מעל כל במה שהוא יפרק את מונופול הגז (לא זוכר בדיוק איך הוא הגדיר את זה) וזה אפילו הופיע במצע של כולנו.
    מיד אחרי הבחירות הוא התנער מזה עם תירוץ עלוב (שהיה קיים גם לפני הבחירות ככה שהוא פשוט שיקר).
    לדעתי זה פגע בו אנושות מבחינת הבוחרים והוא ניסה את כל הטריקים שכתבת (נטו) אבל זו הייתה היד מלטפת אחרי וואחד סטירה שהוא הכניס לבוחרים שלו.

  4. Peter Wohl

    שאול, תודה מאוד על כל מה שאתה כותב. מתי תשפיע מבפנים? ממתין בכליון עיניים!

  5. חבל

    אתה איש חביב אבל העיוורון שלך (מחמת היותך חילוני לבן) לסמוטריץ' בנט ושקד עצוב. שלושתם אידאלוגיים וגם פרקטיקנים מעולים אבל אתה לא מחשיב אותם במשוואה, כי הם לא מהמילייה שלך.

  6. Shani Stolero

    כמה שאני מסכימה איתך! בדיוק ביקרנו בארץ ואחרי שמתרחקים קצת זה אפילו עוד יותר בולט. צריך לצבוע את כל הדינוזאורים האלה בכחול ולזרוק לים. ועד שהם לא יפנו מקום הפוליטיקה הארצית תהיה רחוקה משינוי…וכל האנשים שדיברנו איתם ואמרו: מי יהיה במקומם? אין אף אחד. פשוט מפחדים משינוי. כשמשהו מתפנה תמיד יהיה מי שיתפוס את מקומו. וכרגע צריך להחליף את כולם. מכל הקשת הפוליטית. מחזיקה אצבעות שזה יקרה בקרוב!

  7. גיא

    תמיד מעורר מחשבות ומעניין לקרוא את דבריך. מילים כדרבנות. עוקב אחריך בתכניות, פרסומים השונים ומקווה שנזכה לעוד ועוד תובנות שלך.
    תודה.

להגיב זה מגניב

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.