ליברמאניה

1.
הסקרים מורים כי כוחו של אביגדור ליברמן מתחזק, וכי מפלגת ישראל ביתנו תזכה בבחירות הקרובות ב-16 מנדטים. יש האומרים אפילו 19 מנדטים. למען האמת, ייאמר לזכות אנשי ישראל ביתנו שהם צפו את המצב הזה כבר לפני ארבעה חודשים לפחות. שאפו.

2.
מאחר והמצב נהיה כזה, הגעתי למסקנה שבא לי להביע את דעתי. מה קרה, מדינה דמוקרטית. בינתיים.

3.
אז הנה דעתי: אם כל כך הרבה אנשים בוחרים בליברמן, כי הם חושבים שבלי נאמנות אין אזרחות, ויתרה מכך – הם חושבים שהגדלת כוחו של ליברמן תגדיל את האפשרות שבלי נאמנות לא תהיה אזרחות – אז המסקנה המיידית שלי היא שיש במדינה הזו המון אנשים טיפשים. אבל ממש טיפשים. ממש ממש. אבל אם אני רוצה לתת מעט קרדיט לעם היושב בציון, למרות שלא ברור אם מגיע לנו, אז אני צריך לשנות את המסקנה שלי. אולי, אולי המסקנה צריכה להיות כי שיש במדינה הזו המון אנשים ששונאים ערבים, שנאה אמיתית, והם מבינים שאין ממש מה לעשות עם השנאה הזו, לפחות לא מהבחינה האופרטיבית, אבל הם חושבים שצריך לעשות את הכי קרוב שאפשר לעשות בעניין הזה, אז הם מצביעים לליברמן. בתוך תוכם הם יודעים שהוא לא באמת יכול להרים פה טרנספר, הם יודעים שמאחורי סיסמת הנאמנות והאזרחות אין כלום – אבל ממש כלום, אפילו לא תכנית סכמטית, אפילו לא בראשי תיבות – אבל זה או להצביע לליברמן, או ללכת למשחק של בית"ר נגד סכנין. ולא תמיד הם פנויים, ולא תמיד הם גרים בירושלים.

4.
ורק למען הסדר הטוב: בבחירות 2006 קיבלה ישראל ביתנו 11 מנדטים. מלבד ליברמן, נכנסו לכנסת הח"כים הבאים: יצחק אהרונוביץ, רוברט אילטוב, ישראל חסון, אסתרינה טרטמן, סופה לנדבר, אלכס מילר, סטס מיסז'ניקוב, דוד רותם, יוסף שגל וליה שמטוב. מתוכם, 8 ח"כים מופיעים גם ברשימה הנוכחית של ישראל ביתנו. והנה דעתי על התנהלות הח"כים של ישראל ביתנו בקדנציה האחרונה:
מבלי לדבר על ליברמן בכלל (אין לי שמץ לגבי אפילו דבר אחד שהוא עשה במהלך הקדנציה האחרונה), די בקלות אני יכול להצביע על שני ח"כים משמעותיים של המפלגה, שבאמת עשו משהו, ואלה הם: סטס מיסז'ניקוב (שהיה יו"ר ועדת הכספים למשך תקופה ארוכה), דוד רותם (שישב שעות על גבי שעות בדיונים הרי גורל בועדת חוקה, ותרם להם באופן פעיל ומשמעותי, כשחוץ ממנו וממנחם בן ששון כמעט אף ח"כ אחר לא היה מוכן לעשות את העבודה שלשמה נבחר, והוא גם זה שהביא פעם אחר פעם להצבעה במליאת הכנסת את הצעת החוק לברית הזוגיות). אתם יודעים מה? אני אתן גם לאסתרינה טרטמן קצת קרדיט על פעילות פרלמנטרית (חוץ מפרשת התארים המפורסמת), אבל היא ממילא בדרך החוצה.
לגבי האחרים – יצחק אהרונוביץ היה שר התיירות. אין לי שמץ של מושג איך הוא היה בתפקיד הזה, אבל בתור ח"כ, אני בקושי רואה אותו, למרות שהוא חבר ועדת הכספים. אם ככה הוא תיפקד בתור שר, אז הגידול השנה בתיירות הנכנסת בטח לא נזקף לזכותו. סופה לנדבר עשתה דבר אחד עיקרי לאורך הקדנציה האחרונה – הפכה את הועדה לפניות הציבור לזירה הביתית שלה למען הקמת בית חולים באשדוד, בושה וחרפה לדעתי. ישראל חסון עבר לקדימה ושם שובץ למקום לא ריאלי, כנראה שהעקרונות שלו ממש חזקים. אלכס מילר הוא ח"כ צעיר וחדש, עם הרבה מוטיבציה ורצון טוב, אבל עם מעט מדי יכולת פרלמנטרית להפוך את המוטיבציה הזו להישגים של ממש. וחוץ מזה, למיטב ידיעתי, הוא מטרה נוחה מאד ללוביסטים. כנ"ל רוברט אילטוב, שלמרות שהוא מכהן כיום כיו"ר ועדת הכלכלה, הוא מותיר עלי רושם מאד דל, הן בתור ח"כ, הן בתור יו"ר ועדה, והן בתור בן אדם, מצטער. נשארו ליה שמטוב, שאני פשוט לא מוכן להסתכן ולכתוב את דעתי האמיתית עליה, אבל היא באמת לא חיובית, באמת באמת באמת לא חיובית, ויש את יוסף שגל.

