הילדים שלכם צריכים ללמוד להיכשל

בשנה האחרונה חיפשנו בית ספר לילדוש. בסוף הוא לא הלך לכיתה א השנה (הוא בן 5), אבל החיפוש הזה גרם לנו לחוות בפעם הראשונה את מערכת החינוך על בשרנו, על הפלוסים שלה ועל המינוסים שלה. אולי זו הסיבה שבפגישה הראשונה שלי עם איש החינוך אלי הורביץ הרגשתי שהוא ממלא בי השראה. וכשזה קורה, זה כלל אצבע בשבילי שצריך לראיין את האיש שיושב מולי לעיתון. נירית אומרת שלראיון הזה יש פוטנציאל לא ממומש. יש מצב שהיא צודקת, ויש מצב שזה רק מבע אומנותי מתוחכם בשביל לשתול אמירה סאב-טקסטואלית על מערכת החינוך הישראלית. קריאה נעימה

לאלי הורביץ - לא ההוא מטבע, אלא מנכ״ל קרן טראמפ (לא הטראמפ ההוא) לשיפור הישגי החינוך בישראל, שמתמקדת בעיקר בטיפוח לימודי המתמטיקה והמדעים - אין גינונים. כשאני מגיע בפעם הראשונה למשרדי הקרן באזור התעשייה של מודיעין, יש דבר כזה, הוא מוביל אותי לאורך פרוזדור הכניסה הארוך, שואל אותי אם אני רוצה לשתות משהו, ואז מכין לי בעצמו כוס תה.
אחר כך אנחנו מתיישבים במשרד שלו, תמונה ענקית וישנה של ילדים לומדים בכיתה אי שם בשנות ה-50 או משהו כזה מעטרת את קיר הכניסה. שולחן העבודה שלו עמוס בפרסומים, מאמרים, ספרים ומחקרים על חינוך. דרך חלון המסך הגדול שממול לשולחן ניבטים אחוריו של בניין המשרדים האפור מנגד, שום דבר שיסגיר שמהחדר הזה, מהמשרדים האלה, נרקמה אחת התוכניות השאפתניות ביותר של מערכת החינוך בשנים האחרונות, אחת שדווקא יש לה סיכוי לא רע להצליח.

קרדיטצילום: עמית שעל

פרק ראשון - מתמטיקה תחילה

הורביץ, 44, הוא מאדריכלי תוכנית משרד החינוך להכפיל בתוך חמש שנים את מספר התלמידים שלומדים מתמטיקה לבגרות חמש יחידות. הם קוראים לזה חמש פי שניים, במשרד החינוך קוראים לזה לתת חמש. שני השמות לא מי יודע מה מוצלחים, אבל המטרה בהירה וממוקדת, ובניגוד לתוכניות ממשלתיות רבות אחרות, היא ברת מדידה, כך שאפשר יהיה לדעת בקלות אם המטרה הושגה או לא. אלא שהראיון הזה, כך אני מבין עד מהרה, הוא בכלל לא על מספר יחידות הלימוד במתמטיקה. הוא על הורות, ועל העולם שאליו אנחנו מגדלים את הילדים שלנו, ועל מה שאנחנו נותנים להם בשביל להתמודד איתו.
״נוסחת ההצלחה של הדור הקודם השתנתה״, הוא אומר כשאני שואל מדוע לימודי 5 יחידות במתמטיקה זה דבר כל כך חשוב. ״היום, בשביל להבטיח חיים טובים כבר לא מספיקה עצם קיומה של תעודת בגרות. אתה צריך שתהיה לך תעודת בגרות איכותית, כזו שתכניס אותה ליחידה טכנולוגית בצבא או לפקולטות הנחשבות שמתוכן מגייסים מקומות העבודה שמשלמים יותר. זה מצב חדש שלא הכרנו קודם. ותעודת בגרות איכותית היא תעודת בגרות עם 5 יחידות אנגלית ומתמטיקה. זה מה שיכניס את התלמידים למסלול ההצלחה החדשה״.

