0.
קודם כל, מוזיקה:

העיתונאי גיא רז היה בן 28, בערך, כשנשלח מטעם NPR, הרדיו הציבורי האמריקאי, לכסות את המלחמה בעיראק. בשלב הזה, למרות גילו הצעיר, הקריירה העיתונאית שלו כבר היתה בעליה. הוא כבר הספיק לכסות את המלחמה בקוסובו, ובאפגניסטן. הוא הספיק לכהן בתור כתב אירופה של NPR, לזכות במלגות ופרסים, ולעבוד עם כמה מגדולי העיתונאים האמריקאים. אחרי שחזר מעיראק, המשיך לכסות עוד כמה מהאירועים הגדולים במזרח התיכון, כולל אצלנו כאן בישראל ואחר כך חזר לארה״ב והמשיך לכסות נושאים ביטחוניים וצבאיים.

עד שנשבר לו.

ב-2009 הוא לקח שנת הפסקה, במסגרת מלגת העיתונאים של Nieman Foundation, במהלכה הוא החליט שלא עוד. לא עוד עיתונות ששורפת לו את הנשמה מבפנים. מעתה הוא רצה לעשות עיתונות שמעוררת השראה. כזו שמגרה את בלוטות הסקרנות, ומספקת ערך חיובי למאזינים ולקוראים. לא זאת אף זאת, הוא חיפש דרכים חדשות ויצירתיות לספר סיפורים עיתונאיים, לא רק בדיווחים מהשטח, או בכתבות לעיתון או לרדיו.

וכך, בתהליך הדרגתי של הבשלה, שארך שבע שנים תמימות, רז חצב את דרכו, עד שיצר את How I Built This. פודקאסט שבו הוא מראיין יזמים ויזמיות, מכל מיני תחומים ושדות, שמספרים את הסיפור שלהם על איך הם עשו את זה. איך הם יצרו את זה, איך הם הקימו את זה, איך הם בנו את זה.

אני זוכר כשהפודקאסט הזה רק יצא. הפרק הראשון היה עם מישהי שמעולם לא שמעתי את שמה, שרה בלייקלי, שהקימה חברה שמעולם לא שמעתי את שמה – Spanx. זו חברת אופנה לנשים, שמייצרת ומוכרת בגדים מחטבים. אני זוכר שהקשבתי לפרק הזה והייתי מהופנט. הוקסמתי לחלוטין מהיזמת, מהסיפור שלה, מהנחישות האינסופית להגשים את החלום שלה למרות כל הקשיים. הוקסמתי גם מאומנות הראיון ומהעריכה של הפרק הזה. זו היתה עיתונות לא מתחנפת, אבל גם לא עוקצנית ולא ביקורתית. משהו שקול ומאוזן מאוד, שפשוט סיפר סיפור חיובי, שמשהו ממנו נשאר עם המאזינים, ונותן להם ערך.

הדבר הכי טוב שמעיד על כך שרז ענה על ביקוש אדיר למוצר עיתונאי מהסוג הזה, היה ההצלחה של הפודקאסט. תוך שנה הוא הפך להיות אחד מהמואזנים ביותר בעולם. הוא הספיק לראיין מאז את היזמים הגדולים ביותר שיש. מהמייסדים של אינסטגרם דרך בן אנד ג׳רי ועד למייסדת של Canva. ויש עוד. מלא. באמת. הפודקאסט הזה זכה בכמה וכמה פרסים, יצאו לו עד כה יותר מ-600 פרקים, וכבר יש לו סדרות בת תחת המותג שלו, כנסים, אירועים, אפילו ספר. על הדרך, רז עצמו הפך לעיתונאי כוכב, ויצר פודקאסטים נוספים, בהם פודקאסט מצליח מאוד לילדים.

סחתיין עליו.

2.

סיפרתי את הסיפור של גיא רז באריכות משום שיצא לי לחשוב עליו לא מעט בשנת השבתון שלי בארה״ב, וגם מאז. כשהגעתי לארה״ב המודל לחיקוי העיתונאי שלי היה עזרא קליין. אז הוא עוד היה העורך הראשי של VOX, גוף תקשורת דיגיטלי ובועט שהקמתו היתה עבורי סוג של מפת הדרכים של איך צריך לעשות היום עיתונות. במדיומים חדשים, בצורות חדשות של איך מספרים סיפור, ועוד.

