0.
קודם כל מוזיקה:

1.

אתמול בערב נפגשנו לפגישת מחזור של הכיתה. בזה אחר זה נכנסו אל הבית המארח אנשים שלא ראיתי 26 שנה. זה היה ערב מציף. ערב מוצף. חששתי ממנו מאוד. שקלתי רבות לא ללכת. המחויבות החברתית לחברים שלי הכריעה אותי, והלכתי. אני שמח מאוד שהלכתי.

על שולחן הסלון מישהו פיזר ספרי מחזור. מהחטיבה, מהתיכון. דפדפתי בהם. קראתי את הטקסטים. הטלוויזיה הציגה תמונות מתחלפות של כולנו מפעם. מכיתה ד׳, מהחטיבה, מהתיכון. למדנו יחד מגיל 8 ועד גיל 18. כיתת מחוננים בפתח תקווה. עשרים ומשהו ילדים נגד העולם. חלק הצטרפו באמצע. חלק נטשו. רובנו היינו שם מההתחלה ועד הסיום.

חוויתי הרבה חוויות בחיי. הכיתה הזו היתה, כנראה החוויה המעצבת ביותר. להיות עם אותם האנשים יום אחר יום, במשך עשור, זה עושה לך משהו, לטוב ולרע. רוב החברים הטובים והקרובים ביותר שלי הם מהכיתה הזו. רוב הטראומות שלי הן מהכיתה הזו. יש גילים שלמים שהדחקתי. שנים שאני לא זוכר מה היה בהן, שאני לא רוצה לזכור מה היה בהן. יש כאלה שאני זוכר גם זוכר, למרות שהייתי שמח לשכוח.

2.

קשה לי להסתכל על עצמי בתמונות האלה. ילד בן 8, או 10, או 15. נער מבולבל שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו. שפוחד מהקיום שלו. ששונא את העולם. לא אוהב את הילד הזה. לא אוהב את הנער הזה. לא אוהב להיזכר בו כלל וכלל.

הפסיכולוגית שלי שאלה אותי לאחרונה מה אני לא אוהב בילד שהייתי, בנער שהייתי, בשאול הקטן? ניסיתי להיזכר. הנה רשימה חלקית:

זה היה ילד גרגרן. כשאמא לא רואה מוציא את קופסת הגלידה מהפריזר ואוכל חצי. בימי הולדת עומד ליד שולחן החטיפים וזולל. מה קרה, ילד? לא האכילו אותך בבית? לא נתנו לך לאכול ממתקים? אתה כל כך בודד, ילד, שאתה מנסה למלא את הריקנות שבך עם פחמימות? אתה חושב שיש משהו יותר קלישאי מזה? זו אחת התכונות שלי שאני שונא יותר מכל האחרות, גרגרנות. היא ממש הופכת אותי לפחות טוב, בעיני. זה דבר מאוד משונה מבחינתי לכתוב את זה ככה, אבל כבר אווררתי את זה בטיפול, אז זה מעט קל יותר.

זה היה ילד שחיפש תשומת לב בכוח. יש סצינה אחת בסאגת חיפוש תשומת הלב הזה שנחרטה על לוח ליבי ולא מרפה, גם בחלוף עשרות שנים. אמצע שנות ה-90. אני בן 14 או 15. זה היה אירוע חברתי כלשהו. היינו כולנו בבית של חגית ברחוב סולומון בפתח תקווה. מתישהו, באמצע, יצאתי החוצה, ירדתי למטה, והתחבאתי מתחת לגרם המדרגות שהוביל אל הלובי של הבניין. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי.
אני זוכר שהאור כבה. והיה חושך. למעלה, המסיבה המשיכה בלעדי. אבל זו היתה הפואנטה, לראות האם ומתי מישהו ישים לב שהסתלקתי. אני לא זוכר כמה זמן בדיוק חיכיתי שם. אני כן זוכר שבסופו של דבר נאלצתי לקפל את האגו ולחזור למעלה ולהעמיד פנים או משהו שלא קרה דבר. אבל האירוע הזה נשאר איתי, חרוט בי. הוא חרוט בי כי לאורך השנים, למרות שהתבגרתי, משהו מהתכונה הזו נשאר בי. ואני שונא אותה. אני שונא את הילד הזה. אני שונא אותו מתחבא שם בחדר המדרגות. זה מעורר רחמים בעיני. אני רוצה לבוא, להדליק את האור, לתפוס אותו, לנער אותו, ולהעיף אותו חזרה למעלה. אל תחפש תשומת לב בכוח. תהיה מי שאתה. מי שיאהב אותך, יאהב. מי שלא, לא. יש לך ערך פנימי, אתה לא זקוק שמישהו יראה אותך.

זה היה ילד שהתמכר. לסיגריות. להיות ציני. להיות זה שעושה דברים שאף אחד אחר לא יעשה. לריגושים חטופים. זה היה ילד מכוער. ילד שמגדיל את עצמו בכך שהוא מקטין אחרים. ילד אבוד שלא מבין למה אף אחת לא אוהבת אותו בזמן שכל מה שהוא רוצה זה לאהוב. ילד שלא יודע לנגן. ילד שלא טוב בספורט. לא חכם במיוחד, לא יפה.

הדבר היחידי שידעתי לעשות תמיד, בערך מכיתה ג׳, הוא לכתוב. הכתיבה היתה חדוה. הכתיבה היתה מפלט. הכתיבה היתה שריר שאפשר להשוויץ בו. הסיפורים הקצרים עזרו לי להעביר לילות, וימים. לסדר מחשבות, לאוורר חשקים. הם עזרו לי להתחיל איתה, להשיג אותה, להיות איתה. המלים שלי היו הדבר היחידי שאהבתי בעצמי, ואפילו זה, לא יותר מדי.