אפשר להזדהות עם הגישה שלו או להתקומם כנגדה, אבל מבחינתו זו המציאות וזה מה יש, עכשיו נותר לכם רק להחליט אם אתם מתכווננים לפיה, או נכנסים עם הראש בקיר. הנה המסר העיקרי שלו:
״השאלה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו כהורים היא איך אני מצייד את הבן שלי לדרך לעתיד שמחכה לו שאני לא יודע עליו הרבה. הוא יהיה איש בוגר בעוד 20 שנה ואני בקושי מבין את המציאות של היום, ואני כבר צריך להכין אותו הכי טוב שאני יכול לעתיד שמחכה לו.
לכן, בחינוך שלנו כהורים חשוב לנו להקפיד שהילדים שלנו לא יחסמו לעצמם דלתות. שאם הבת של מוכשרת ויכולה, זה הזמן שלה להתאמץ ולהשקיע. הרבה שנים הזנחנו את זה כהורים. חשבנו שבגיל 14 או 15 הסתיים התפקיד שלנו כי הם עסוקים בעצמם מאחורי הדלת הסגורה. אבל זה לא נכון, הם קשובים מאוד למה שההורים שלהם עושים ואומרים.

״הבחירה במסלולים של תעודת בגרות איכותית, 5 יחידות פיזיקה או מתמטיקה, זו בחירה קשה. אלה לימודים קשים. עשינו הרבה קבוצות מיקוד עם ילדים. הם מגיעים לכיתה י׳ ומדווחים על הלם. פתאום קשה להם. הם התרגלו כל החיים לא להתאמץ ותמיד להצליח כי אנחנו עשינו טעות כהורים וגידלנו אותם ככה, שהעיקר שיצליחו גם אם לא צריך להשקיע. אנחנו כבר לא מעריכים את המאמץ. אנחנו מסתפקים ואוהבים הברקות ואלתורים, אבל זה לא הולך כשמדובר במתמקטיקה ופיזיקה. באלה צריך להתמיד ולהשקיע ופתאום הם מקבלים 70. זה ציון שהם לא קיבלו מעולם והם לא מחושלים לזה. הם לא למדו איך להתמודד עם קושי וכישלון. אלה דברים שיהיו חשובים להם מאוד בעתיד. תמיד אמרנו להם שהם נסיכים ונסיכות ולא לימדנו אותם להתמודד.

״לכן היום יש 35% נשירה ממסלולי 5 יחידות מתמטיקה ופיזיקה. כי זה באמת לימודים קשים. וצריך להתאמן ותרגל ולבנות ידע, לבנה אחרי לבנה. ואם לא מבינים משהו אי אפשר לדלג עליו אלא חייבים להתעקש. אלה בדיוק הדברים שאנחנו כהורים צריכים להתעקש עליהם ולא לוותר. אם לילדים יש את היכולת לכך, אסור לוותר להם. צריך לעודד אותם ולהיות בקשר עם ההורים שלהם, ולא להגיד ׳נו בסדר, הוא ישלים אחר כך׳. זה מאוד קשה, אבל צריך לצייר להם את תמונת העתיד. אם היום תשקיעו ותתמידו זה יפתח לכם דלתות בעתיד. אל תחסמו לעצמם את הדלת עכשיו״.

פרק שני - המדינה צריכה לחלק ואוצ׳רים, ההורים צריכים להיות צרכנים, המנהלים צריכים לנהל את התקציב

קרן טראמפ היא חיה מוזרה בנוף הפילנתרופי. הקרן, שהוקמה ב-2011, חיה על זמן שאול: היא קרן מתכלה. הורביץ, שהובא לנהל אותה על ידי יו״ר הקרן אדי שלו (מייסד ושותף מנהל בקרן הון הסיכון ג׳נסיס, ומהדמויות הבכירות והוותיקות בשוק ההון סיכון הישראלי), יודע שב-2021, הקרן תיסגר והוא יצטרך לחפש לעצמו עבודה אחרת.
הורביץ מנסח את הפילוסופיה שעומדת מאחורי ההחלטה הזו במשפט אחד - ״אם עשור שלם לא יספיק לך בשביל לחולל את השינוי שאתה רוצה להשיג, עשור נוסף לא יעזור לך״. לכן קרן טראמפ בחרה ביעדים ממוקדים, כאלה שלפי תפיסתה נמצאים בקונצנזוס ולא קשורים לשום ציר פוליטי של ימין/שמאל, יהודים/ערבים או כל קו שסע אחר בחברה ישראלית.
כשאני מספר לו על הלבטים שלי כהורה לאיזה בית ספר לרשום את הבן הבכור שלי שיעלה בשנה הבאה לכיתה א, הוא מופתע לחיוב שטרחתי לבדוק בתי ספר שונים.

