ילד

0.
קודם כל, מוזיקה:

https://open.spotify.com/track/1KNs13WNjbSJaXRYgyDj3M?si=mnV0zFVzT2GIT41deuemQw

1.
כשהייתי ילד שנאתי ללכת לשוק. זה לא הפריע להורים שלי להכריח אותי ללכת איתם בכל מקרה. אני לא זוכר המון מהילדות, אני כבר זקן מדי ואת היתר הדחקתי, אבל מהשוק יש לי לא מעט רסיסי תמונות וזכרונות. ירקות רקובים מתגלגלים על הרצפה ואני מנסה לא לדרוך עליהם. שיטוטים בין דוכנים שלוקחים נצח ועוד אחד. ריחות לא נעימים. צעקות של מוכרים. מעברים צפופים מדי. היסחבות עם אינסוף שקיות כבדות עד לאוטובוס. המתנה אינסופית. וכל הסבל הזה בשביל מה? בשביל ירקות? לא היה שום דבר הגיוני בחוויה הזו. שנאתי כל רגע מזה. היום, בתמורה בין-דורית, הבן הבכור שלי שונא לבוא איתי לשוק.

2.
אני משתדל לנסוע לשוק כל שישי בבוקר. אם להודות על האמת, זה לא היום המועדף עלי בשוק, אבל אין לי יום אחר. בשישי בבוקר, אם זה תלוי בי עוד לפני ארוחת הבוקר, הבן הצעיר שלי ואני יוצאים מהבית - הוא גורר את עגלת השוק ברחובות המישוריים, ואני גורר אותה בעליות - ואנחנו הולכים יחד את כל הדרך לתחנת הרכבת הקלה. הוא אוהב לגלות בשלט האלקטרוני כמה דקות עוד נותרו עד שהרכבת באה. הוא אוהב להיכנס אליה. הוא אוהב לתקף את הרב קו שלו. הוא אוהב את הנסיעה, את סיבובי המפרק של קרונות הרכבת. הבן הצעיר שלי אוהב לבלוע כל נים ונימה של העולם בעיניו. והוא גם אוהב את השוק.

3.
הבוקר נסעתי אל השוק לבד. יצאתי מהבית במצברוח רע במיוחד. זה היה בוקר כזה - מצברוח רע הוא לא תמיד דבר שאפשר להסביר, או לפרק לרכיבים. ניגנתי את ״לזכור״ של אלי מגן באוזניות, עטיתי מסיכה על הפה, הרכבתי משקפי שמש על העיניים, והלכתי אל הרכבת. השוק, כך גיליתי ברגע שהגעתי, הוא תרופה אידאלית להסרת כתמי מצברוח רע.
אין לי דרך בלתי בנאלית להגיד את זה, אבל משהו בהפצצה החושית שבשוק לא נותן לך להתמקד במצברוח הרע שלך. יותר מדי אנשים, יותר מדי ריחות, צבעים, מראות, קולות. יותר מדי גירויים מכל העברים בשביל שתוכל להתמקד בענן שליווה אותך מהרגע שפקחת עיניים. אולי בגלל זה אבא שלי כל כך אהב ללכת לשוק?

