בדיעבד

לפני שעה קלה הסתיים הפוסט-מורטם של האח הגדול, ואני מלא קבס. לא התייחסתי לאח הגדול בבלוג לאורך העונה, להוציא איזו אמירה שולית על בוריס אי שם בהתחלה, ואולי טוב שכך. יותר ויותר כשצפיתי בתכנית, כך התחוור לי שאני צופה בחצי השני של השירות הצבאי של בשידור חוזר, וזה לא עשה לי טוב. לא עשה לי טוב בכלל. הדברים שאני הולך להגיד בהמשך לא יהיו נעימים לחלק מן האנשים, אבל אני לא רואה סיבה טובה לא להגיד אותם. אז הנה.

בחצי השני של שירותי הצבא שירתתי כסגן מפקד לשכת הקישור בגשר אלנבי. הייתי קצין במנהל האזרחי, ובמסגרת הסכמי אוסלו הוחלט שלמנהל האזרחי תהיה שלוחה (היא לשכת הקישור) בגשר אלנבי, הוא מעבר הגבול בין הרשות הפלסטינית לבין ירדן. שירתתי שם במשך שנה וארבעה חודשים. אני לא זוכר בדיוק, אבל כשמצבת החיילים הייתה מלאה, נדמה לי שפיקדתי על (בערך) 12-15 חיילים ועל (בערך) שלושה קצינים.

יצא איכשהו שלאורך חלק גדול מן התקופה הזו, אני, אחד הקצינים ועוד חייל אחד היינו האשכנזים היחידים ביחידה הקטנה שלנו. היה סלנג מאד ברור ביחידה שלנו, סלנג שאני נכנסתי אליו כשהגעתי לשם: הייתה חלוקה ברורה בין "צהובים" לבין "שחורים". אתם יכולים לנחש באיזה מחנה נאלצתי למצוא את עצמי, אתם יכולים לנחש שהייתי במיעוט, ואתם יכולים לנחש שבעוד שלמחנה ה"שחורים" הוצמדו כל מיני סופרלטיבים, הרי שהסופרלטיבים שהוצמדו למחנה ה"צהובים" היו כולם שליליים. כלומר, דברים כמו אינטיליגנציה, ידע, נימוסין, עדינות, אי בערות, וכו', היו פתאום תכונות שליליות. האנשים איתם שירתתי, האנשים שעליהם נאלצתי לפקד, חיו בתודעת קיפוח, ברמות שלא הכרתי קודם. עבורם, בעצם קיומי, מעצם העובדה שנשמתי, התהלכתי, חייתי, אני הייתי המפקח, והם היו המקופחים. ולא היה צורך להוכיח או להפריך את התיאוריה הזו, היא הייתה האמת היחידה שאין בילתה.

הערב, כשצפיתי (שוב) בשפרה אומרת שהיא נדהמת מכך שאנשים מגדירים אותה על ידי שימוש בהגדרה שהיא לא משתמשת בשביל להגדיר את עצמה, מאד הזדהיתי איתה. ככה אני הרגשתי בשירות הצבאי שלי. הייתי האשכנזי, הייתי האינטלקטואל, הייתי זה ששומר על החוקים, הייתי המתנשא, הייתי החנון, הייתי הממושמע. כל הדברים האלה. יש עוד הרבה, אחסוך מכם.

באיזשהו שלב, הבנתי שבשביל לתקשר עם החיילים שלי טוב יותר, אני צריך לשנות את עורי. אני צריך לצחוק מפלוצים, כי משום מה זה מצחיק את כולם בצורה בלתי רגילה. אני צריך ללמוד לכופף את החוקים בעצמי, אני צריך לרדת עם כולם על המפקד שלי, אני צריך לדבר בצורה אחרת, אני צריך להתבהם, אני צריך להסתחבק בלי שום סיבה, אני צריך להעלים עין, אני צריך עוד המון דברים. אחסוך מכם. את חלקם עשיתי. את חלקם הגדול. הפכתי להיות אדם שלא אהבתי להיות, אבל לא מצאתי לי ברירה אחרת. הייתי פשוט במיעוט.

לצחוק מפלוצים, אגב, לא הסכמתי. זה באמת לא הצחיק אותי. תשאלו את אריאל, הוא יעיד שזה לא מצחיק אותי גם היום. זה גם לא מגעיל אותי, זה סתם לא מצחיק. מצטער.

