ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. הילד שלי ישן והפוסט הזה עלול להיות ארוך. ואולי לא. כלומר, יש לי הרבה דברים על הלב, והרבה דברים מבעבעים בבטן וצריכים להתפרץ כבר תקופה ארוכה. אבל השפתיים קפוצות, והיד מאוגרפת. כך שאולי כל המלל הזה ייגמר די מהר, וכל המרה השחורה, המהולה באסימפטוטות מפתיעות של אושר, תישאר בפנים ותמשיך להבאיש.

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. הוא מנוזל, וקשה לו לנשום. מדי פעם הוא משמיע איזה חרחור או אנחה, ואני משתיק את הטלוויזיה ונדרך. אל הבית חזרתי אך לא מזמן, כרגיל. בכל יום אני מרגיש כמו סוליה משומשת, כאילו נשחקו ממני עוד כמה מילימטרים. אולי בגלל זה הולכים ומנמיכים קומה ככל שמזדקנים. מי יודע.

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. לו כבר היה מצויד ביכולות מתמטיות בסיסיות והיה מנסה לחשב בכמה ימים מתוך השנה האחרונה ראה את אבא גם בבוקר וגם בערב, המספר הזה היה מסתכם בפחות מ-52. לו כבר היה מצויד בציניות שמאלנית מרירה ומרושעת ודאי היה מפטיר איזה דבר ביקורת על התפוררות מעמד הביניים והשתלטות הפוסט-מודרניזם על החיים המודרניים. ואולי טוב שהוא עדיין לא שם.

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. לפעמים, כשהוא ישן, הוא משרבב שפתיים ומטה את הראש הקטן שלו אחורנית. הוא נראה כמו אפון פלא, הילד שלי. כזה שאם אשתול אותו בקרקע, יצמח עד השמיים. כשהוא מחייך, נפשי מחייך איתו. כשהוא צוחק, כל הרוע שבי נמס כמו קפה של בוקר. כשהוא זומם מזימת תינוקים מתוחכמת – לפתוח את המגירה בסלון ולשפוך את תכולתה על השטיח, או למשוך לחתולה בזנב – ההתקיימות המשעממת שלי עוצרת נשימתה ומתבוננת בהשתהות בפלא הזה, שיציר חלצי הוא.

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. אבא שלו עייף. עייף. עייף. מהמירוץ. מהכבישים. מהריבים בעבודה, ובבית. מהשגרה הנמרחת. מההתאיידות הפתאומית של הפנאי. מהפרסומות המטומטמות בטלוויזיה. מהבינונית שמציצה מכל עבר. מהסיזיפיות שבעבודה. מהעבדות שבעבודה. מהמין האנושי. מכל מה שהוא אנושי. מהצפיפות. מהרשעות. מעליבות הקיום שסופה להיגמר באי שליטה על סוגרים.

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. עוד שנים ארוכות לפניו, הלב מקווה. הוא עוד יגדל. וילמד לדבר. ויגבש זהות עצמאית. ואולי יתנכר לאבא שלו, ואולי יאהב אותו בכל ליבו. והוא יהיה יפה תואר. תמיר ונשגב. והוא יהיה דעתן. ועקשן. ויידע להקסים בעיניו הכחולות. יום יבוא ויזמום מזימות בלתי תינוקיות בעליל. כיצד לכבוש את ליבה של החיילת ירוקת העיניים ומשוכת השיער שמשרתת איתו באוגדה ומסרבת להתקרב אליו. יכתוב לה סיפור קצר. ויתכנן בפרוטרוט פגישה מקרית באחד הערבים.

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. הוא כמו מלאך קטן, הילד שלי. אני זוכר שהמחשבה הזו חלפה בראשי שעות ספורות אחרי שבא אל העולם. גם אז היה ערב. לפני שיצאתי מבית החולים לכיוון הבית עברתי שוב בתינוקיה. האחות העייפה הפנתה אותי אל אקוואריום הזכוכית הקטן בו הוא נח. גם אז שרבב קצת את השפתיים והיה חלבי וירחי. הבטתי בו ארוכות, לא מצליח להפנים את שרשרת הפלאים שהתחוללה מוקדם יותר באותו ערב. הבטתי בו ארוכות וגם אז חשבתי "מלאך".

