הפרעת קשב חמורה

היום ערכתי שני ראיונות, בשתי ערים שונות, לפרויקט אחד ספציפי שיראה אור בעיתון בעוד זמן מה. מוקדם לספר את מי ראיינתי (עם כתבים נוספים) ועל מה. אפשר רק לומר כבר עתה שמשני הראיונות יצאתי מדוכדך עד עפר.
הדכדוך הזה אינו הכרחי. אני בוחר לראות את התובנות שעלו בראיונות הללו באור שחור. זו לא הפעם הראשונה. ראיונות או שיחות שקיימתי בעבר עם אנשים שונים במסגרת העבודה שלי בנושאים שקשורים בעתיד החברה הישראלית הובילו אותי תמיד לתחושת דכדוך איומה. התחושה הזו התגברה פלאים מאז שאלון נולד והפכה לדיכאון ממש.
אחת המסקנות האפשריות מהעניין הזה שמוטב לי להפסיק לקיים את הראיונות הללו. מסקנה אפשרית אחרת היא שאולי כדאי שאתעניין בטיפולים תרופתיים אפשריים. ומסקנה שלישית היא שכדאי שאקח את העניינים לידיים, אפנה לי איזה סופשבוע אחד מהעיסוקים השוטפים, ואשב לחקור ברצינות את אפשרויות ההגירה שעומדות לרשותי, בהנחה שישנן כאלה.

כשהייתי צעיר יותר, נאמר לפני חמש עשרה שנה לערך, דעתי על אנשים שבוחרים להגר מישראל, הייתה שלילית מאד. קיצונית ממש. הדעה הזו החזיקה מעמד גם במהלך השירות הצבאי, אולי אף התגברה. מיום שהשתחררתי היא קהתה, עד שנעלמה לחלוטין, והתחלפה בדעה הפוכה לגמרי. אנשים שנשארים היום בישראל, ואני בתוכם, אנשים משכילים, מוכשרים, שמכירים את הנתונים הדמוגרפיים, החברתיים, ומבינים את ההשלכות שלהם על איכות חייהם, על טיב החברה שתתבסס כאן בעוד עשוריים, האנשים האלה מאובחנים על ידי כבעלי הפרעה נפשית קשה, בעלי אישיות גבולית, על סף הטירוף ממש.
אין תוחלת לקיום שלנו כאן. כן, ייתכן שדור ההורים שלנו אמר את אותם הדברים, והנה שום דבר איום לא קרה. ייתכן. ייתכן גם שלא. זה בעיקר לא טיעון רלוונטי, אלא אם אנחנו מאמינים שמה שהיה הוא שיהיה. וכן, ייתכן שאני צובע את העתיד בגוון שחור מדי. ייתכן שהמגמות תתהפכנה, או תתמתנה, או השד יודע מה. ייתכן שהחרדים יצטרפו למעגל העבודה בהמוניהם, שמפעל ההתנחלויות יחליט על פירוק מרצון, שיצמח כאן זן חדש ומופלא של פוליטיקאים ושל דמוקרטיה. ייתכן. ייתכן גם שיש אלוהים, אבל מאד מאד לא סביר.
לכן, מבחינתי, בנקודת הזמן הנוכחית, באני העכשווי, אין תוחלת לקיום שלנו כאן. או, לכל הפחות, אין תוחלת לקיום שלי ושל משפחתי כאן. זה לא מקום טוב להיות בו. זה מקום לא טוב להיות בו, וכנראה שזה יהיה מקום גרוע יותר לבני, ולילדי העתידים לבוא.

ולא שיש לי אשליות בקשר ללונדון, במובן מטאפורי. אין לי אלטרנטיבות ממשיות שאני יכול להצביע עליהן. נכון, לא בדקתי את הדברים לעומק. אבל מטיב המקצוע שאני עוסק בו, ובהנחה שאני רוצה להתפרנס בכבוד, קשה לי לחשוב על אפשרויות תעסוקה רציניות שיכולות לחכות לי מעבר לים. המממ, בעיה. וגם, וזה מוזר לי להודות, כנראה שהיה לי קשה להיות רחוק מדי מהמשפחה שלי. כן, כנראה.

בקיצור, מדובר בצומת. אני בן 30, נירית תהיה בת 30 בספטמבר. אלוני כבר בן שנה. הקריירה שלי בחיתוליה אמנם אבל כבר הספיקה להתבסס די יפה. זה בדיוק הזמן לחשוב היכן אני רוצה להיות בעוד עשור, והיכן הייתי רוצה שאלוני יהיה בעוד 17 שנה, כשחובת הגיוס הישראלית תחול עליו, או בעוד 29 שנה, כשיהיה בן גילי. מי אני רוצה שיהיו החברים שלו, איך אני רוצה שתיראה החברה שהוא יחיה בה, מה אני רוצה שתהיינה אפשרויות התעסוקה שלו. האם אני חוסם את העתיד שלו בכך שאני נשאר כאן? האם אני דואג ברצינות לעתידו כשאני נשאר כאן?

אני לא יודע. אני רק יודע שאני נמצא בצומת. וכשאני חושב על כך, אני נכנס לדכאון. וכשאני מדבר על כך עם אנשים אחרים, אני נכנס לדכאון. וכשאני שומע אנשים חכמים, אנשים שיודעים להיות מגובים בנתונים ולא רק בתחושות, כשאני שומע אנשים כאלה מדברים על כך, אני נכנס לדכאון. איך שלא יהיה, אני נכנס לדכאון.

הדכאון הזה, כפי שלמדתי היום באחד הראיונות שקיימתי, הוא המנגנון שגורם לי להמשיך לזוז. להיות בפעולה, לחשוב כל הזמן על המטרה הבאה, על הפרויקט הבא, על העיתון הבא, על היום הבא. העיקר להיות בתזזית, העיקר לא להיתקע במקום, העיקר שלא יהיה לי זמן עם עצמי לעצור ולחשוב ברצינות, מעבר לשורת סטטוס אקראית בפייסבוק. אולי בגלל זה קניתי אייפון. בשביל שכל הזמן יהיה לי משהו לעשות, להכחיד בו את הזמן, העיקר שלא אחשוב. העיקר שלא יהיה לי פנאי לגלוש לדכאון.

לילה טוב.