4.
חזרנו לגור בירושלים לפני חודשיים, בערך. לא תכננו לחזור לירושלים. עזבנו את העיר ב-2013 שלא על מנת לחזור. לפני כן, גרנו בעיר במשך עשור שלם, וזה לגמרי הספיק לנו. ירושלים שאהבנו השתנתה, או שאנחנו השתנינו, או שגם וגם. כך או כך, היא כבר לא היתה המקום בשבילנו.
יצאנו מן העיר שלא על מנת לחזור. התיישבנו במושב בסביבות שער הגיא וחיינו שם חיים נהדרים. קשה להעמיק שורשים בדירה שכורה, אבל הגענו הכי קרוב לזה, בעיקר בזכות השכנים שלנו, שהפכו חברים קרובים.
אבל אז נסענו לארה״ב, ואז נשארנו בארה״ב יותר מהמתוכנן, ואז חזרנו בצל המגיפה, ופתאום לא היה לאן לחזור. השכנים שלנו כבר יצאו מהמושב ההוא אל מושב אחר, היצע הדירות השכורות הנורמליות במושבים התגלה כזעום ביותר, והסימנים שאנחנו עומדים לעבור לירושלים התגברו.
במשך חודשיים חיפשנו אפשרויות מחוץ לעיר, ובסופו של דבר נשברנו. יש יתרונות לעיר, כך אמרנו לעצמנו בניסיון למצוא נחמות. יש פה מיליון חוגים, וזו שכונה שקטה, וזה קרוב לעבודה, והילדים יוכלו ללכת לבית הספר ברגל. וכך, שבע שנים אחרי שעזבנו, מצאנו את עצמנו חוזרים אל העיר שאהבנו, ואהבנו לעזוב.
לא מזמן יצא לי להתארח באיזה פורום ירושלמי נחמד שהוזמנתי אליו לדבר על הדיגיטציה בממשלה (המצב בתחת, תודה, אבל יש סיכוי שישתפר). בתחילת המפגש הזה כל אחד ואחת הציגו את עצמם. כולם היו ירושלמים, וכולם ציינו את זה. חשבתי לעצמי שתחושת קבוצת התמיכה הזו - הי, אני שאול ואני ירושלמי - משותפת רק לירושלמים ופתח תקוואים. היתר לא מרגישים צורך להתבייש/להתנצל.
עיר קשה ירושלים, אבל כתבתי על זה כל כך הרבה שכבר נמאס לי אפילו לגלגל את המלים האלה. עיר קשה, אבל הנה אנחנו כאן, וכנראה שנישאר כאן לכמה שנים, לפחות. העיר הזו כבר לא מעניקה לי תחושה של בית. אבל למען האמת, שום מקום לא מעניק לי תחושה של בית. הבית שלי הוא היכן שהמשפחה שלי. במשך חמש שנים זה היה במושב קטן ליד שער הגיא, אחר כך למשך כמעט שנתיים זה היה בארץ אחרת, והיום זה בירושלים, מתישהו זה יהיה במקום אחר.

5.
בדרך לשוק העברתי קצת זמן בטוויטר. הביצוע של זהו זה ל״כל עוד״ של עלי מוהר ויוני רכטר תפס אותי.

https://twitter.com/kann/status/1299062162401394690?s=20

אני יודע שזו כמעט כפירה להגיד את זה אבל אני לא כל כך אוהב את השיר הזה. הביצוע הזה דווקא נחמד מאוד, בעיני, אבל השיר עצמו? לא בפייבורטים שלי. אני יודע שאנשים מאוד מאוד אוהבים אותו, אני מכיר בעיקר אבות שמאוד מאוד אוהבים אותו, ואני לגמרי מבין למה. אבל אני חושב שבמקרה הזה השיר הזה עובד טוב יותר כשלא שרים אותו, אלא רק כשקוראים.
ועל אף שאני לא אוהב את השיר כולו, יש בו שלוש שורות קצרות שכן מצמררת אותי:

וְהוּא זוֹכֵר שֶׁאָבִיו
פָּעַם הָלַךְ אַחֲרָיו
הוּא מְנַסֶּה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל צְעָדָיו

הדימוי הזה, של גבר עומד באמצע היום, מתבונן בילדים דרך גדר בית הספר. אלא לא בהכרח בכלל הילדים שלו. הוא רק עבר שם במקרה, ובמקרה זהו היום הראשון ללימודים והילדים משחקים בהתרגשות בחצר הכניסה לבית הספר. והנה הוא עומד שם, שקט, על יד הגדר, ונזכר כיצד זה היה כשהוא היה ילד, והרגש שמציף אותו יותר מכל הוא געגוע. געגוע עז לאביו שאיננו עוד, געגעוע עז לילדותו, שאיננה עוד. געגוע עז אל שנות התום, אל הרגעים ההם שבהם היה מישהו שהשגיח עליך, גם אם אתה עצמך לא ידעת. געגוע אל תחושת החופש שנובעת אך ורק מתוך מעטפת ההגנה שקיבלת, גם אם לא אהבת אותה, גם אם לא ידעת שהיא שם. גם אני מתגעגע.

6.
בשנה השלישית באוניברסיטה לקחתי את אחד משלושת הקורסים הטובים ביותר שיצא לי לעשות בתואר. זה היה סמינריון קטן בחוג לפילוסופיה. קראו לו ״קריאה ב׳אתיקה׳ של שפינוזה. אני מתבייש להגיד שאני לא זוכר מי היה המרצה - אני זוכר היטב את כל מה שקשור למרצה, רק לא את השם שלו - אבל הקורס הזה היה פשוט מטלטל. ה׳אתיקה׳ של שפינוזה היא ספר מופרע בכל קנה מידה, ואני שמח כל כך שהיתה לי ההזדמנות לקרוא אותו יחד עם מורה נבוכים אנושי. אני זוכר שבכמה שיעורים התרכזתי כל כך עד שהרגשתי את המוח שלי כואב. אבל זה היה שווה את זה. היו שם כמה רגעים סינגולריים שהרגשתי כאילו אני מצליח לראות לרגע מה נמצא מתחת לשכבה העליונה של החיים, מתחת לציפוי של העולם. זה היה נהדר, ורגעי, וחולף.

