קצרים

1.

היום ביליתי את מרבית יומי בכיתה צפופה בבית הספר לפועלים על שם מיטשל בירושלים, במסגרת קורס נהיגה מונעת, באדיבות משטרת ישראל. כבר בתחילת הקורס, כשהתפתח דיון סביב הצורך בחגירת חגורות בטיחות, היה ברור שיהיה דיסקו. בכל אופן, המדריך ניסה להסביר שחגורת בטיחות מצילה חיים, וכי מכאן חשיבותה. אז פנה אליו אחד המשתתפים בקורס, ואמר לו בקול רגוע: "חגורת בטיחות לא מצילה חיים, מה שמציל חיים זה אם יש עליך טלית קטן". סיפור אמיתי.

2.

הפרסומת החדשה של סלקום, זו שמציגה חיילים משחקים במחניים פלסטינים הנמצאים בצידה השני של חומת ההפרדה, מעיקה עלי מאד. קשה לי להסביר בדיוק למה מבלי להצטייר כמו מי שמצטרף באופן קבוע להפגנות בבילעין (היי שי), אבל יש בה גם יש בה כמה אלמנטים מאד בעייתיים. כמו העובדה שאפילו לרגע לא שומעים את הפלסטינים או רואים אותם. הם נוכחים נפקדים, כבספרו של גרוסמן. מלבד זה, הניסיון המוזר הזה להפוך את חומת ההפרדה לחלק ממשחק ילדים, יש בו אמירה ערכית פסולה בעיניי. זה מבלי להגיד אם החומה עצמה היא פסולה או לא מבחינה מוסרית (ואני יכול לטעון לכאן ולכאן). אבל עצם הפיכתה לחלק ממשחק – זה נראה לי כמו אקט בעייתי מבחינה מוסרית. פשוט משום שהוא לוקח את הדיון המוסרי האמיתי בשאלת החומה, והופך אותו למשהו מגוחך או מיותר לעסוק בו. אבל אולי זה רק אני.

3.

הערב קרה דבר מה חשוב מאד בישראל. ועדת השרים לענייני חקיקה הצביעה נגד החלת דין רציפות על הצעת החוק לצנזר את האינטרנט מבית מדרשה של ש"ס. זה נשמע כמו משהו פרוצדורלי, וזה נכון, אבל זו פרוצדורה חשובה מאין כמוה. זה אומר שבסיבוב הזה, הצעת החוק של ש"ס הומתה מות קדושים, וטוב שכך. זהו יום נאור לישראל הליברלית, תהיינה הסיבות שעמדו מאחורי ההתנגדות להצעת החוק הזו אשר תהיינה. זה יום כל כך חשוב מבחינתי, ואני באמת מתרגש, עד שאני חש צורך לומר תודה באופן אישי לאנשים שלקחו ידם בדבר הזה. רובם עלומי שם, פקידים במשרדי הממשלה הפועלים מאחורי הקלעים. אחרים ידועים יותר, ולכן אודה רק להם בשלב זה. מיכאל איתן, משה כחלון, גדעון סער, ואחרים – אני מודה לכם. האמת, חלקכם אפילו הפתיעו אותי. אבל טוב שהצבעתם נגד. תודה לכם, ותודה לאל.

קמיצה

1.

יום שישי, ופוזי הלכה לנוח. בדירה חום בינוני עד כבד, ואפילו ביובש הירושלמי שלנו אני מצליח להזיע. החתולים מעולפים בחצר או על השולחן, תלוי באיזה רגע בודקים. אני מדפדף בין דפי האינטרנט, ומדי פעם מציץ בשעון ומנסה לחשב כמה מעט זמן נותר לי לעשות את כל מה שאני חייב לעשות.

2.

הקורא חד העין וודאי הרגיש שכבר מזמן לא כתבתי כאן. ובכן, הימים התארכו עד בלי הכר, והשעות בהן אני נמצא בבית אך לא ישן הצטמצמו לכדי שעתיים, פלוס מינוס. המינוי החדש אמנם כבר נכנס לתוקף באופן פורמלי, אולם המעבר עדיין בעיצומו. התוצאה היא שאני מותש בסוף כל יום מחדש, ובסוף שבוע הקצר שעומד לרשותי אין לי כוח או עניין לכתוב ולו מילה. עם זאת, אני מנסה להתחייב לעצמי שאכתוב לפחות פוסט אחד בשבוע, ככל הנראה בסוף השבוע. אז הנה, ניסיון ראשון (ואחרי קריאה מחודשת של כל מה שנכתב כאן – לא מוצלח במיוחד. עמכם הסליחה).

3.