״ההתנהלות הצרכנית שלך כהורה מעוררת תקווה״, הוא אומר לי. ״הרבה פעמים אנחנו כהורים משקיעים המון בחוגים של הילדים שלנו. אנחנו עושים בדיקה לאיזה חוג ג׳ודו או חוג מוסיקה לשלוח אותם. האם למדריך יש דאן 10 או באיזו אקדמיה למוסיקה למדה המורה. אבל כשזה מגיע לבית הספר אנחנו מגיעים בבוקר, משאירים את הילד בכניסה, ומקטרים כאילו אין ברירה אחרת. וזה רק מחמיר ככל שהגיל של הילד עולה. כשהילד בתיכון אתה כהורה פוגש יותר את השומר של בית הספר מאשר את המורה. אתה מגיע לבית הספר רק כשיש צרה.
״אנחנו לא באמת יודעים להעריך מה הופך בית ספר מסוים לבית ספר טוב. אנחנו יכולים להסתכל על הציונים במבחני המיצ״ב, לפגוש את סגל המורים ואת המנהלת, אולי לשאול שכנים וחברים. ועדיין, יש לנו היום מידע יותר טוב על בית מלון שאנחנו בוחרים כשאנחנו יוצאים לחופשה. החל במה שבית המלון עצמו מפרסם וכלה במה שאחרים כותבים בביקורת שלהם ב-tripadvisor. אבל על השירות הציבורי יש לנו פחות מידע. אנחנו רגילים לקבל את מה שנותנים לנו. לכן, ככל שהורים רבים יותר מתעוררים והופכים להיות צרכנים חכמים יותר ומעורבים יותר של חינוך, ומקיימים דיאלוג מכבד עם בית הספר, כך ייטב. המערכת זקוקה לזה.

ש: אני יכול לחשוב על כמה אנשים שיתקוממו כנגד השימוש שלך בתפיסה הצרכנית בהקשר של מערכת החינוך. זה שירות ציבורי, זה לא מוצר רגיל. התפיסה הזו מתאימה פה?
״אחת הבעיות הגדולות של השירות הציבורי היא שמי שמשלם את השירות הוא לא מי שמשתמש בו. כשאתה ספק של טכנולוגיה חינוכית אתה צריך לשכנע את מקבל ההחלטות שאתה עושה עבודה טובה, ולא את משתמש הקצה.
״ככל שלמנהלי בתי ספר תינתן אוטונומיה ותקציב לקבל החלטות תקציביות ופדגוגיות בעצמם, כך יהיה קשר חזק יותר בין איכות השירות שהתלמידים מקבלים לבין השירות עצמו. כי הם והמורים והתלמידים יודעים הכי טוב מה עובד ומה לא. ואם הם לא משתתפים בקבלת ההחלטות מה ללמד ואיך ללמד ובאיזה עזרים ואמצעים להשתמש, אז שיקולים אחרים יכולים להיכנס לתהליך קבלת ההחלטות, למרות שהם לא תמיד השיקולים הכי מדויקים״.

ש: הדברים שאתה אומר מזכירים לי חלק מהמלצות ועדת דוברת לפני עשר שנים בדיוק. היתה ביקורת חריפה על דוח הוועדה ההיא, בטענה שדוברת ניסה להחיל על מערכת החינוך תפיסה עסקית שלא מתאימה לה. מה דעתך?