אבל בהדרגה די ירד לי מקליין, וחיפשתי מודלים אחרים לחיקוי. גם VOX עצמה נקלעה לקשיים, כמו כל גופי התקשורת הדיגיטליים החדשים שהוקמו באותה תקופה (מVICE ועד BuzzFeed), וזה נהיה סיפור של החלום ושברו. היתה תקופה שחשבתי שג׳וני האריס הוא המשיח, אבל בהמשך הצלחתי לראות גם את כל הבעיות שלו, עד שנמאס לי גם ממנו (ועכשיו במלחמה ביתר שאת נמאס לי ממנו). המודל של גיא רז נשאר איתי.

למה אני מתכוון?

קודם כל, קטונתי. גיא רז הוא עיתונאי מחונן באמת. זה לא שאני אוהב את כל מה שהוא עושה, אבל האיש המציא דברים מאפס פעם אחר פעם. סלל דרך לאחרים. היווה השראה. וחוצמזה, העז לעזוב תחום יוקרתי ונחשב בשביל ללכת לעשות משהו אחר לגמרי – עיתונות חיובית. איפה הוא ואיפה אני.

ובכל זאת, בארה״ב למדתי הרבה דברים על עצמי. על מה אני טוב בו, על מה אני לא טוב בו. למדתי גם הרבה דברים על עיתונות. על מה אני אוהב בה, ומה לא, וגם על איזה סוגים של עיתונות יש. עיתונות חוקרת ועיתונות אקספליינרית. עיתונות שמרימה מסך או עיתונות שמעבירה דעה בניסיון לשנות את העולם. עיתונות ביקורתית ועיתונות מעוררת השראה, ועוד ועוד ועוד סוגים ומינים. ועוד דבר אחד למדתי – שכל סוגי העיתונות הם נחוצים ולגיטימיים, כל עוד מדובר בעיתונות ולא ביחסי ציבור או בתעמולה.

3.

השבוע לפני 17 שנה בדיוק נכנסתי לעיתונות. זה קרה לגמרי במקרה. באותה תקופה עבדתי במשרת סטודנט במשרד האוצר. זו היתה השנה השלישית שלי לתואר. נרשמתי כבר לתואר שני לכלכלה, עמדתי להתחיל לתרגל, ובאופן כללי התכוונתי להמשיך במשרד האוצר ולהפוך לעובד מדינה מן המניין, על אף שהיה לי שם משעמם בצורה בלתי רגילה. ואז, באורח פלא, אמא שלי הביאה לי גזיר עיתון שבישר שבידיעות אחרונות מחפשים אנשים למיזם כלכלי חדש.

לא היה לו שם, למיזם הזה. ולא היה ברור מה עומד מאחוריו. אבל אמרתי – הי, מה יש לי להפסיד, גם ככה יש לי כרטיסים לקמינו דה סנטיאגו בקיץ – וניגשתי למבחנים. הייתי משוכנע שלא עברתי, אבל שבועיים אחר כך התקשרו והזמינו אותי לקורס הכתבים של מה שלימים, ימים רבים אחר כך, הפך להיות כלכליסט. עזבתי את משרד האוצר, הלכתי לקורס הכתבים, בדיוק לשבוע כי אז נסעתי לקמינו דה סנטיאגו, ואחרי שחבריי ואני הגענו לסוף העולם, חזרתי ליומיים האחרונים, ושם התבשרתי שאני אהיה כתב הכנסת של העיתון. לא כי אני מוכשר במיוחד, אלא פשוט כי הייתי היחידי שגר בירושלים. נדמה לי. וכך, לגמרי במקרה, התחילה הרפתקה מדהימה, מרגשת, משגעת, של 17 שנה.

להיות עיתונאי זו העבודה הטובה בעולם למי שמעוניינים לעשות כל יום משהו אחר. להיפגש עם אנשים אחרים, להיות בסיטואציות משוגעות, לכתוב על דברים חשובים, אפילו לשנות משהו בעולם. מקצוע מדהים, בייחוד אם עובדים עם אנשי מקצוע מעולים, ולשמחתי התמזל מזלי לעבוד עם כאלה. בתחילת הדרך, וגם היום.

