פעם, כשהיינו ממש קטנים, הייתה איזו תקופה שהיינו יושבים על יד מחשב ה-xt הישן בחצי חדר שלי, על יד החדר של אמא, ומשחקים "באבל באבל". כל יום. המון המון שעות. באבל באבל.

היינו משחקים יחד. אני אהבתי לשחק ביחד איתך, ואתה אהבת לשחק ביחד איתי. היית קטן כזה, למרות שגם אני הייתי קטן, ואהבתי אותך. היית חמוד ממש. ואהבנו לשחק יחד, ובמיוחד אהבנו לשחק באבל באבל.

לפעמים, כשהיינו קרובים להגיע לאיזה שלב ממש מתקדם, אבל פתאום היינו נפסלים, הייתי מתעצבן עליך. מתעצבן ממש, גם אם זה לא באמת הגיע לך.

מאז קרו כמה דברים. עבדתי פעם אחת בתור מחלק פליירים של פיצה דומינו בפתח תקווה. נתנו לי חבילה עצומה של פליירים, והייתי צריך לעבור בניין בניין, ולתלות אותם על ידיות הדלתות. זו הייתה עבודה בשכר מינימום, ואחרי שלושה בניינים וחצי, כשהייתי על סף אי ספיקת ריאות, החלטתי שזה לא שווה את זה. זרקתי את כל ערימת הפליירים לפח, ומעולם לא הלכתי בחזרה לבקש את הכסף. מאז, בלי שום קשר, אבא גם חזר בתשובה, והתחתן. ביום ראשון, כך הציע לי היום במפתיע, אעלה איתו לקבר של אמא שלו, סבתא שלי, כאן בהר הזיתים.

היום, אתה על יד החוף ואני בראש ההר. מדי פעם, בשביל להרגיש משהו, אנחנו מחליפים מדי פעם כמה משפטים דרך אי אילו תוכנות מתקדמות וחושבים שאנחנו מביסים את המרחק באלגנטיות. זאת בזמן שבעצם, בינתיים, מה שמכתיב באמת את אורח חיי שנינו הוא הצורך הנקלה והבלתי ניתן להבסה להתאים את עצמנו לפעולות מעיים לא נעימות.