5.
את יוסף שגל השארתי לסוף, כי אותו אני הכי אוהב. מלבד להיות הח"כ בעל השם המגניב ביותר, אין לי שמץ של מושג מה עשה יוסף שגל במהלך כל שלוש השנים האחרונות, ולדעתי גם חברי הסיעה שלו לא ממש יודעים. אפילו בקושי ראיתי אותו. השמועות מספרות שמדי יום בשעה 14:00 הוא מסתגר בלשכה שלו ומשחק שחמט. האיש הזה הוא בזבוז מהלך של כספי ציבור, ממש ככה. ברור לי לחלוטין למה ליברמן לקח אותו לרשימה שלו בבחירות הקודמות (הוא הגיע מהערוץ הרוסי, היה דמות מוכרת במגזר ולכן הביא איתו קולות), וברור לי לחלוטין למה ליברמן לא שיבץ אותו ברשימה הנוכחית. תודה לך יוסף שגל, תודה לך ששירתת את הציבור בנאמנות ובנחישות כזו. היחידי שמתחרה איתך הוא אלחנן גלזר, שתודה לאל גם הוא לא יהיה ח"כ בכנסת הבאה. לך לשלום, ואל תחזור לי בחלום. תודה.

6.
אז כשאתם מצביעים ליברמן, אתם באמת מצביעים ליברמן. ורק ליברמן. כי אם הייתם מסתכלים על מרבית האנשים שעומדים מאחוריו ברשימה (נאמר מהמקום השישי ואילך), לא הייתם מצביעים ליברמן. אין סיכוי. אבל הי, אם אתם מצביעים ליברמן, סביר להניח שאתם לא קוראים את הבלוג הזה. אז אל מי אני מדבר בכלל.

7.
ולקינוח, וידוי. בפעם היחידה במהלך העבודה שלי בה דיברתי עם אביגדור ליברמן, הוא ישב בפינת העישון של הכנסת ועישן סיגר גדול. שאלתי אותו שאלה. הוא תקע בי מבט מצמית, פלט עננת עשן, והשיב איזה משהו קצר ולא ברור.

מבוא לבחירות

1.
נו, זה קצת מצחיק אותי כל עניין הבחירות הזה. נו, אולי המילה מצחיק לא מדויקת. זה מעציב אותי כל עניין הבחירות הזה. נו, אולי המילה מעציב לא מדויקת. זה מוצא אותי אדיש לחלוטין כל עניין הבחירות הזה. נו, זה הרבה יותר מדויק.

2.
על מה בדיוק אנחנו, אתם, הולכים להצביע בבחירות הקרובות, שיתקיימו, ככל הנראה, אי שם בחודש פברואר הבא עלינו לטובה? מה יהיה הנושא העיקרי שיעמוד בלב הבחירות האלה? האם יהיה זה הצורך עם ההתמודדות עם המשבר הכלכלי העולמי המאיים להתגלגל אל חופינו? האם יהיו אלה הפערים החברתיים העצומים בחברה הישראלית? האם יהיה זה המשא ומתן עם הפלסטינים, שכבר מזמן לא ממש מעניין מישהו במקומותינו? ואולי בכלל האיום האיראני?
ואיך בדיוק נוכל, תוכלו, לקבל החלטה מושכלת בבחירות הבאות, ולדעת שהמפלגה שעבורה אתם מצביעים היא היא המפלגה שתביא סוף כל סוף את הבשורה המיוחלת ותדע להתמודדות בתבונה, במקצוענות וברגישות? מה מותר נתניהו מלבני, או מברק? האם אתם רואים באחד מהם את מביא הבשורה? האם מישהו מהם מחזיק את המפתח לתבונה? וחשוב מכך – האם מישהו מהם מסוגל לכונן ממשלה לבדו?