3.
אתמול במפגש, בזמן שעלעלנו בספר המחזור, שאלתי חברה טובה אם היא אוהב את הילדה שהיתה. היא חשובה לרגע וענתה בפשטות – ׳כן׳. ניסיתי להבין איך זה יכול להיות. היא חשבה עוד רגע ואמרה – ׳לא יודעת, כנראה שההורים שלי פשוט אהבו אותי מספיק׳. הרהרתי בזה אחר כך עוד קצת בנסיעה הביתה. גם ההורים שלי אהבו אותי מספיק. אבל אולי יש הבדל בין לאהוב מספיק, לבין לאהוב נכון, לאהוב בצורה נעימה. אולי.

הייתי רוצה להפסיק לשנוא את הילד ההוא, שהייתי, ולהתחיל לאהוב אותו. אולי אם אצליח אוכל לחיות בשלום עם חלקים מעצמי שאיני אוהב עד היום. אולי אצליח לשנות אותם. אולי אצליח להפסיק לא לאהוב את החלקים האלה אצל הילדים שלי, ולהיות עבורם אבא טוב יותר. וזה, בעצם, יותר חשוב מכל דבר אחר.

4.
בנסיעה חזרה הביתה לא הפעלתי רדיו, לא ניגנתי שירים מהספוטיפיי. במקום זה, נתתי לחושך שמסביב ולשקט שבפנים לעטוף את מחשבותיי, את נפשי. האלכוהול כבר ירד, בחוץ היה קר, הכביש לירושלים היה כמעט ריק, ונפשי היתה עירנית כאילו צהרי היום. שייטתי עם האוטו על גבול המהירות המותרת, ושקעתי במין ריחוף מוזר של אחרי קתרזיס. שרדתי את המפגש הזה. שרדתי את המפגש החזיתי עם העבר. עם דברים שהדחקתי. עם סיטואציות שלא רציתי לחזור אליהן.
יותר מכל, חשבתי על הדברים שתמר אמרה בסוף המפגש.
אני לא זוכר את מילותיה המדויקות, וחבל כי הן היו כמו שיר קצר ונהדר. אבל היא אמרה משהו כמו – כשאנחנו יושבים כאן, אני רואה ליד כל אחת ואחד מכן גם את הילד או הילד שהייתם, שיושב לידכם. על יד כל אחת ואחד מאיתנו יושב הילד או הילד שהיינו. והיום, בחלוף כל כך הרבה שנים, אנחנו יכולים להגיד להם – הכל בסדר. בלי לחץ. הכל יהיה בסדר. אתם בסדר. אתם ממש ממש בסדר.

זה לא בדיוק מה שהיא אמרה. היא אמרה את זה כל כך הרבה יותר יפה. זה היה רגע מרגש ורציתי לקום ולחבק אותה. במקום זה רק אמרתי לה תודה על הדברים האלה בסוף המפגש. אחרי הכל, לא ראיתי אותה עשרים ושש שנה, זה יהיה מוזר פתאום לחבק. לא?

דבר מוזר הוא אנשים. דבר מתעתע הוא הזמן. דבר מופלא הוא השילוב ביניהם. סימני השנים נראים על כולנו, מי יותר ומי פחות. המקומות שהיינו בהם, המקומות שלא. פגעי השמש, שינויי הגוף. הזמן הוא המים, וגופנו הוא הסלע שנכנע להם. ובכל זאת, למרות השנים, תמר צדקה. המרחק בין הילדים שהיינו למבוגרים שהננו קטן משנדמה. מי שאהב לכתוב, כותב למחייתו. מי שאהבה אנשים, מטפלת למחייתה. מי שאהבו להתפלסף מצאו עצמם באקדמיה. וכך הלאה, והלאה. זה היה ממש כמו פלא.

כשהאירוע התחיל להתקרב לסופו, לא כל כך מצאתי את עצמי. אז עזרתי קצת לאסוף כיסאות. ולזרוק זבל לפח. ולהכניס כלים למדיח. ואמרתי שלום שניים שלושה חברים, אבל לכל היתר לא. לבשתי את המעיל שלי, בדקתי קצת הודעות בטלפון, ואז וחמקתי החוצה בלי להיפרד.

המסיבה המשיכה עוד קצת בתוך הבית. הסתכלתי על האנשים מבחוץ, דרך דלת הזכוכית הגדולה שפונה אל החצר. אנשים שרובם לא ראו אלה את אלה במשך עשרים ושש שנים, עומדים ומדברים על מה שזה לא יהיה, כאילו ממשיכים מהנקודה האחרונה שהפסיקו. כאילו החיים המשותפים שלנו הם קלטת וידאו שמישהו שכח בתוך המכשיר בזמן שהטכנולוגיה התקדמה, ועכשיו הילדים שלנו מצאו אותו במרתף, הסירו את האבק, חיברו לחשמל, ולחצו שוב על פליי.

עמדתי בחוץ והסתכלתי עליהם לעוד רגע. אף אחד לא שם לב שהלכתי. אף אחד לא בא לחפש אותי. אבל האור לא כבה בחדר המדרגות. ולרגע, כבר לא הייתי זקוק לתשומת הלב הזו. לרגע אחד חולף, הערך שלי היה מי שאני בפנים. מי שאוהב אוהב, ומי שלא לא. חשבתי לעצמי שבטח לא אראה את האנשים האלה לפחות עוד עשרים ושש שנה. וזו היתה מחשבה מוזרה, ומפחידה, כי לכו תדעו מי מאיתנו עוד יהיה פה בעוד עשרים ושש שנה. ואז נפרדתי מהחברים שלי לכיתה בליבי, נכנסתי לאוטו, ונסעתי הביתה.