אגוזי

0.

הרשימה הבאה הולכת להיות קצת מַלאה. עם הקוראים הסליחה.

1.

היום האכלתי את אלון בעצמי בפעם הראשונה. פוזי הלכה לאיזו פגישה, ואני נשארתי איתו למשך כמה שעות. רק ברגע שהתחלתי להאכיל אותו, משימה שהתגלתה כלא פשוטה במיוחד – בעבורו ובעבורי – הפסקתי להרגיש כמו בייביסיטר, והתחלתי להרגיש קצת כמו אבא.

2.

מעט מאד דברים שקורים מעניינים אותי באמת. ליתר דיוק, מעניינים אותי יותר מרבע שעה. ענת קם? יצאה לי כבר מזמן מכל החורים. אמא של אלירז פרץ ז"ל מתבטאת כפי שהיא מתבטאת? מעניין לי ת'תחת. הדוסים מפגינים מול מקומות בלתי כשרים בירושלים? ממש מעניין לי את ת'תחת.

3.

אני לא לגמרי יודע למה זה ככה. אולי אני יכול לתלות את זה בסוג העבודה שלי. רוצה לומר, אולי החשיפה הבלתי פוסקת לאירועים חדשותיים, הצורך המתמיד לראות את המציאות בפריזמה חדשותית, או להתאים את המציאות לפורמט חדשותי, עשו אותי קהה. אולי העבודה שלי גרמה לי להפסיק להתעניין במשהו שקורה יותר משתי דקות רצופות, פשוט מפני שזה אופיה של העבודה שלי – אחרי העיתון של היום יש עוד עיתון, ועוד עיתון, ועוד עיתון, ועוד עיתון.

ועוד עיתון.

4.

ואולי לא. אולי תמיד הייתי כזה. יובל דרור קרא לי פעם (לא בפניי) ניהיליסט. אני זוכר שנעלבתי אז עד עמקי נשמתי (היום זה היה מעניין לי ת'תחת). אבל אני לא בטוח שזה נכון. אני כן מסוגל לזכור את עצמי מתכעס, מתרגש, מתגאה, מתאכזב לנוכח שלל אירועים בזירה הציבורית/פוליטית/חברתית שעוטפת את עצמי.

אבל היכולת הזו – לחוות רגש, גם אם שכלי, כלפי משהו – הלכה ונשחקה בי בשנים האחרונות. אין ספק שהעבודה רק זירזה זאת. אני לא יודע לגמרי למה התהליך הזה קרה, אבל הוא קרה. אני לא יכול להתכחש לו. היום כמעט ולא באמת אכפת לי מכלום. מרבית החברים שלי מצליחים לעורר בי רק בבואות של רגש. על אנשים אחרים בכלל אין מה לדבר.

5.

כשאלון נולד, בשנייה שהוא יצא, והפך מציפייה להתממשות, בכיתי. זה לא היה בכי ארוך, גם לא קצר. זה היה רגע אחד בדיוק של בכי. אני זוכר זאת בבירור כי הייתי בטוח שאבכה יותר.

אבל אולי הרגע ההוא, הבודד – סינגולריות של התרגשות – תהיה פתח לשיקום מנגנון הרגש.

ואולי לא.