בתקופה הקרובה אתם הולכים לשמוע את השם דינה זילבר יותר ויותר. זילבר היא אחת מהמשנים של היועץ המשפטי לממשלה, שעומדת בראש תחום הייעוץ (יש כמה תחומים בייעוץ המשפטי לממשלה – חקיקה, ייעוץ, כלכלי, משפט אזרחי, פלילי וכו׳). לרוב אני כותב על משנה אחר של היועמ״ש – אבי ליכט – אבל בזמן האחרון זילבר הפכה להיות כוכבת עולה.
למה? כי זילבר, מרצון או לא, במודע או לא (נדמה לי שכן, וכן) החליטה לדרוך בחודשים האחרונים על שני מוקשים גדולים במיוחד, כבדים במיוחד, עמוסי חומר נפץ פוליטי. המוקשים האלה עוד לא התפוצצו, רק נדרכו, אבל זה הספיק בשביל לחמם את כל המערכת הפוליטית, והפיצוץ עומד להגיע מאוד מאוד בקרוב.

מוקש ראשון – החטיבה להתיישבות

ב-26 בפברואר, דקה וחצי לפני הבחירות, זילבר פרסמה חוות דעת משפטית, על דעתו של היועץ המשפטי יהודה ויינשטיין, תחת הכותרת ״ככה (כבר) לא בונים חומה״: צבר אנומליות בקשר שבין החטיבה להתיישבות לבין המדינה והתיקון המתחייב״.

כבר מהכותרת, מהעובדה שמדובר בחוות דעת לגבי החטיבה להתיישבות, שהפכה עם הזמן להיות אחד מהגופים האלה שלא נוגעים בהם – יחד עם קק״ל, מפעל הפיס, קצא״א, וש.ר.א.ל (אולי יש עוד כאלה?), ומהצירוף של המלים ״אנומליות״ ו״תיקון״, מובן שמדובר פה בחומר נפץ פוליטי.
החטיבה להתיישבות היא הזרוע הקבלנית הארוכה של הממשלה, בעיקר בשטחי יהודה ושומרון (אבל לא רק, גם בנגב והגליל). היא פועלת במהירות וביעילות, לא תמיד בשיטה של מכרזים, וזה סוד כוחה. הפוליטיקאים מתים עליה. היא מאפשרת להם לחלק תקציבים לרשויות מקומיות, וזה משהו שהפוליטיקאים מחבבים במיוחד כי זה מחזק את כוחם הפוליטי לקראת הבחירות הבאות. תקציב החטיבה משתנה, ובסוף השנה, אם מביאים בחשבון עודפים משנים קודמות, מגיע גם ל-600 מיליון שקל. זה לא מעט כסף.

בחוות הדעת שלה, שקשורה במישרין גם לפרשת ישראל ביתנו וכל הג׳אז הזה, זילבר פחות או יותר אומרת שהגיע הזמן להפסיק את מתכונת העבודה של הממשלה מול החטיבה להתיישבות. למה? כי זה ההיפך ממנהל תקין. הנה רק ציטוט אחד משם:

חוות הדעת הזו מההמת בחריפות שלה ובנחרצות שלה ואני ממליץ בחום לקרוא אותה במלואה. אני לא רוצה להתעכב עליה פה כי זה כבר קרה לפני יותר מחודש, למרות שבימים אלה מתחולל מאחורי הקלעים קרב אדירים נגד חוות הדעת הזו. פוליטיקאים מכהנים, בשיתוף ראשי רשויות מכל מיני מקומות, ועורכי דין מטעם, נאבקים על מנת לקבור את חוות הדעת הזו ועל מנת לעצור את תהליכי העבודה שכבר החלו במשרד האוצר בעקבות חוות הדעת, שמטרתם להפסיק את התקצוב של החטיבה להתיישבות.
המתנגדים מנסים להכניס את זה למשא ומתן הקואליציוני, שיוחלט שלא מפסיקים את פעילות החטיבה וממשיכים כמו שעובדים היום. אם זה מה שהממשלה החדשה אכן תחליט, הדרך לבג״ץ תהיה קצרה מאוד, והעותרים יסתמכו ללא ספק על חוות הדעת הזו של זילבר.

מוקש שני – התמיכות התקציביות

אתמול זילבר פרסמה חוות דעת שניה, והפעם לגבי מנגנון התמיכות התקציביות. כספי התמיכות הם כספים שמשרדי הממשלה מעבירים לגופים מהמגזר השלישי (ארגונים, עמותות וכו׳) אבל לא רק. גם לרשויות מקומיות, לתיאטראות וגופים אחרים שנתמכים כספית על ידי המדינה מקבלים כספים בצורה הזו (גם ישיבות תורניות וכו׳ וכו׳). אנחנו מדברים על מיליארדים טובים.
זילבר, יחד עם צוותים של החשבת הכללית ואגף התקציבים באוצר, החלו לעבוד לבחינת נוהלי התמיכות הקיימים ושינויים בעקבות התפוצצות פרשת ישראל ביתנו. שם נתגלו מקרים שבהם, לפי החשד, לכאורה וכל זה, פוליטיקאים ניתבו כספי תמיכות מהמשרד שעמדו בראשו לטובת גופים ומקורבים ולא באופן שוויוני, כשבחלק מהמקרים כמה וכמה אנשים לקחו חלק מהכסף פשוט לכיסם. הכל לכאורה, כמובן.
חוות הדעת שזילבר פרסמה אתמול אמורה לסגור כל מיני פרצות שנתגלו במנגנון הזה. כמה מהציטוטים בחוות הדעת הזו הם לא פחות ממדהימים.

