0.
קודם כל, מוזיקה:

2.
הייתי רוצה שההורות שלי תהיה נינוחה. בלי לחץ, אבל גם בלי אדישות. משהו באמצע. להיות אבא מעורב, אכפתי, אוהב, אבל נינוח. לא מרים את הקול. לא מוסיף סטרס, רעל או כעס לסיטואציות נפיצות. לא מסלים גם מה שגם ככה עתיד לצאת משליטה. להיפך. נותן תחושת יציבות, תחושה שיש קרקע בטוחה מתחת לרגליים. להיות עוגן, גם בים סוער, במקום להוסיף חמתי על הים.
אני לא באמת יודע איך עושים את זה. אני מתרגל נשימות. ואני מנסה להכניס את עצמי לנעליו של אחר. להבין איך נראית הסיטואציה מהצד השני. ואז להבין – מה באמת מפריע – ולהבין איך להתייחס לזה נכון, ולא מתוך רגשות מתפרצים בעוצמה. ולפעמים זה אפילו עובד לי, ואז, זה וואו. אבל אלה הרגעים היוצאים מן הכלל שלא מעידים על הכלל. בכללי, ההורות שלה אינה הורות נינוחה. היא אינה חרדתית (אני חושב), אבל גם לא נינוחה. כל כך הייתי רוצה שתהיה כזו.

3.
אני לא מצליח להיות נינוח גם כשאני מתאמן. כשאני רץ. כשמרים משקלים. כשרוכב על האופניים. כששוחה. מדי פעם אני מנסה. מדי פעם אני מרפה את השרירים, את הכתפיים, את הידיים, את הרגליים. נותן לגוף להיכנס לקצב מיסטי, היפנוטי, ולרחף. אלה רגעים קצרים. לעיתים רק כשמוזיקה מתלבשת בול, או כשהלב גואה מרוב הכימיקלים הנכונים שהמוח שחרר, או כשאני מאוד מאוד מאוד מודע לגוף. אבל אלה רגעים קצרים, שחולפים מהר, ואני שוב חוזר להתאמץ. לרקוע, להתנשף, לרוץ מהר מדי, לרכוב קפוץ מדי, לשחות בלי אוויר. לא משנה כמה אני אומר לעצמי – היה נינוח, הירגע, תן לקצב לשאת אותך – בסוף אני חוזר לסורי. אני לא אוהב את סורי.

4.
הכמעט-תאונה בין המשאית/אופנועים/רוכבי אופניים בכבישי הרי ירושלים טלטלה אותי.
אם טרם ראיתם את הסרטון, הנה הוא. צפו בו רגע, הוא קצר.
אני לא יודע מה עשו רוכבי האופניים אחרי שזה קרה. די ניכר שרוכבי האופנוע פשוט נסעו משם, אבל רוכבי האופניים עברו כאן אירוע על סף מוות. לפחות חלקם, אלה שהיו בקדמת הדבוקה, היו קרובים מאוד לאבד את חייהם, או להיפצע קשה מאוד. שברירי שניות וחלקיקי מטרים הפרידו בינם לבין אירוע אסוני.
קראתי ראיון שנערך לאחר מכן עם מדריך הקבוצה, ליאור. מוזמנים לקרוא אותו כאן. הוא אומר שם שהוא לא יודע אם הוא יחזור עם קבוצות לכביש הזה. כך שיכול להיות שהכמעט-תאונה נוראית הזו כן תשנה משהו. אבל, הפואנטה שלי היא אחרת. יצא לי לראות במו עיני כל מיני אנשים שהיו בחוויות קיצוניות בשנתיים האחרונות. אני לא מכיר את רוכבי האופניים מהסרטון הזה, אז אני לא רוצה להניח הנחות שאינן במקומן. אבל עד כמה האירוע הזה, שבו לפחות חלקם קיבלו את חייהם במתנה, ישנה שינוי משמעותי את מה שהם עושים בחיים?

גם אני חוויתי חוויות קיצוניות מאוד על בשרי לפני שנה. לא חוויות של סף מוות, אבל קיצוניות. לא אכנס כאן לפרטים, אבל האמינו לי – הייתי בקצה. וקצת אחריו. אלה היו חוויות משנות חיים. מהסוג שאתה אומר לעצמך, אם אני עובר את זה, אני אהיה אדם חדש. אני אעשה הכל אחרת. אני אשנה את מה שצריך לשנות. והנה, למרות זאת, הזמן חלף, והחיים לא השתנו.

כלומר, נותרו משקעים. נותרו זכרונות. נותרו רפלקסים. פלאשבקים שעולים מדי פעם, כשיש משהו שמזכיר, או כשמתפתחת סיטואציה דומה. ובכל זאת, החיים לא השתנו. לא הפכתי אדם אחר. לא שיניתי לחלוטין את דרכיי. השנתיים האחרונות הזכירו לי שוב ושוב ושוב שהחיים הם שבריריים, קצרים וחד פעמיים. שצריך לחיות אותם אחרת. ובכל זאת, האינרציה הארורה חזקה יותר כמעט מהכל.

5.
השבריריות של החיים, העובדה שתיכף אהיה בן 45, והמוות שנושף בעורפי בעוצמה, גרמו לי להחליט לעשות טריאתלון. צפיתי בסרטונים, קראתי מדריכים, חקרתי מרחקים. טריאתלון קצר – 1.5 קילומטר שחיה, 40 קילומטר רכיבה, 10 קילומטר ריצה.
כבר די שכנעתי את עצמי שאני הולך על זה, וייתכן שאפילו גייסתי שותף לפשע. לרוץ אני יודע. גם לרכב. יש רק עניין אחד – אני לא באמת יודע לשחות. בחודש ומשהו האחרונים שחיתי יותר ממה ששחיתי כל חיי לדעתי, אבל רק חזה. בחתירה אני מחזיק בריכה אחת ומתפגר. אני לא נושם נכון, לא עושה את התנועות נכון, לא עושה שום דבר נכון למעשה. אני חייב למצוא לי קורס שחיה כדי להתחייב לזה. אני כותב את המלים האלה כאן כדי להתחייב לזה. כל היוטיובים שבעולם לא יעזרו, אני צריך להיכנס לבריכה ושמישהו לידי יגיד לי מה לעשות. ללמוד לעשות את זה כמו שצריך, מההתחלה. ואז, אחרי כמה שבועות, להחליט אם אני הולך על זה או לא.
הלוואי שאצליח.
וכשאצליח, הלוואי שאהיה נינוח שם בקו הסיום.