3.
ובכן, לא. ממש לא. כל אחד ואחד מהם, באם מפלגתו תזכה להיות המפלגה הגדולה ביותר, יהיה חייב לפנות לרעיו, ליריביו, ולהציע להם להצטרף לממשלת אחדות לאומית בראשותו – שכן המצב מחייב, ברור, המצב – וכל אחד מן היריבים יהסס לעשות זאת. מה שמעמיד את הבחירות הללו באור מגוחך עוד יותר. כלומר, מוטב היה לו היו מתאחדות שלוש המפלגות הללו לכדי רשימה אחת, ופוטרות אותנו מעונשם של העמדות הפנים ושל משחקי האגו.
בסופו של דבר מישהו ימצמץ, כספים יישפכו כמים, והממשלה קום תקום. או שלא. זה בכלל יהיה מצחיק. דמיינו לכם שנבחר נתניהו, אבל לא מצליח להרכיב ממשלה בתוך חודש וחצי. או שנבחרת לבני, וכל הסרט חוזר על עצמו. איזה מצחיק זה יהיה, לא? ששוב נלך לבחירות.

4.
בקיצור, מה שאני מנסה להגיד הוא זה: הגיע הזמן לשנות את שיטת הממשל. זוהי לא ססמא. זהו לא סלוגן. אומרים את זה אנשים רבים וטובים – תעשיינים רבים, כמו אלישע ינאי, עורכי דין בכירים, כמו יגאל ארנון, ושאר ירקות – ואנשים פחות טובים (במובנים מסוימים), דוגמת אביגדור ליברמן. לשנות אותה, פשוט לשנות. כך שנדע שאנו הולכים לבחירות רק פעם בארבע שנים, ולא לפני כן, אלא אם כן מישהו מת. ממש ככה. אולי אז יהיה באמת למישהו מאיתנו הרצון והחשק ללכת לבחירות ולהצביע, במקום להרגיש כמו סמרטוטים, כמו פיונים שלא מרצון, שנאלצים למלא פעם אחר פעם תפקיד שולי וסתמי במשחק שחמט עם חוקים לא ברורים, רק בשם איזו "קדושת דמוקרטיה" נעלמה שמלמדים אותנו עליה בשיעורי האזרחות בתיכון, אבל שוכחים להוסיף איזה קורטוב של ביקורתיות אודותיה.

5.
ארחיב על כך בפעם אחרת. גם כך ליהגתי יותר מדי. על כל פנים, מספיק. באמת צריך לשנות כאן משהו. זה פשוט בלתי נסבל כך. והשנה האחרונה, אותה העברתי במסדרונות הכנסת, וראיתי מקרוב, מקרוב מדי, כיצד עובדת הדמוקרטיה הישראלית של תחילת שנות ה-2000, חיזקה בי את ההבנה שככה זה פשוט לא יכול להימשך. כי זה מגוחך, כי זה אבסורדי, כי זה בזוי ומבזה. אם לנוכח משבר כלכלי כל כך חמור שמתרגש בעולם מעדיפים מנהיגינו ללכת לבחירות – מבלי שתקציב המדינה לשנה הבאה מאושר בכנסת, ומבלי שלממשלה תהיה האפשרות הריאלית להתערב במשבר בשעת השי"ן – להתבחבש בקשקשת הפוליטית שלהם, שאין לה כמעט כל אחיזה במציאות, אז שילכו לכל הרוחות. ממש ככה – שיפוצו להם לכל הרוחות.

5.5
ורק הסתייגות קלה למשפט האחרון – נכון הוא שגם לו הייתה קמה עכשיו ממשלה, סביר להניח שהיא לא הייתה מחזיקה תקופה ארוכה, ובכל מקרה היינו מוצאים את עצמנו הולכים לבחירות. אתם יודעים מה? שיהיה. אבל לפחות הייתי מרגיש שמישהו שם באמת מנסה, באמת באמת מנסה להגשים את השליחות שלשמה הוא הגיע לאן שהגיע. נבלות.