סיפור המדבקה שהתחולל כאן השבוע נפל על כלי התקשורת כפרי בשל. העונה עונת המלפפונים היא, וקשה למצוא במקומותינו סיפור כה מורכב, כה דמיוני, שמערב דמויות כה צבעוניות, ומתפתח לכיוונים כה בלתי צפויים כמו סיפור המדבקה שליווה אותנו השבוע.

לא אחזור כאן על הדיון בסיפור עצמו (הלינקים שאפשר לתת הם רבים מדי בשביל שאשים אותם כאן), או על הדיון בסיפור מהצד התקשורתי (כנ"ל). אתם מוזמנים לקרוא הכל אצל יובל דרור, עידו קינן וכמובן בעין השביעית. מה שכן, אכתוב קצת על איך זה נראה מהצד שלי, בתור מי שישב במערכת וראה את הדיווחים מגיעים, את הכתבים נשלחים וחוזרים עם פרטים חדשים, ואת הדיון הפנימי באיך תוקפים את הסיפור הזה.

4.

הסיפור נפל עלינו לראשונה ביום ראשון בשעות אחר הצהריים, זמן לא רב לפני סגירת העיתון. הוא באופן חשוד ביותר באתר של דה-מארקר, ללא כותרת "בלעדי" או "פרסום ראשון" ומשום מה העלה אותו כתב התקשורת של העיתון, אמיתי זיו, ולא אחד מכתבי הטכנולוגיה או כתבת הרפואה שלהם. בכל אופן, ברגע שראינו את זה, כתבי הטכנולוגיה שלנו התחילו להתעסק בזה. זמן קצר לאחר מכן, היה ברור לנו שזו תהיה הכותרת הראשית של העיתון.

כבר בשלבים הראשונים של העבודה העלו הכתבים שלנו לא מעט סימני שאלה לגבי העניין. הם ראו שהחברה שנמכרה כביכול נרשמה ברשם החברות רק לפני שבועיים, כשהם הלכו פיזית למשרדי החברה הם מצאו שם שיממון. במקביל ראינו שהחברה הרוכשת, כביכול, לא דיווחה דבר לבורסה – לא בבריטניה וגם לא במזרח הרחוק. בקיצור, משהו כאן נראה חשוד עד מאד. זו הסיבה שהחלטנו להיות זהירים יחסית, ולתת את הדברים בשם אומרים, כלומר לצטט את המוכרים, ולא לקבוע בעצמנו כי נעשה אקזיט. זה כמובן לא משנה הרבה למרבית הקוראים, שמתקשים לשים להבדל לניואנסים העיתונאיים האלה.

לאחר מכן, ביום שני בבוקר, התחילו להתקבל במערכת הטלפונים שמשהו כאן לא בסדר. כתבי הטכנולוגיה התחילו להתרוצץ כמו אחוזי דיבוק, ומהר מאד התברר שממציא המדבקה הוא בכלל נוכל סדרתי עם תעודות. הסיפור התחיל להיות מעניין בהרבה, ונפתח מרוץ מטורף שתכליתו כפולה: לנסות להשיג עוד ועוד מידע, רצוי בלעדי, בשביל העיתון, ובמקביל לעדכן ללא הרף את אתר האינטרנט של העיתון גם בשביל להקדים את המתחרים וגם בשביל להשביע את רעב הקוראים.

בשלב כלשהו, יצא שהתלוויתי לבוס שלי למלון שרתון סיטי טאואר במתחם הבורסה, בשביל לצפות בהדגמה של המדבקה. שם נפגשנו עם גבי פיקר, עמוס בוחניק ואריק קליין בעצמם. היו שם גם צוות צילום של ערוץ 2 וכתב הערוץ, כרמל לוצאטי, שזכו בבלעדיות על פני מתחריהם בטלוויזיה.

מה שהלך שם היה מטורלל לחלוטין. קליין ביצע הדגמה של המדבקה, אני ישבתי בחדר הסמוך וכתבתי כל מילה, והתאפקתי שלא למות מצחוק, כי כל מילה שנייה שיצאה לו מהפה נשמעה כמו "שקר כלשהו". לידי ישבו פיקר ובוחניק, שכל הזמן עשו לי פרצופים בניסיון להוכיח אותי על הספקנות שבאתי איתה. בדיעבד, הייתי צריך להיות הרבה יותר תקיף איתם.

אני חייב להודות שמקרוב, לקליין הזה באמת יש המון קסם אישי. הוא נורא משכנע, ונורא בטוח בעצמו, וקשה שלא ללקות בתסמונות שטוקהולם כשאתה לידו. מרחוק, ובדיעבד, זה אחד הבלופים הכי משונים שנתקלתי בהם באופן אישי. ובעבורי, בכל פעם שהעבודה הזו מביאה אותי לסיטואציות דמיוניות, אני ממש מרוצה. זו בהחלט הייתה אחת מהסיטואציות הללו.

