השנה למדתי שאנחנו עומדים לפני עשור אבוד, אם לא יותר, ושהחיים של הילדים שלי כאן יהיו קשים יותר משלי, שהנטל שיוטל על כתפיהם יהיה גדול מזה שמוטל על כתפיי.
השנה גם למדתי שהפוליטיקאים מודעים היטב לבעיה הזו, אבל לא ממהרים לפתור אותה. ואם כבר הם פועלים בכיוון, הם עושים זאת לאט מדי, ומעט מדי, עד שהממשלה מתפרקת, וכל מה שכבר נעשה עלול לרדת לטימיון. והבעיה הכי גדולה בסיפור הזה הוא שלממשלה יש כל אינטרס שבעולם שהציבור לא יהיה מודע לבעיה הזו, לא ידבר עליה, ולא ילחץ על הממשלה לפעול בכיוון.
ישראל מזדקנת. מספר האנשים מעל גיל 65 עומד להכפיל את עצמו בשני העשורים הקרובים. שיעור האנשים מעל גיל 65 מכל האוכלוסיה צפוי לגדול ל-15% בתוך שני עשורים, לאחר שבשני העשורים האחרונים עמד קבוע על 10%. הגידול המהיר הזה עומד להטיל נטל גדול מאוד על כתפי האוכלוסיה העובדת.
רק שיש בעיה. בתוך עשור או שניים לא יהיו בישראל מספיק ידיים עובדות בשביל לשאת בכל הנטל הזה. אולי צריך לדייק את האמירה הזו: לא יהיו כאן מספיק משלמי מסים. מדוע? כי כבר היום מחצית מהעובדים השכירים משתכרים כל כך מעט שהם לא מגיעים בכלל לרף המס. ומשום ששיעור ההשתתפות בשוק העבודה של גברים חרדים ושל נשים ערביות נמוכים מאוד ביחס לפוטנציאל. ומחקר של ביטוח לאומי מהשנה הראה שכשהגברים החרדים והנשים הערביות כבר מצטרפים ומצטרפות לשוק העבודה, השכר שהם מקבלים קרוב לשכר המינימום, ולכן המדינה לא ממש מרוויחה מסים מהעניין הזה.
איך כל זה הולך להשפיע עלינו? זה כבר משפיע עלינו – פוטנציאל קצב הצמיחה של המשק הישראלי נמצא בירידה מתמדת מאז 2010. לפי ספר התקציב של מדינת ישראל, מפוטנציאל צמיחה של יותר מ-3%, אנחנו עוברים לפוטנציאל צמיחה של 3% לכל היותר. בשנות מיתון או האטה, כמו השנה, המספר הזה יהיה נמוך יותר.
כל עוד קצב הצמיחה לא גבוה מספיק, אין מספיק ידיים עובדות שמשלמות מסים בשביל לממן את כל השירותים הציבוריים שאנחנו רוצים לקבל. אין מספיק ידיים עובדות בשביל לתמוך בקצבאות באנשים שכבר לא יכולים לעבוד יותר, בעניים, אין מספיק כסף לכבישים, לחינוך, לבריאות. או בקיצור, הנטל הכספי שיוטל על כתפי הילדים שלנו בעוד 20 שנה עלול להיות גדול עוד יותר מהנטל שמוטל על דור העובדים הנוכחי.
בשביל לפתור את הבעיה הזו ישראל צריכה להכניס למעגל העבודה את האוכלוסיות שלא עובדות היום. אבל זה לא מספיק. האנשים שצריכים להצטרף למעגל העבודה צריכים לקבל שכר גבוה מספיק בשביל לשלם מספיק מסים שיעשירו באופן משמעותי את קופת המדינה.
בשביל זה, המדינה צריכה להשקיע בחינוך של ילדי המגזרים האלה, להשקיע הרבה מאוד. אלא שכיום, כפי שמשרד החינוך חשף השנה, חלוקת התקציב מעוותת. ילדי המגזר הערבי סובלים מאפליה לרעה בהיקף של עד 75% בתקציבי משרד החינוך. גם החרדים מקבלים תקצוב חסר, מסיבות אחרות.
המדינה צריכה להשקיע הון עתק בשביל לסגור את הפערים האלה. בנוסף, היא צריכה להשקיע הון עתק בשיפור התשתיות הפיזיות – כי גם אישה ערביה עם תואר דוקטורט במשהו תתקשה להגיע לעבודה אם לא תהיה לה תחבורה ציבורית ממקום מגוריה – בהקמת מסגרות לילדים בשביל שההורים יוכלו ללכת לעבוד, ובשינוי הנורמות בשוק העבודה בשביל שהמעסיקים יהיו מוכנים לקלוט עובדים שכיום הם נרתעים מלקבלם.
כל זה עולה כסף. המון המון המון כסף. רק שהשקעת הכסף הזה קריטית לעתיד של כולנו, אם לא בא לנו למצוא את עצמנו בעוד עשרים שנה מממנים הרבה יותר אנשים שלא עובדים, או שעובדים אבל בשכר נמוך מדי.
וזה בדיוק המלכוד: ללא ייצוג פוליטי אפקטיבי למגזר הערבי בממשלה, לממשלה לא יהיה תמריץ כלכלי מיידי להשקיע תקציבי עתק במגזר הערבי. כך גם לגבי המגזר החרדי, שנהנה מייצוג פוליטי אפקטיבי, אולם לא בכיוונים הנכונים. כל עוד הפוליטיקאים החרדים שואבים את כוחם הפוליטי משימור העוני והתלות במערך הקצבאות, המגזר החרדי ימשיך להפסיד.
האתגר הזה הוא אתגר עצום. הממשלה מודעת לו, משום שכל הנתונים הוצגו בפניה על ידי ראש המועצה הלאומית לכלכלה פרופ׳ יוג׳ין קנדל, ביותר מהזדמנות אחת. יש גבול עד כמה קטר ההייטק יצליח למשוך אחריו את כל המשק, יש גבול עד כמה מעמד הביניים העובד יוכל לסחוב בעצמו.
קנדל משווה את הפוטנציאל שטמון במגזר הערבי והחרדי לתנופה הכלכלית שהביא לישראל גל העלייה ממדינות חבר העמים בתחילת שנות ה-90. כל עוד הממשלות לא יבינו שבלי הפוטנציאל הזה החיים של הילדים שלנו בעוד 20 שנה יהיו אומללים יותר, שום דבר לא ישתנה.
הממשלה, כל ממשלה, לא תבין שהנושא הזה הוא קריטי, מבלי שיופעל עליה לחץ ציבורי. רק שהציבור לא מתעסק בנושאים האלה, כל עוד הפוליטיקאים מפזרים בפניו מסכי עשן פוליטיים שונים שעוסקים רק בתפל, ולא בעיקר. כך, בתנועה ספירלית עגומה להפליא, כולנו מתקדמים בצעד בוטח לכיוון עתיד פחות טוב.
זה מה שלמדתי השנה.