להיות עיתונאי זו גם עבודה קשה ותובענית, ובעיקר – שוחקת. נכון שבישראל קורה בשבוע אחד מה שלא יקרה במדינות אחרות במשך עשור שלם? אז גם בעיתונות כפל כפליים. נסו לחשוב על הרבה מקצועות צווארון לבן שבהם מייצרים מוצר חדש בכל יום. לפעמים בכל שעה. כל יום כל יום כמו שעון בלי הפסקה. לא תמצאו הרבה מקצועות כאלה.

ובגלל טיבה של העיתונות – לבקר את האנשים והגופים שמחזיקים בכוח ובאחריות – יוצא שהנושאים שאנחנו מתעסקים בהם הם לרוב קשים, לפעמים קשים מאוד. בייחוד בזמן של טלטלות גדולות כמו שהיו לנו כאן בשנים האחרונות – אינספור מערכות בחירות, שסעים חברתיים, מגפה של פעם במאה שנה, ואז שבעה באוקטובר והמלחמה שבאה אחריו ונמשכת עד היום.

זה קשוח מאוד, ושוחק מאוד.

נתתי כאן את כל הנהי הזה כי גם אני בשנים האחרונות עברתי תהליך דומה, כך נדמה לי, למה שעבר על גיא רז לפני עשור. ההתעסקות הבלתי פוסקת בנושאים האלה, מול האנשים האלה, תוך תחושה שלא משנה מה תעשה שום דבר לא ישתנה, וחצי מהציבור ישנא אותך – וואלה, זה עושה משהו לנשמה שלך. משהו לא טוב.

אז החלטתי שדי. שאני רוצה לנסות דברים אחרים, הרחוק מאזור הנוחות שלי. ללמוד ללכת מחדש. לפני שנתיים הודעתי למנהל שלי דאז ברוך שי שאני לא מעוניין יותר להיות ראש התחום הכלכלי של תאגיד השידור. חזרתי להתמקד ב-#חיותכיס, ובמקביל, יחד עם הסטודיו הדיגיטלי הנפלא של כאן חדשות, יצרנו את #המנגנון, פודקאסט מצולם של ראיונות אחד על אחד, לא רק על כלכלה (למען האמת, כמעט בכלל לא על כלכלה). חוצמזה, יצרתי כמה סדרות מגזיניות לחדשות (שיחות רחוב על יוקר המחיה, סדרה מגזינית על קהילת הבירה הישראלית, ועל החיים ללא מותגים), כתבתי ספר, התחלתי לכתוב טור שבועי לכלכליסט. ואז הגיע 7/10.

כמו כולם נשאבתי פנימה. כתבות מגזין על הצפון ועל הדרום ועל הלוויות ועל מה לא. לעיתונות יש הרבה ערך ברגשי משבר, בעיקר כשהממשלה אינה מתפקדת טוב דיה, בלשון המעטה. אבל אחרי שנה של זה, רציתי משהו אחר.

למען הסר ספק: אני לא מחפש רחמים, לא מחפש ׳יאללה יאללה יא בכיין׳, לא מחפש כלום. רק מנסה להסביר לעצמי, בקול רם, למה מזה כמה שנים חיפשתי משהו אחר, ולמה אני עושה את מה שאני עושה היום. למה התחלתי לעשות את צעדיי הראשונים בתחום עיתונות האוכל.

4.

באמצע ספטמבר, קצת לפני החגים, עלתה התוכנית הראשונה של ׳מקורב לצלחת׳. תוכנית אוכל חדשה ברשת ב׳, כל יום שישי ב-11:00. בנינו יופי של צוות. אסף אביר עורך, ואלון אמיצי מפיק (כשהוא לא בצו 8, כמו עכשיו), נדב רוזמן מחזיק אותנו שלא ניפול ונותן בראש כשצריך, וגל ברגר מנצח על הכל מלמעלה. חבורה של עיתונאים שאוהבים אוכל, ורוצים לספר עליו סיפורים מעניינים.