5.

סיפור המדבקה הזה נתן לי את ההזדמנות לראות את הדברים בפעם הראשונה מהצד השני, כלומר מן הצד המערכתי. לראות כיצד עיתון מחליט להרים סיפור, מחליט להקדיש לו משאבים רבים ככל האפשר, מעבד כל היום את המידע שזורם אליו, ומייצר ממנו מוצר עיתונאי טוב ככל האפשר. אני מוכרח לומר שזה מאד מהנה. הטירוף הזה, הלחץ הזה, האינספור טלפונים, הניסיון המטורף להשיג תמונות ולעשות את הטוב ביותר בפרק זמן קצר מאד, הוא מדהים. יש לו גם עלויות לא מעטות, אבל עליהן בפוסט אחר.

6.

בשורה התחתונה, אני שמח על השינוי. הצורך היומיומי לדעת מוקדם בבוקר מה הסיפור המרכזי של העיתון למחרת יכול להוציא אדם שפוי מדעתו, בתנאי שלוקחים את המשימה הזו ברצינות. עם זאת, הרעב הזה ליצור מוצר מנצח, במסגרת מגבלות שלעיתים יכולות לגרום לך למרוט את השערות, מאתגר מאד וסוחף מאד. אני תוהה תוך איזה פרק זמן אני אתחרפן מזה לחלוטין.

משל הארנבת

בחצר ביתנו הירושלמית גרה ארנבת. בימים היא מתחבאת. בלילות היא יוצאת, וקופצת בדשא. ארנבת חומה ארוכת אוזניים. שתי עיניה גדולות, רחוקות זו מזו, מתבוננות בעולם. הערב, קפצה אחרי עת הלכתי בשביל הכניסה, ממש עד דלת הבניין.

שלוש נקודות

1.

השבוע, התקשר אלי מישהו, לנוכח כתבה לא מחמיאה שעמדתי לפרסם, ואמר לי, שאילו הייתי נשאר בתפקידי הקודם, הוא היה דואג לזיין אותי עד אחרון הימים. בהמשך השיחה חזר על כך שוב והוסיף מיני איחולים. למחרת, התקשר להתנצל והזמין אותי לקפה. אמרתי לו שאני לא שותה קפה. הוא ענה לי שגם הוא לא.

2.

בקיץ 1993, עת הייתי בן מצווה, הלכנו משום מה להופעה של מייקל ג'קסון בפארק הירקון. אני אומר משום מה, כי לא היינו לנו כרטיסים. ובכל זאת, עברנו את מסכת העינויים הבני-ברקית של קו 92, והשתרכנו עם יתר ההמונים מעל הגשר שלימים יקרוס, דרך חניון המימדיון, אל עבר מתחם ההופעה. היינו יונתן, דן, ואנוכי. בדרך דיברנו על השמות המצחיקים במשפחה של דן.

3.

כשהגענו להופעה, עמדנו מחוץ לגדרות, וניסינו לקלוט משהו. אני לא זוכר כמה זמן בדיוק זה לקח, אבל בסוף הסתלקנו משם לכיוון קניון איילון. כשהגענו, גילינו שהוא היה שומם למדי. זה היה מאוחר בערב, ואחרי שסיימנו לנסות לזכות בבובות שונות של חיות במכונה האוטומטית באחד ממסדרונות הקניון, התיישבנו לנוח על אחד הספסלים.

4.

זה לא היה ספסל רגיל, אלא בעצם שולחן של מזנון מהיר. ישבנו שם, ודן נשען בגבו על קיר גבס גדול. הקיר הזה חצץ בינינו ובין מה שעתיד היה להיות סניף המקדונלד'ס הראשון בישראל, שבאותה תקופה היה עוד בבנייה. ישבנו ודיברנו. החיים בגיל 13 נראים אחרת, אבל אני לא זוכר איך. המשכנו לדבר, עד שפתאום משהו נראה לנו קצת מוזר, ולפני שהספקנו לקלוט, דן אמר משהו כמו "יו", וכל הקיר שמאחוריו התמוטט.

5.

כאמור, לא היו הרבה אנשים בקניון. אחרי שהבנו מה בדיוק קרה, ואחרי שקלטנו שחשפנו מבעוד מועד כיצד יראה הפלא האמריקאי שכל ישראל חיכתה לו – שכן הקונסטרוקציות שהיו מצידו השני של קיר הגבס פערו בו חורים – נמלטנו משם כל עוד נפשנו בנו, כשאנחנו צוחקים כמו ילדים בני 13, שהעולם לא מעניין אותם והם לא מעניינים את העולם.

6.

מאז נעלם מייקל ג'קסון, ואיתו נעלם גם דן.

עריצות הרוב

1.

