הקהות הרגשית הזו היא כמו כביש שחור ארוך באמצע הלילה שמישהו שכח לסמן עליו נתיבים ותמרורים. אין לך מושג לאן אתה נוסע, האם אתה הולך או שב, או שאולי אתה בכלל במסלול הנגדי, בדרך המהירה להתנגשות.

הקהות הרגשית הזו מתפשטת. היא עוטפת אותי כמו שקית ניילון אטומה. כמו מסיכת המגן המשונה שהייתה לליאור במלחמת המפרץ. הופכת אותי לנראה ובלתי רואה. אדים מכסים את זגוגיות המשקפיים.

ואני פוחד. אני פוחד שהקהות הרגשית הזו תשתלט גם על חלקות טובות ותעקור מהן את מה שמלבלב ופורח. שתעבור את שער הגיא, תעלה במעלה הכבישים החדשים, תזדחל דרך חלונות ביתי, ישר אל חדר השינה, אל עריסת העץ הניצבת על יד המיטה.

http://www.youtube.com/watch?v=SARB4D0TDxU&feature=related