ערב. הילד שלי ישן והוא בן שנה ושבוע. אבא שלו כבר מרגיש אבא שלו. זה לקח קצת זמן, אבל זה בא. ועכשיו אבא שלו היה שמח לקצת יותר זמן להיות אבא שלו, וקצת פחות זמן להיות אורח נוטה ללון שרואה אותך רק ברווחים הצרים שמבליחים בתוך מירוץ הימים. ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר.

תישן ילד שלי. תישן. תישן בשלווה. מחר, כשתקום, אבא יוציא אותך מהמיטה. הוא יקח אותך על הידיים אל החלון, יפתח את התריס וזיק של אושר יתגנב אל ליבו כשיראה בפעם המאה איך אתה מתפעם מחדש אל מול העולם הנגלה אליך מן החלון. תישן ילד שלי. תישן. הלב של אבא מגיר טיפות עגולות של סבלנות וציפייה במיוחד בשבילך.

אייפון בוי

אלון שלי, ילד שלי, אהוב שלי, משוש חיי, בבת עיני, נשמת אפי, יקיר נפשי.

אתה ישן עכשיו. אתה ישן עכשיו ונשימתך כבדה. טובע בשמיכה, נאבק בעדינות בנזלת. נאנח לעיתים או מפהק. אתה ישן עכשיו ואני חושב מחשבות איומות.
לא רק עכשיו. גם בבקרים אני חושב מחשבות איומות. ואולי בעיקר בבקרים. מיד אחרי שאני מוסר אותך למטפלת וחוזר הביתה להתקלח, רגע לפני שאני נכנס לחדר האמבטיה, בעודי בשירותים עם העיתון של הבוקר, אני חושב מחשבות איומות. מחשבות נוראות. אני מדמיין כיצד אתה מת מוות פתאומי, אלים ונורא. מת בתאונה. מת ממחלה זיהומית נדירה. מת ממחלה ניוונית חשוכה. מת. חדל מלחיות. מת. הולך לי. מת. מותיר את קיומי חלול וקטום.
אני יושב בשירותים בבקרים וחושב כיצד אתה מת, ואתה עוד לא בן שנה. ואני עצוב. ואני בוכה. ואני מנגב את הדמעות. ואין איש בבית מלבדי.

גם בערבים, שעה שאני נוסע בחזרה לביתנו מן העבודה, אני חושב מחשבות איומות. מחשבות שחורות של ליל. אני מדמיין כיצד פוזי מתקשרת אלי, בהיסטריה, בצרחות איומות, בבכי של נשמה נקרעת, ומספרת לי שאתה מת. מת. נפלת. או שנפלה עליך דלת פלדה כבדה. או שהגיע רכב במהירות ודרס את עגלתך ואותך. או שהחלקת באמבטיה וטבעת למוות. או שלא התעוררת משנתך בלי סיבה.

אתה ישן עכשיו, ילד שלי, אהוב זעיר. אתה ישן ואמא שלך לא בבית. אמא שלך לא בבית ואני מדמיין כיצד היא לעולם לא חוזרת. אני מדמיין כיצד היא נהרגת בתאונת דרכים מחרידה בעוד שמורות עיניה נעצמות והיא שוקעת בשינה שלווה ממנה לא תתעורר. ואתה ואני, ילד שלי, שנינו נשארים לבד בעולם הזה, למאבק חסר סיכוי באיתני הטבע ובאיתני החיים. בסוף המאבק הזה ניכנע, גופנו יקמול, נשמתנו תתפורר וקיומנו ייגדע. זכרנו יתאדה ברוח כמו מעולם לא חיינו, או כמו היינו נפיחה סתמית בתחתוניו הרפויים של היקום.