27

0
קודם כל, קצת מוזיקה. והפעם, הרכב ישראלי בשם WC שהכרתי הודות לאדוה עם ו״ו אחת. אני לא יודע מי הם ומאין באו, אבל אני אוהב את מה שהם עושים. בספוטיפיי יש כרגע בסך הכל שבעה שירים שלהם, אבל זה מספיק בשביל לחרוש עליהם שוב ושוב ושוב. ״לעולם לא ניכנע״ הוא בעצם טייק על אחד הנאומים המפורסמים ביותר של צ׳רצ׳יל, ו״סליק״ הוא פשוט חביב עלי מאוד. סוג של מיקס בין ׳הבילויים׳, ׳נושאי המגבעת׳ ו׳הג׳ינג׳יות׳. תבלו:

1
יש לי מה להגיד על השבוע החולף, אבל האמת? לא מאוד בא לי. משהו בי מרגיש קצת off לאחרונה. גם במובן של כבוי אבל גם במובן של בצד, מחוץ למגרש.

2
באחד השיעורים שלי השבוע המרצה הציגה את התמונה הזו. היא נקראת Balloon Seller, Kabul, וצילם אותה סיימון נורפולק, ב-2001. אני לא בטוח למה, אבל התמונה נשארה איתי. הוא כותב, אגב, שזו כנראה התמונה הכי ידועה שלו, ושהעורך של הספר שלו הוא זה שזיהה את הפוטנציאל שלה והפך אותה לתמונת הכריכה. כאן אפשר למצוא תמונות נוספות שלו מאפגניסטן.

3
כשאתה הופך להיות מודע מי קורא אותך, משהו נפגם בכתיבה. וליתר דיוק: משהו נפגם בתהליך הכתיבה, במלים שיוצאת לך מהידיים. אני לא כותב אותו הדבר כשאני יודע מי קורא אותי. וזה גם מה שאני מרגיש שקורא כאן, בשבועות האחרונים. אני לא מרגיש בנוח לכתוב הכל, את כל מה שאני רוצה להגיד, אז אני לא. ויוצאים לי פוסטים מוזרים, על דברים אחרים ממה שבאמת הייתי רוצה לכתוב. כי מה שבאמת הייתי רוצה לכתוב עליו הוא מה שמתחולל בפנים, הייתי רוצה לתת דרור למחשבות שמתרוצצות לי בראש. רק שכבר לא נוח לי לכתוב את הדברים האלה כאן. ומאז שיצאתי מטוויטר ומפייסבוק, אין לי ממש איפה לכתוב את כל הדברים האלה.
וזה חבל לי, כי כאן, הבלוג הזה, היה הפלטפורמה האהובה עלי מכל.
אין לי מושג איך חוזרים אחורה. אין לי מושג איך מוחקים מהראש את הידיעה מי בדיוק קורא. אין לי מושג איך מתעלים מעל לזה, איך מתעלמים מזה. אני לא כזה. אני לא יודע איך. אז אני לא כותב את זה.

4
אולי אקח הפסקה גם מזה.