מכל מה שהיה שם אני לא זוכר את הרוב. מה שאני זוכר בעיקר הוא את השיעור שבו המרצה, בשביל להרחיב את מה שדיברנו עליו, סיפר לנו את הפרדוקס על הספינה של תזאוס. מאז, הסיפור הזה כל הזמן הולך איתי.

תזאוס היה מלך אתונה, והוא חלק מהמיתולוגיה היוונית (אחד האבות שלו היה פוסידון, אל הים). תקראו עליו קצת, מיתולוגיה יוונית זה תמיד נחמד. בכל אופן, בשלב כלשהו תזאוס הפליג לכרתים, להילחם במינוטאור שנמצא בלב הלבירינת של דדלוס. אתם יודעים על מה אני מדבר, גם אתם הייתם פריקים של מיתולוגיה יוונית כשהייתם קטנים וקראתם ספרים כל היום.
כשתזאוס חזר לאתונה מכרתים אחרי שניצח את המינוטאור, תושבי העיר החליטו שבשביל להנציח את האירוע, הם ישמרו לנצח את הספינה של תזאוס, הספינה שבה הוא יצא אל המסע הזה וחזר כמנצח.
אמרו, ועשו. במשך אלף שנים שימרו האתונאים את הספינה של תזאוס. כל כמה שנים, כשאחת מקורות העץ הרבות שהרכיבו את הספינה התבלתה, האתונאים הסירו אותה, התקינו במקומה חדשה, ושמרו את הישנה. את הקורות הישנות הם שמרו במחסן מיוחד. עוד קורה ועוד קורה. הן שמרו את כולן בדיוק באותו הסדר ובאותו המיקום שבהן היו הקורות הישנות על הספינה. כעבור אלף שנים, הם שמו לב שהם החליפו את כל קורות הספינה. וכעת, כעת היו שתי ספינות של תזאוס. אחת במחסן, ואחת בים. נשאלת השאלה - מיהי הספינה של תזאוס?
הבוקר, ברכבת, בדרך אל השוק, כשאני נזכר באבי שלקח אותי אל השוק כשהייתי ילד, ובעודי שומע את השורות האלה של עלי מוהר, הפרדוקס על הספינה של תזאוס עלה בראשי.

7.
כמעט כל התאים בגוף שלי התחלפו מספר גדול של פעמים מאז שנולדתי. לפי המקור הזה, אפילו כל תאי הלב שלי כבר התחלפו (הם אמורים להתחלף פעם ב-40 שנה). התאים היחידים בגופי שלא התחלפו הם תאי העצב במוח שלי, והתאים שמרכיבים את עדשות העיניים שלי.
גם המחשבות שלי הן כבר אינן המחשבות של הילד שהייתי. זכרונות רבים דהו כבר מזמן ונותרו מהם רק רסיסים, או תמונות של תמונות שראיתי באלבומים. הרגשות שהרגשתי כילד התנדפו ואינם עוד.
מה הופך את חיינו, את הקיום שלנו, לרצף? מה הופך את מי שאני היום ואת מי שאהיה בעוד שנה לאותה היישות? מה הפך, מה הופך, את הילד שהייתי פעם לגבר בן הארבעים שאני היום? בעיקר העובדה ששנינו סופיים.

ביום שלישי הקרוב ילכו שני הבנים שלנו לבית הספר. גם אנחנו נלך איתם. בשער בית הספר אחבק כל אחד מהם ואתבונן בהם מבעד לגדר כמו יתר ההורים שלא יורשו להיכנס פנימה. זו הולכת להיות שנה מהתחת וליבי מלא. מלא בחשש ומלא בתקווה ובאמונה שהם יצלחו אותה אל הצד השני, כפי שצולחים את כל מה שלא רוצים אלא מוכרחים לצלוח. בהתמדה, לעיתים בחריקת שפתיים, אבל גם בידיעה שהכל סופי, ובסוף הכל נגמר.

ובעודי מתבונן בהם מעבר לגדר שום שיר של עלי מוהר לא יתנגן בי. כשאעמוד שם מעבר לגדר יציפו אותי בערבוביה זכרונות ילדותי, וזכרונות ילדותם. לא את אבי אני מבקש, כי אם את ילדיי, ואת הקשר שלי איתם. ובעודי עומד שם בצד הגדר, אזכור: פעם הייתי ילד, ואיני עוד.

ויום אחד כבר לא אהיה בכלל.