בכל אופן, כשראיתי היום את לאון מתנצל בפני יוסי, הרגשתי רע. הרגשתי שהוא מתנצל בגלל שהוא מפחד ממנו. ואין לו סיבה, כשם שלי לא הייתה סיבה של ממש לפחד מהחיילים שלי. לא מזה שהם לא יאהבו אותי (כי הם ממילא לא אהבו), ולא מזה שהם יחשבו שאני שונה מהם (כי הם במילא חשבו, וכי ממילא הייתי). ובעיקר בעיקר, לא הייתה לי סיבה של ממש לפחד מהחיילים שלי, למרות שחלק מהם היו באמת מפחידים, מפחידים ברמה הקיומית, והם עשו את הכל בשביל להפחיד אותי. הם שברו דברים, הם שלפו סכינים. ואני איכשהו תמיד מצאתי את עצמי חוזר לנקודה הזו: להתנצלות, לניסיון לפייס, לניסיון להפיס.

אז עכשיו נשבר לי. כשראיתי אותם מהצד, מתפתלים, את לאון ואת שפרה, אל מול זוג הבהמות הגסות הללו, יוסי ועינב, משהו בי התפתל בחוסר נוחות. בחוסר נוחות מעצמי. בחוסר נוחות מהעובדה שבמקום לקבל את מי שאני, בחרתי לברוח מזה, בחרתי לשים את עצמי במקום אחר. והנה, אני אגיד את זה במפורש, כי זה מה שאני חושב ומרגיש: בחרתי להוריד את עצמי לרמה שאני לא נמצא בה. כן, להוריד.

אז עכשיו, בדיליי של חמש שנים, אני חש צורך להגיד את זה. אני לא אנקוב בשמות, כי זה מיותר ולא לעניין. אבל לכל מי שהיו החיילים שלי, מיררו לי את החיים, גרמו לי לחשוב שאני אפס, שלא מגיע לי לחיות, שמוטב היה לו לא הייתי נוגע בחייהם של אנשים, שמוטב היה לו הייתי מתרחק מכל מה שהוא אנושי, לכם אני רוצה לומר: אני אדם טוב מכם. לעולם לעולם לא תהיו טובים כמוני. זהו.

ישיבת הכנסת נעולה

אתם חייבים להודות שזה מצחיק:

היועצת המשפטית של קשת, נינה כובשי, דחתה מכל וכל את הטענות. במכתב התגובה שלה נכתב כי "קשת דוחה מכל וכל את הטענות המועלות בפנייתכם וכופרת בכל זכות משפטית המוקנית לעמותה באשר לתוכן המשודר באילו מתוכניותיה של קשת. בתוכנית 'האח הגדול' קשת מביאה לציבור הצופים את המציאות כהוויתה ואין לה כל השפעה על הפעולות היומיומיות שבוחרים המתמודדים לעשות לרבות בנושא העישון. עם זאת הריני לשתף אתכם בכך כי קשת והפקת התוכנית שוקלות מזה זמן להכניס לבית 'האח הגדול' סדנת גמילה מעישון".

(מתוך הידיעה הזו בגלובס. ההדגשות שלי, היצירתיות והמעוף במקור)

קבלו את בוריס

"קבלו את בוריס", אמר ארז טל במין פאתוס משונה לקראת סוף "האח הגדול", רגע אחרי ההדחה. קבלו את בוריס. באמת קבלו. מתמודד הריאלטי הראשון שהצליח לשבור את רצף הזמנחלל ולהיות מודח פעמיים. קבלו את בוריס, אין לו מה להגיד לכם. אין לכם צורך להקשיב לו. קבלו את בוריס.

גם אני פרסומת למי עדן

כמה תובנות למקום עלינו:

1.
חיי לא היו אותם חיים ללא האח הגדול.

2.
יוסי בובליל המלך.

3.
יותר מהכל, מזכירה לי האח הגדול שבת שמירות בבסיס ברמאללה. אתה תקוע עם מעט אנשים, כולם מעפנים, אין לך מה לדבר איתם, נגמרות לך הסיגריות בקצב, אתה מת ללכת, ואין מה לעשות.

4.
יוסי בובליל המלך. היום, כשהייתי אמור לעבוד, הקשבתי לו מדבר עם אשר על חרבונים. זו היתה פסגת יומי. להקשיב לבובליל מדבר על חרבונים. ופלוצים, גם. לא המצאתי, בחיי.