מה שקורה במשכן הכנסת בימים אלה לא ממש קיבל את ההד הציבורי שהייתי מצפה שסיפור כזה יקבל, ואולי זה לנוכח חשיבות האירועים האחרים שמתרחשים בעולם, אבל אולי זה קשור לירידת המעמד של הרשות המחוקקת בישראל לאורך השנים. בתמצית, למי שלא עקב: האופוזיציה החרימה את הקואליציה מזה יומיים, כמחאה על שורה של הצעות חוק לשינוי שיטת הממשל שהממשלה הביאה לכנסת. מדובר בהצעות חוק המיישמות את קווי היסוד של ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו אחרי הבחירות, עליהם כתבתי כאן.

2.

על כך שנתניהו מנסה לחזק באופן מהותי את היציבות השלטונית שלו ולהאריך את כהונתו, על כך אין חולק. על השאלה האם הוא עושה זאת בצעדים לגיטימיים מבחינה חוקתית, או שמא מדובר בהפיכה שקטה, על כך הדעות חלוקות. אבל, כציבור, היינו מצפים שהויכוח על כך ייעשה במסגרת כללי המשחק של הדמוקרטיה. במלים אחרות, היינו מצפים שהאופוזיציה, ככזו, תיאבק ביוזמות החקיקה של הממשלה במסגרת הכלים שעומדים לרשותה. מהות הכלים הללו – התנגדות ליוזמות הממשלתיות במליאת הכנסת. מובן מאליו הוא שהאופוזיציה נמצאת בעמדת מיעוט מול הקואליציה. אבל כך זה תמיד, או כמעט תמיד. ועדיין, ממשלות מתחלפות. כלומר, שכוחה של האופוזיציה הוא בשבירת איתנותה ויציבותה של הקואליציה לאורך זמן, טיפין טיפין, מעט בכל פעם, עד שזו מתפוררת ונערכות בחירות חדשות.

3.

אבל האופוזיציה בחרה הפעם בשיטת פעולה אחרת. במקום להיאבק ביוזמות החקיקה במליאה, החליטה האופוזיציה שהיא מדירה רגליה מהדיונים ומן ההצבעות, הן במליאה והן בכנסת. מבחינת הקואליציה, מדובר אפילו בהקלה. באין מתנגדים, אין לממשלה שום בעיה להעביר את החוקים במליאת הכנסת. ולראייה, היום אושר במליאת הכנסת בקריאה ראשונה תקציב המדינה, ללא מתנגדים. תקציב המדינה, לא איזה חוק קיקיוני.

4.

בעיניי, שיטת הפעולה שבחרה האופוזיציה לנקוט בה משולה לשבירת כללי המשחק. הדבר מזכיר לי אדם שניצב בפני כמה ברירות ביום הבוחר, מחליט שכולן גרועות, ולבסוף מעדיף שלא להשתתף כלל בבחירות. אלא שבחירה כזו נתפסת בעיני רוב האנשים שאני מכיר כבלתי לגיטימית. אבל, זה בדיוק מה שעושים הח"כים. הם משתתפים במשחק על ידי זה שהם בוחרים שלא לבחור, נאבקים על ידי אי מאבק, משתתפים על ידי אי השתתפות. כשאני הבעתי את העמדה הזו לפני הבחירות, קיבלתי מקלחת של צוננין.

5.

אלא שההבדל ביני – כאזרח שתפקידו לבחור או שלא לבחור – לבין חברי הכנסת, הוא תהומי, בעיניי. בעיניי, לחברי הכנסת אין ברירה כזו. חברי הכנסת, מן האופוזיציה או מן הקואליציה, הם נבחרי ציבור. הם יושבים בפרלמנט ונהנים ממנעמי השלטון על מנת לייצג את הציבור ואת רחשי ליבו. הם מאכלסים את כסאות הכנסת על מנת לייצג, על מנת להיות אקטיביים. הציבור שבחר בהם, בחר לבחור בהם, בחר לבחור בכלל. לכן אין להם את האפשרות המוסרית לומר לציבור בוחריהם – אנחנו מייצגים אתכם בכך שאנחנו לא משתתפים בשיח הפרלמנטרי. אילו היה מעוניין הציבור בנבחרי ציבור שלא יעשו, הציבור לא היה בוחר כלל.

6.

לנוכח הניתוח הזה, שהוא כמובן משקף את דעתי בלבד, אני מגיע למסקנה אחת בלבד. אין טעם להשתתף בבחירות.

7.

ובאופן בלתי קשור בעליל – כשתנוח עלי הרוח, אם תנוח, אכתוב על המעבר הצפוי שלי לתפקיד אחר, ומה זה אומר מבחינתי, וכו' וכו' וג'ו. המשך ערב נעים.