ענני

0.
קודם כל, מוזיקה:

https://open.spotify.com/track/2YoRxMfBIuZzpnFKdNMn0z?si=1dee8cbb814f41b3

אָנָּא סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, עֲנָנִי, כִּי אֲנִי בְּיִסּוֹרִים גְּדוֹלִים /
אָנָּא עוֹנֶה אִלְּמִים, עֲנָנִי, כִּי אֲנִי בְּמַכְאוֹבוֹת עֲצוּמִים

3.
תספר? לא תספר? למי תספר?
הפסיכולוגית שאלה אותי למה אני לא מספר. האם זו הבושה שמפחידה אותי? אוטומטית, עניתי לה שלא. אבל אז עצרתי לחשוב על זה קצת.
זו לא הבושה. זה מין תחושת חוסר נוחות, או אי נעימות. לא מהסיפור - אין לי בעיה לספר - אלא מהתגובה. מהפנים המתכרכמות, מהמבוכה, מסימני השאלה. אין לי כוח לחיבוקים, ל׳יהיה בסדר׳, להודעות בסגנון ׳כבר יותר טוב? יש הטבה?׳. העולם נמצא באינרציה, אנשים רוצים להגיע מא׳ לב׳. להתחיל את היום, לסיים אותו. אם תשתף, זה ירבוץ עליהם. קצת מן הכובד שלך ידבוק בהם. מה תפריע להם עם זה עכשיו? למה להכביד? למה לשבש? מה הטעם?

4.
כל דבר הוא טריגר. ילדים הולכים ברחוב. נוסעים באוטובוס. משחקים כדורגל. צוחקים. אנשים מהלכים עם כוסות קפה. רצים ביחד. צופים בסרטונים בטלפון. מרכיבים ביחד פסיפס מרגיז של חיים שלמים שהוחמצו.
אני מסתגר מאחורי האוזניות שלי, קבור בתוך המוזיקה, בתוך עצמי. מנסה להיטען מקרני השמש. מנסה לנשום דרך האף. משנן לעצמי מנטרות. מזכיר לעצמי שעשיתי את כל מה שיכולתי. 99% טעויות, ועדיין, ניסיתי. ניסיתי, ובכל זאת כשלתי. לפעמים נכשלים. לפעמים פשוט נכשלים.

5.
זו לא הרשימה שרציתי לכתוב. עצורות בי עוד מלים רבות. מלים ברורות, נוקבות, חדות כתער. מלים החותכות בבשר ובנפש הפצועה ממילא. מלים שלוחצות מיד על בלוטות הדמע. מלים שחודרות פנימה אל תוך הלב. תיאורים קורעי נפש, סיטואציות בלתי אפשריות. הכל שם. אבל החיים כובלים אותי ואני לא יכול לתת דרור לכל המלים האלה. ניסיתי. אפילו פתחתי פייקים וכתבתי בלי מעצורים את אשר על ליבי. אבל איש לא קרא, והמלים חזרו היישר אלי, כמו יונה שלא מצאה יבשה.
וכך, בסופו של דבר, אחרי ימים ושבועות וחודשים רבים החלטתי לכתוב משהו, אבל בזהירות. לשחרר מעט מן הלחץ הפנימי. שלא אתפקע, שלא אשתגע. אז זה מה שיצא. גיבוב סתום, קצת כמו החיים עצמם.