5.
אני חושב שהאח הגדול היא קלאסיקה בהתהוות. ניסוי סוציו-אנתרופו-וכו' מרתק. צריך לשים שלושה אנשים, במשמרות, שישבו על האינטרנט ויתמללו את מה שהולך לשם. לטובת הדורות הבאים, למען עתיד ילדינו, לשם חיסול הטרור.

5.5
המון תובנות היו שם במהלך היום. הם הכינו צהריים. הם דיברו על זה שאסור לשתות מים מהברז כי ההפקה הבטיחה להם אספקה שוטפת של מי עדן. הם דיברו על מי צריך לשטוף כלים. הם דיברו על אלוקים. ועל המדע. ועל ההתנתקות. ואז היו כמה שוטים של כסאות. סתם כסאות, בלי כלום. והיה גם דיון קצר על סיגריות. את זה לא ראיתי, את זה אני מנחש. וגם, וזה באמת היה רגע מרגש, קלטתי את רנין שוטפת אפרסק. או תפוח. אני לא בטוח.

5.75
ותהיתי – מה יקרה אם אחד המשתתפים יתחיל להגיד כל הזמן, באופן בלתי תלוי, "נביעות"? או, "מי עין גדי"? או, "סאן בנדטו"? מה יקרה אז? או נגיד – ערוץ 2 זה קקי. או, אני שונא את הוט. או, יגאל עמיר המלך. מה יקרה אז?

6.
תסלחו לי על הבוטות, אבל אם לצאת מנקודת הנחה שבשלב כלשהו – נניח, עוד יומיים – כולם יתחילו להזדיין עם כולם, הרי שאני מחכה לרגע שבובליל הגדול יזדיין עם הבת שלו. אני לא אומר את זה מתוך כוונה רעה. אולי הם יהיו שיכורים, אולי הוא יתבלבל במיטה. אבל דבר אחד אני יודע, ביום שאחרי, מהדורת החדשות של ערוץ 2 תקבל 100 אחוז רייטינג.

7.
צפייה נעימה.

האח הקטן

הו, כמה שיש לי להגיד על האח הגדול. בעיקר על הקקופוניה הצפוייה לנו בתקופה הקרובה. אבל, אני עייף מדי בשביל לחשוב. ולכן, כשירות לציבור, וכמיטב המסורת, הנה עוד הודעה יח"צנית מבית היוצר של תקשורת שר הבטחון. תבלו.

‏א' באלול התשס"ח
1 בספטמבר 2008
סימוכין: יועץ תקשורת-1496-010908

משלכת יועץ שר הביטחון לתקשורת נמסר:

להלן דברי שר הביטחון, אהוד ברק, באירוע לרגל השקת הספר, "יצחק שמיר- כסלע איתן", באודיטוריום רוטשילד, במוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב, 1/9/08:

"קודם כל אני רוצה לברך את כל מי שיזמו והובילו את הוצאת הספר הזה. זה מסמך חשוב ובעיתו.

על הקשר שלי עם יצחק שמיר וההערכה שלי אליו, כתבתי בספר. באירוע החגיגי הזה אני ארצה להוסיף רק כמה מילים.

שיבוש הסדר של הסרט מקשה  את העניין, כי קשה מאוד לדבר אחרי הדברים הכל-כך ישירים, מדויקים וקולעים של יצחק שמיר עצמו.

יצחק שמיר, "מיכאל" בשם המחתרת שלו, שייך לזן המיוחד של אנשי השורה המצומצמת שמעולם לא יצאו לגמרי מן המחתרת. הוא באמת נותר לדידי איש חתום, לא-מפוענח עד הסוף, ולכן דווקא משום כך כל-כך מסקרן, מעניין ומרתק.

מעורב בפולין, דרך לח"י, המבצעים והמשבר של רצח יאיר, במוסד, כשר החוץ, כראש הממשלה במלחמת המפרץ ובוועידת מדריד, בכל שנות פעולתו ופעילותו פועל יצחק שמיר מכח אותה אישיות ייחודית וגרניטית. שואת ישראל, המאבק על תקומת ישראל ועומק ההיסטוריה היהודית עיצבו את זהותו.