כבר כשיצרנו את התוכנית החלטנו שהעוגן המרכזי שלה יהיה סיורים בשווקים ברחבי ישראל. וזה אמנם רדיו, אבל מאחר שאנחנו כבר בשווקים, ומאחר שאוכל גם מצטלם ממש יפה, אז למה לא גם לצלם את הסיורים האלה? אז זה מה שאנחנו עושים כבר כמה שבועות טובים. פעם בשבוע, בכל שבוע בשוק אחר, שמקבל גרסה אחת בוידאו (שמשודרת גם במהדורת החדשות של כאן), וגרסה שניה, קולית, לרדיו.

כבר ביקרנו במחנה יהודה ובשוק תלפיות, וגם בשוק התקווה ובוואדי ניסנס וגם ברמלה וגם בנתניה ובשוק הכרמל, ויש עוד שורה ארוכה של שווקים ומקומות אוכל מעניינים בכל רחבי ישראל שסגורים לחודשיים הקרובים. זה תענוג גדול, אבל גם אתגר גדול, מכמה היבטים. קודם כל, זה לא תחום המומחיות שלי, ובכל פעם מחדש אני צריך להבין איך אני עושה את זה יותר טוב, ואיזה ערך מוסף אני יכול להביא בשביל שזה לא יהיה רק ׳אשכנזי טועם דברים ועושים פרצופים מצחיקים׳. דבר שני, זו תקופה חרא, ולא ברור מתי היא תיגמר. דווקא עכשיו לדבר על אוכל? אז כן, דווקא עכשיו לדבר על אוכל. כי כחושבים על זה, האוכל הוא לא באמת הסיפור. האוכל הוא רק התירוץ. הסיפור הוא ישראל, על כל רבדיה. זה סיפור על פריפריה מול מרכז, על עדתיות, על חילופים בין דוריים ומאבק בין שמירה על המורשת לבין רצון להתקדם, זה סיפור על מקומה של החקלאות בישראל ומקומו של הטעם בחיים שלנו, זה סיפור על נאמנויות שבטיות מול רצון לפרוץ מסגרות ולהעז, זה סיפור על ערבים ויהודים, על תרבות, על היסטוריה, על פוליטיקה וכלכלה ומה לא. וזה אתגר לספר את כל הרבדים האלה בכמה דקות.

אתם מוזמנים לשפוט אם אנחנו עושים עבודה מספיק טובה או לא, וגם לתת לנו רעיונות לאייטמים נוספים. כאמור, ׳מקורב לצלחת׳ משודרת כל יום שישי ב-11:00 ברשת ב, אבל זמינה עבורכם גם בתור פודקאסט. אתם מוזמנים לעקוב אחרינו ולהאזין. הנה כאן:

אני מודה שאני עדיין לא עושה את זה מספיק טוב לטעמי, אבל אני מקווה שעד התוכנית העשירית כבר אוכל להיות שבע רצון. בכל אופן, מה שברור לי הוא שזה סוג של עיתונות שלא עשיתי עד כה – עיתונות שמנסה לספר סיפור בצורה חיובית, גם אם חבויים בה מימדים ביקורתיים או שליליים. בשוק התקווה נושא העובדים הזרים מאריתריאה נכנס לתוך הסיפור. בוואדי ניסנס סיפרנו איך המלחמה פוגעת בשוק (וזה עוד היה לפני ההסלמה בצפון). בכל המקומות ניכר שכוח הקניה מגיע מאוכלוסיה אחת מאוד ספציפית בחברה הישראלית, ושהשווקים (בעיקר הגדולים) מנסים להתחנף אליה, בשביל למשוך אליהם אנשים עם כסף בארנק, גם אם זה משנה את ציביון השוק. הכל נוכח שם. אבל במידה. כי קודם כל, ולפני הכל, אנחנו רוצים לגרות את בלוטות הטעם והסקרנות שלכם, וגם לגרום לכם לרצות לנסוע לבקר במקומות האלה, לאכול בהם, ולספוג את התרבות שלהם. אנחנו מנסים לעשות כאן עיתונות חיובית. גם לי לוקח זמן לעכל את זה.