נשיא המדינה רובי ריבלין נשא אחר הצהריים נאום בכנס הרצליה. 1,907 מלים יש בנאום הזה, ואפילו אחת מהן אינה ״איראן״. גם ״דעאש״ אין שם, גם לא ״חיזבאללה״. מה כן? החיים עצמם. התבוננות מפוכחת במציאות כמו שהיא, ובעיקר במציאות כפי שתהיה נחלתם של שני בניי. סחתיין על נשיא המדינה.
הנה הנאום המלא. ההדגשות והסימונים הצהובים הם שלי. שמתי בסוף כמה לינקים לכתבות שכתבתי בנושא, למי שרוצה לקרוא יותר.
והתמונה הזו, הגרף הזה, זה הגרף שהוצג על המסך כל זמן שהנשיא דיבר.
לקריאה נוספת
״הכי טוב שיכול לקרות זה שלא יהיה הרבה יותר גרוע״ – ראיון עם הדמוגרף משה בן אליהו
ב-2030 מעמד הביניים יסבול עוד יותר – מה יעשו השינויים הדמוגרפיים לשוק העבודה ולמעמד הביניים
דור הבייבי-בום יוצא לפנסיה ואין מודל שיתמוך בו – איך הזדקנות האוכלוסיה צפויה להשפיע על החיים שלנו
הדמוגרפיה תרוקן את תקציב המדינה – מה השינויים הדמוגרפיים צפויים לעשות להוצאות של הממשלה
סוף סוף יש כאן דמות פוליטית אחת שאפשר להתגאות בה. עבר הרבה מאוד זמן מאז שזה קרה
לא שיש כאן תוכנית מפורטת, אבל מעטים האנשים (ואפילו פחות מכך בימינו – המנהיגים) שמצליחים לגרום לי לחוש תקווה, להרגיש כאילו יש כאן עתיד בשבילי. השאלה היא עד כמה קיימת היכולת לגרום להבנות הללו שהנשיא מציג לחלחל אל תוך הציבורים שעליהם הוא מדבר.
אי של שפיות במציאות הפוליטית. חבל שאין יותר כאחה.