מחויבות עליונה לבנייניה, ביטחונה ועתידה של ישראל ושל ארץ ישראל, מחויבות שאיננה יודעת גבולות ומשעבדת את כל הווייתו ופועלו. אישיות מיוחדת, עניינית, סגורה, לא מסתחבקת אבל חזקה, יציבה ושאיננה מתנדנדת בשום מצב ותחת שום סוג של לחצים. עצמאות פנימית מוחלטת.

יצחק שמיר מעולם לא ניסה להרשים איש. האשימו אותו לא פעם שהוא אינסטרומנטלי בייחסו לאנשים, בהיכרותי איתו, אני משוכנע כי לא מדובר באינסטרומנטליות, אלא פשוט בענייניות. הוא חש בשירות ובשליחות העניין שבשמו הוא פועל, הוא לא האמין ולא העלה על הדעת שאחרים יכולים להיות שונים. הוא היה חשדן, יש פה לא מעט אנשים בעולם שיכולים לספר על המבחנים והתהליכים שהם היו צריכים לעבור לפני שהם יצליחו לזכות באמונו, אבל אי אפשר שלא להבין את החשדנות הזאת כשזוכרים ורואים את מה שהוא עבר כאיש צעיר, במבחנים של המחתרת.

פשוט אין קץ מרגע ההחלטה – פוליטיקה ומניפולציה לא היו זרות ליצחק שמיר, אבל זה מעולם לא היה בשירות של עניין אישי, מעולם לא היה מלווה באמת בשנאה.

מנהיגות ששואבת את הסמכות ממצפן פנימי, לא משבשבת, מאישיות גרניטית.

הייתה לו השקפת עולם, הייתה לו השקפת עולם איך להתמודד עם אי-הוודאות שאורבת לעם ישראל ולארץ ישראל בתהפוכות ההיסטוריה, השקפת עולם שבמרכזה הגנה על הקיים, גם במחיר שיתוק היוזמה, גם במחיר הימנעות מלקיחת סיכונים.

הייתה לו השקפת עולם שבתמציתה עמדה העמדה שאסור לוותר ואסור לזוז ואסור לסדוק את העמדה המוצקה שלנו. זו הייתה השקפת עולם שעל חלקים גדולים ממנה חלקתי, אבל לא יכולתי שלא לכבד אותה בכל אורך דרכו. השקפת עולמו מעולם לא השתרבבה או הסתבכה עם פעולתו שהייתה תמיד נקייה, עצבי פלדה, לקיחת אחריות בכל מצב, והסתכלות מיוחדת על המציאות.

יצחק שמיר הביט בפניה של המציאות בלי שום מחיצה, אכזרית ככל שתהיה, רצויה או מאתגרת, הוא הביט בפניה ישר ולא שאל את עצמו שום דבר מלבד מה צריך לעשות מול המציאות הזאת, מה נכון וטוב למאבק, מה נכון למדינה, מה נכון וטוב לעם ישראל, לא מה נכון וטוב ליצחק שמיר או לכל בן תמותה או בן אנוש אחר. זו מנהיגות מסוג יקר לאומה כישראל בסביבה המיוחדת שבה אנחנו רוצים לבנות דמוקרטיה חפצת חיים ובמבחנים שעוד נכונו לנו לאורך הדרך.

יצחק שמיר לא היה איש של כתיבת שירים, למרות שמי שהכיר אותו מקרוב ידע ויודע שהיה לו יחס מיוחד, גם לספרות ואפילו לשירה.

מי שקרא את הספר יודע שיצא לי להיוולד באותו יום ובאותה שעה שבה נרצח יאיר. והשעה הזו הייתה משעות המבחן היותר גדולות של יצחק שמיר כמנהיג, שבצניעותו מתאר את עצמו בין שני ענקי האידיאולוגיה והיחסי ציבור, כמי שבסך הכל הוטלה עליו המטלה "הקטנה" של עניין המבצעים. אז לא מצאתי משהו יותר מדויק לתאר את מה שהיה בשורש הווייתו של יצחק שמיר ושל רבים מבני ובנות דורות, בודדים מהם גם פה באולם, מהמילים שכתב "יאיר":

"שכח הכל! היה? איננו!

הכל כלה ומת אתמול.

שכח הכל ובוא אלינו

לחיות, ללחום, לבנות לגאול.

… להיות אחד מאלה

החיילים האלמונים,

שבחזית-מחתרת-כלא

עיי עמם מכוננים…""

תקשורת שר הביטחון.