למשל:

במקרים לא מעטים נוכחנו לדעת כי מבחני תמיכה המובאים להתייעצות עמנו, מקורם בנוסח שהעבירה לשכת השר, המבוסס למעשה על עבודת שתדלנות של גורם חיצוני, כגון אנשי עמותה המתעתדת להיתמך לפי מבחנים אלה, או באי כוחה. תוצאת הדברים היא כי לגורם מעורב, שהינו כמובן בעל ענין, ניתנת אפשרות להשפיע על הטקסט הבסיסי שממנו ייגזרו מבחני התמיכה. תוצאה זו אינה רצויה, שכן מובן כי מדובר בגורמים בעלי ענין המעצבים את הטקסט כך שיתן מענה לאינטרס שלהם, באופן שבסבירות גבוהה יפגע בשוויון ביחס לגופים שלא קיבלו פריבילגיה זו.

אתם הבנתם את זה? באים כל מיני גופים לשרים, מציעים להם להזרים להם כסף, יושבים וכותבים בעצמם את הקריטריונים לחלוקת הכסף הזה כך שהכסף יגיע רק אליהם, והשרים מגישים את זה לאנשי המקצוע במשרד כהנחייה לביצוע. מה זה זה?

או למשל, על הלוביסטים:

סוגיה הקשורה לנושא הקודם, הנה סוגיית התשלומים של מוסדות נתמכים לגורמים הפועלים עבורם, לשם השגת תמיכות, שיפור מבחני התמיכה, הוספת נושאי הפעילות שלהם לתחומים בהם תומך המשרד וכיוצא בכך. גורמים אלה זוכים לתמורה בעד פעילותם. ככל שתמורה זו משולמת מתוך כספי התמיכות עצמם, הדבר אסור, ונחשב כשימוש בתמיכה שלא למטרות לשמה ניתנה. הוראות ברורות ומספקות בענין זה נקבעו בנוהל התמיכות הכללי, ובכללן סנקציות על שימוש אסור כזה. אולם, דומה כי יש הרואים בכך "ייעוץ" המהווה חלק מהפעילות הנתמכת ומאפשר מימונו מכספי תמיכות. בנוסף, חסרה הסדרה מספקת בדבר התמורה הניתנת לאותם שתדלנים או מקדמי-אינטרסים, ממקורות אחרים, כמו גם אבחנה ברורה, בין שתדלנות בעייתית, במובן זה שעשויה להוות פתח לשחיתות, לכזו שהיא לגיטימית.

זה משהו שצף במסגרת פרשת ישראל ביתנו – לוביסטים פועלים בשביל להשיג כספי תמיכות ממשרדים שונים, ואז פשוט לוקחים לכיסם חלק מכספי התמיכות האלה. גם זה די מדהים.

למרות ההתלהבות שלי מהלוחמנות המשפטית של זילבר, ולמרות הרוח הגבית שהיא מקבלת לכאורה מהחשבת הכללית ומאגף התקציבים, חוות הדעת הזו עלולה להישאר בסופו של דבר עוד נייר שכמה עיתונאים התלהבו ממנו לרגע, ותו לא.
למה? משום שלאורך חוות הדעת זילבר כותבת שוב ושוב שהיא *מצפה* ו*מקווה* שהדברים ישתנו.
זה נחמד, אבל ברצינות? מקווה ומצפה?
די נו, גם זילבר יודעת שאלה אמירות בלי שיניים.

בכל אופן, הסיפור הזה של התמיכות מאוד בעייתי לטיפול. גם ככה הבירוקרטיה הממשלתית היא לא, איך נאמר, אפקטיבית במיוחד. וכעת לבוא ולהעמיס עליה עוד שכבות של בירוקרטיה בשביל לנסות לעצור את המושחתים, זה לא בהכרח הדבר הכי נכון בעולם. בירוקרטיה לבדה לא תעצור את המושחתים, אלא מקסימום תעכב אותם קצת. ובינתיים, כל ישרי הדרך סתם יסבלו.

בונוס – מוקש שלישי ומפתיע – המשא ומתן הקואליציוני

למי שהגיע עד לפה, הנה סיפור קטן נוסף.
במקביל לשתי חוות הדעת האלה זילבר עבדה על חוות דעת נוספת, שהיתה אמורה להסדיר את כל פעילות הפקידים במשרדי הממשלה השונים אל מול הפוליטיקאים במסגרת המשא ומתן הקואליציוני.
חוות הדעת הזו, שהיא למעשה יותר נוהל פעולה, הגדירה בדיוק לאיזה פקידים מותר להיות במגעים עם הפוליטיקאים במסגרת המשא ומתן ולאיזה לא (למשל, למנכ״לי המשרדים שהם אנשי אמונם של הפוליטיקאים אסור לקחת בזה חלק ואסור להם להורות לפקידים הכפופים להם לבצע כל מיני מטלות שקשורות למשא ומתן הפוליטי), מה צריכים להיות סדרי העבודה, למי מותר לשבת באיזה פגישות וכיוצא באלה.
עוד קבע הנוהל ההוא שכל המסמכים שיוצאים מהפקידים אל הפוליטיקאים (למשל, חוות דעת כלכליות או משפטיות) ולהיפך יפורסמו לציבור כמו שהם, במלואם ובזמן אמת.

את חוות הדעת הזו מעולם לא קראתם, משום שהיא מעולם לא פורסמה, ומעולם לא הופעלה.
למה?
כי היועץ המשפטי יהודה ויינשטיין גנז אותה בדקה ה-90, כשכל מה שנשאר הוא רק ללחוץ על כפתור הsend.
למה?
לזה אין לי תשובה מאושרת. כל מי שדיברתי איתו אמר שראש הממשלה הפעיל לחץ על ויינשטיין, אבל שני הצדדים לא מגיבים לי לעניין הזה, אז אין לי הוכחה חותכת.