״אני לא מדבר על תפיסה עסקית או מסחרית של רווח או הפסד. אני מתכוון לשירות ציבורי נטו. אם מישהו מודאג מזה שהמנהל יקבל החלטות תקציביות, למרות שזה איש המקצוע שהכי צריך לסמוך עליו, אבל אם מישהו מודאג אפשר להקצות וואוצ׳רים. לקבוע סל של תוכניות לימוד שעומדות בתקן, שמנהל בית הספר יוכל לבחור מתוכן מה מתאים לתלמידים שלו. כי לא בטוח שמה שמתאים לבית ספר אחד מתאים לאחר.
״זה לא הפרטה ולא מסחור ולא כלום. יש מערכות ציבוריות שלמדו לתת בידי הדרגים המקצועיים יותר ויותר סמכויות. כמו המערכת הצבאית שמאפשרת יותר ויותר סגני אלופים ולרבי סרנים לקבל החלטות בתוך התקציב שלהם. האם להקצות תקציב לתקן של רב סרן או לשלושה רכבים, וכך לקבל יותר אחריות על המשאבים הציבוריים. אחרת, מי שנמצא בקצה ומפעיל את המשאבים לא ער למשמעויות התקציביות והשימוש אינו יעיל. בכלל, כשנותנים לאיש מקצוע אחריות הוא יודע לקחת אותה.
״קח דוגמא. ב-2011 מאות אלפי אנשים יצאו לרחוב וצעקו צדק חברתי ושהמדינה תיקח אחריות. אחד הנושאים המרכזיים היה החינוך בגיל הרך. הורים הרגישו שהם משלמים יותר מדי ולא עומדים בנטל התשלום, והמדינה נכנסה לנושא בהיקף גדול.
״עכשיו, אפשר היה לגשת לזה באחת משתי דרכים. אחת, שאני חושב שהיתה יכולה להיות אפקטיבית מאוד, היא להגיד ׳יש היום גני ילדים פרטיים טובים מאוד. אפשר להסתכל על הגנים הקיימים האלה, לראות מה עובד, ולתת להורים ואוצ׳רים לבחור את הגן שלהם. זה מה שההורים רצו. הם לא רצו חינוך יותר טוב אלא שהתשלום על הגן יבוא מהכיס של הברוטו ולא מהכיס של הנטו. כלומר, המדינה היתה יכולה לתת להם כסף לשלוח את הילד לגן שבחרו, שקיבל תו תקן מהמדינה.
״במקום זה המדינה החליטה לקחת את הזעקה קדימה ולהקים ולתפעל בעצמה מערך עצום של גנים במקום הרבה מאוד גנים שהיו קיימים קודם. המדינה התחילה להקים מבנים ולגייס גננות ועכשיו גם להסיף סייעת שניה. זה מהלך לא יעיל. לא בטוח שהחינוך שהילדים מקבלים היום הוא טוב יותר. והלוגיקה הזו, לדעתי, יכולה לפעול גם במקומות אחרים״.

