1.

יום שישי, ופוזי הלכה לנוח. בדירה חום בינוני עד כבד, ואפילו ביובש הירושלמי שלנו אני מצליח להזיע. החתולים מעולפים בחצר או על השולחן, תלוי באיזה רגע בודקים. אני מדפדף בין דפי האינטרנט, ומדי פעם מציץ בשעון ומנסה לחשב כמה מעט זמן נותר לי לעשות את כל מה שאני חייב לעשות.

2.

הקורא חד העין וודאי הרגיש שכבר מזמן לא כתבתי כאן. ובכן, הימים התארכו עד בלי הכר, והשעות בהן אני נמצא בבית אך לא ישן הצטמצמו לכדי שעתיים, פלוס מינוס. המינוי החדש אמנם כבר נכנס לתוקף באופן פורמלי, אולם המעבר עדיין בעיצומו. התוצאה היא שאני מותש בסוף כל יום מחדש, ובסוף שבוע הקצר שעומד לרשותי אין לי כוח או עניין לכתוב ולו מילה. עם זאת, אני מנסה להתחייב לעצמי שאכתוב לפחות פוסט אחד בשבוע, ככל הנראה בסוף השבוע. אז הנה, ניסיון ראשון (ואחרי קריאה מחודשת של כל מה שנכתב כאן – לא מוצלח במיוחד. עמכם הסליחה).

3.

סיפור המדבקה שהתחולל כאן השבוע נפל על כלי התקשורת כפרי בשל. העונה עונת המלפפונים היא, וקשה למצוא במקומותינו סיפור כה מורכב, כה דמיוני, שמערב דמויות כה צבעוניות, ומתפתח לכיוונים כה בלתי צפויים כמו סיפור המדבקה שליווה אותנו השבוע.

לא אחזור כאן על הדיון בסיפור עצמו (הלינקים שאפשר לתת הם רבים מדי בשביל שאשים אותם כאן), או על הדיון בסיפור מהצד התקשורתי (כנ"ל). אתם מוזמנים לקרוא הכל אצל יובל דרור, עידו קינן וכמובן בעין השביעית. מה שכן, אכתוב קצת על איך זה נראה מהצד שלי, בתור מי שישב במערכת וראה את הדיווחים מגיעים, את הכתבים נשלחים וחוזרים עם פרטים חדשים, ואת הדיון הפנימי באיך תוקפים את הסיפור הזה.

4.

הסיפור נפל עלינו לראשונה ביום ראשון בשעות אחר הצהריים, זמן לא רב לפני סגירת העיתון. הוא באופן חשוד ביותר באתר של דה-מארקר, ללא כותרת "בלעדי" או "פרסום ראשון" ומשום מה העלה אותו כתב התקשורת של העיתון, אמיתי זיו, ולא אחד מכתבי הטכנולוגיה או כתבת הרפואה שלהם. בכל אופן, ברגע שראינו את זה, כתבי הטכנולוגיה שלנו התחילו להתעסק בזה. זמן קצר לאחר מכן, היה ברור לנו שזו תהיה הכותרת הראשית של העיתון.

כבר בשלבים הראשונים של העבודה העלו הכתבים שלנו לא מעט סימני שאלה לגבי העניין. הם ראו שהחברה שנמכרה כביכול נרשמה ברשם החברות רק לפני שבועיים, כשהם הלכו פיזית למשרדי החברה הם מצאו שם שיממון. במקביל ראינו שהחברה הרוכשת, כביכול, לא דיווחה דבר לבורסה – לא בבריטניה וגם לא במזרח הרחוק. בקיצור, משהו כאן נראה חשוד עד מאד. זו הסיבה שהחלטנו להיות זהירים יחסית, ולתת את הדברים בשם אומרים, כלומר לצטט את המוכרים, ולא לקבוע בעצמנו כי נעשה אקזיט. זה כמובן לא משנה הרבה למרבית הקוראים, שמתקשים לשים להבדל לניואנסים העיתונאיים האלה.

לאחר מכן, ביום שני בבוקר, התחילו להתקבל במערכת הטלפונים שמשהו כאן לא בסדר. כתבי הטכנולוגיה התחילו להתרוצץ כמו אחוזי דיבוק, ומהר מאד התברר שממציא המדבקה הוא בכלל נוכל סדרתי עם תעודות. הסיפור התחיל להיות מעניין בהרבה, ונפתח מרוץ מטורף שתכליתו כפולה: לנסות להשיג עוד ועוד מידע, רצוי בלעדי, בשביל העיתון, ובמקביל לעדכן ללא הרף את אתר האינטרנט של העיתון גם בשביל להקדים את המתחרים וגם בשביל להשביע את רעב הקוראים.

בשלב כלשהו, יצא שהתלוויתי לבוס שלי למלון שרתון סיטי טאואר במתחם הבורסה, בשביל לצפות בהדגמה של המדבקה. שם נפגשנו עם גבי פיקר, עמוס בוחניק ואריק קליין בעצמם. היו שם גם צוות צילום של ערוץ 2 וכתב הערוץ, כרמל לוצאטי, שזכו בבלעדיות על פני מתחריהם בטלוויזיה.

מה שהלך שם היה מטורלל לחלוטין. קליין ביצע הדגמה של המדבקה, אני ישבתי בחדר הסמוך וכתבתי כל מילה, והתאפקתי שלא למות מצחוק, כי כל מילה שנייה שיצאה לו מהפה נשמעה כמו "שקר כלשהו". לידי ישבו פיקר ובוחניק, שכל הזמן עשו לי פרצופים בניסיון להוכיח אותי על הספקנות שבאתי איתה. בדיעבד, הייתי צריך להיות הרבה יותר תקיף איתם.

אני חייב להודות שמקרוב, לקליין הזה באמת יש המון קסם אישי. הוא נורא משכנע, ונורא בטוח בעצמו, וקשה שלא ללקות בתסמונות שטוקהולם כשאתה לידו. מרחוק, ובדיעבד, זה אחד הבלופים הכי משונים שנתקלתי בהם באופן אישי. ובעבורי, בכל פעם שהעבודה הזו מביאה אותי לסיטואציות דמיוניות, אני ממש מרוצה. זו בהחלט הייתה אחת מהסיטואציות הללו.

5.

סיפור המדבקה הזה נתן לי את ההזדמנות לראות את הדברים בפעם הראשונה מהצד השני, כלומר מן הצד המערכתי. לראות כיצד עיתון מחליט להרים סיפור, מחליט להקדיש לו משאבים רבים ככל האפשר, מעבד כל היום את המידע שזורם אליו, ומייצר ממנו מוצר עיתונאי טוב ככל האפשר. אני מוכרח לומר שזה מאד מהנה. הטירוף הזה, הלחץ הזה, האינספור טלפונים, הניסיון המטורף להשיג תמונות ולעשות את הטוב ביותר בפרק זמן קצר מאד, הוא מדהים. יש לו גם עלויות לא מעטות, אבל עליהן בפוסט אחר.

6.

בשורה התחתונה, אני שמח על השינוי. הצורך היומיומי לדעת מוקדם בבוקר מה הסיפור המרכזי של העיתון למחרת יכול להוציא אדם שפוי מדעתו, בתנאי שלוקחים את המשימה הזו ברצינות. עם זאת, הרעב הזה ליצור מוצר מנצח, במסגרת מגבלות שלעיתים יכולות לגרום לך למרוט את השערות, מאתגר מאד וסוחף מאד. אני תוהה תוך איזה פרק זמן אני אתחרפן מזה לחלוטין.