פרק שלישי - שלושה ניצנים של אופטימיות

במהלך הראיון, הורביץ מספר לי שהשתתף לפני שנה בכנס של משרד החינוך הרוסי שמודאג ממצב החינוך במדינה. הורביץ הוזמן לכנס בתור הנציג הישראלי, יחד עם נציגים מיפן ומפינלנד, שתי מדינות שנחשבות מובילות בעולם בהישגים בחינוך ובמודלים חינוכיים.
מסתבר, הוא אומר, שאנחנו הישראלים אולי חושבים שהמערכת שלנו גרועה אבל בעולם מסתכלים עלינו בתור סיפור הצלחה ומנסים ללמוד מה עשינו בשנים האחרונות שהמערכת שלנו משתפרת כל כך. אחרי הכל, מאז שנת 2000, ישראל היא במקום ה-8 ברשימת המדינות ששיפרו את ההישגים של התלמידים שלהן.
הנה שלוש הסיבות לאופטימיות לגבי מערכת החינוך, א-לה-הורביץ:
ראשית, המורים. ״יש במערכת הזו מורים מעולים. אני פוגש כל יום אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה שעושים לילות כימים עבור הילדים, שמבינים איך הילדים חושבים, שיודעים איך לזהות שגיאות שהם עושים בזמן אמת ולתת להם מענה, איך להתאים את ההוראה לכל ילד. ובשנים האחרונות מצטרף דור חדש של מורים באיכות גבוהה מאוד, ודאי בתחומי המדעים. אנשים בגילאי 35-45 שזו הקריירה השניה שלהם לאחר שהצטיינו בקודמת, עם ניסיון חיים עשיר מההייטק או מעולם המדע, שהחליטו לתרום למען החברה שהם חיים בה ולא רק למען בעל המניות של החברה שהם עובדים בה. הם רוצים להשאי רחותם ולהשפיע״.
ש:והם יצליחו להישאר במערכת לדעתך? הם לא יברחו?
״שאלה מצוינת. אני לא יודע. אבל אני יודע שאנחנו ומשרד החינוך עושים הכל בשביל להפיק את הלקחים מהעבר. אנחנו בוחרים היום לא רק את הטובים ביותר אלא גם את מי שמחויבים יותר לתלמידים ובאים מתוך צניעות והבנה שהם לא יצילו את העולם. ההכשרה שלהם מעשית יותר ונעשית כבר בתוך בתי ספר כך שאין להם הפתעה כשהם מגיעים ללמד. ויש לכל אחד מהם ליווי אישי של שנתיים או שלוש מתום הלימודים כי השנים הראשונות הן מאוד קשות.
אין לנו ציפייה שהאנשים יישארו עד הפנסיה, כי אנשים מחליפים היום את מקום העבודה שלהם פעם בכמה שנים וזה בסדר. כי אז יצטרכו להיכנס למערכת אנשים חדשים במקומם, והם יבואו רעננים ומעודכנים יותר וזה טוב לתלמידים לפגוש אנשים שמכירים את העשייה המחקרית והטכנולוגית״.
שנית, המדינה המדינה חזרה להשקיע בחינוך. ״זה קריטי. אחרת זה בלתי אפשרי. ישראל משקיעה היום הרבה מאוד בחינוך, יותר מהרבה מדינות אחרות שאנחנו מסתכלים עליהן בהערכה כמו פינלנד. זה נכון שיש לנו הרבה מאוד ילדים באופן יחסי, ולכן ההשקעה מתפזרת על יותר ילדים מאשר במדינות אחרות, אבל זה עדיין מאוד גבוה בסדר העדיפויות של הממשלה.
״זה בא לידי ביטוי בשני הסכמי שכר של מיליארדים עם ארגוני המורים שמשפרים את שכר המורים. יש עוד דרך לעשות, אבל המגמה היא נכונה. העובדה שהסכמי השכר מוקדשים לעבודה פרטנית עם התלמידים משקפת הבנה עמוקה של מערכת החינוך שבסוף מענה אישי והיכולת להתאים את ההוראה לצרכים של התלמיד, שההוראה תהיה מקצוע קליני ולא תעשייתי, זה לב הענין.
״בשביל זה המורים מגיעים למערכת, בשביל לעזור לתלמיד ספציפי עם שם וחיים. לא בשביל ללמד את פרק 6 בספר לימוד מסוים. ככל ששמים על זה דגש, כוח המשיכה של המקצוע לאנשים טובים ישתפר. כוח המשיכה של מקצועות קליניים מאוד גדול, בלי קשר לשכר ולתנאים. עובדות סוציאליות ופסיכולוגים ואנשי חינוך מיוחד. אנשים עומדים בתור ומחכים להתקבל למקצועות האלה, לא כי יש שם שכר גבוה יותר אלא כי הם רואים פירות לעמלם. ככל שהמערכת תדע לאפשר את זה למורים, להתאים את ההוראה לכל תלמיד ולפגוש אותו במקום שבו הוא נמצא, גם המורים וגם ההורים יהיו מאושרים יותר״.
ולבסוף, ההישגים משתפרים. ״אפילו בפערים בהישגים, על אף שהם עמוקים וקשים מנשוא, יש אינדיקציות של שיפור״. אני מבקש ראיות והוא ניגש למחשב, מסובב אלי את המסך ומראה לי. ״במבחני פיז״ה של 2009 (מבחנים בין לאומיים של ארגון ה-OECD שנערכים אחת לשלוש שנים, ש״א) במתמטיקה לגילאי 15, כשמסתכלים על התפלגות ההישגים, התמונה היתה מאוד מדאיגה. 40% מהתלמידים הישראלים היום בעלי הישגים נמוכים במיוחד, מתחת למינימום. זה המון. במדינות OECD יש בערך 15%-20%. זה מצב מאוד מדאיג. במקביל, באותה שנה היו לנו 6% מצטיינים בלבד. כל הסטארפ אפ-ניישן נשען על 6% מצטיינים, כשבמדינות שמצטיינות בחינוך יש בערך 20% מצטיינים. אלה היו שתי תמונות מאוד מדאיגות.
והנה, ב-2012 חל שיפור. הפערים עדיין גדולים, אבל אחוז התלמידים בעלי ההישגים הנמוכים ירד ל-33%, ובשיעור המצטיינים יש גידול של 50% והגענו ל-9.4%. אז אני אופטימי. גם לגבי היקף תלמידי ה-5 יחידות לימוד במתמטיקה אני אופטימי, כי מגמת ההתדרדות כבר נבלמה ואנחנו כבר רואים את תחילת הגידול״.

התפרסם הבוקר בגרסה טיפה קצרה יותר. תודה לאיל על העריכה ולעמית על הצילום