פרולוג
אתמול בלילה חתמו נציגי ישראל ביתנו ונציגי הליכוד על ההסכם הקואליציוני הראשון בדרך להקמת הממשלה החדשה. ההסכם הזה מעניין, אפילו מעניין מאד. מקריאה בו אפשר לראות את היסודות שמניח נתניהו לשם הגדלת היציבות של ממשלתו העתידית עוד בטרם נולדה, לנוכח העובדה כי הוא עתיד לנהל ממשלה צרה (לפחות בתחילת דרכה) שכל אחת מהשותפות בה מאיימות על יציבותה על ידי פרישה אפשרית. חלק מן הדברים ממש מהווים מהפכה ביחסי הכוחות בין הכנסת לממשלה, ואם הם יכללו בכל ההסכמים הקואליציוניים עם השותפות האחרות, אין צל של ספק שהם גם יאושרו בכנסת. את ההסכם המלא אני שם כאן למי שמעוניין. עכשיו אבקש להתרכז במספר סעיפים שממחישים את הטענה שלי.

סעיף 27
הצדדים יתמכו בתיקון מיידי של חוק יסוד: משק המדינה, לפיו יידרש רוב של 55 ח"כים לפחות על מנת לאשר בקריאה ראשונה, שנייה או שלישית, הצעות חוק תקציביות (כלומר, הצעות חוק שמשרד האוצר מעריך שעלותן יותר מ-5 מיליון שקל). כיום נדרש לכך רוב של 50 ח"כים "בלבד". בהינתן שהקואליציה הראשונית של נתניהו אינה צפויה למנות יותר מ-64 ח"כים, הרי שבפועל יידרש גיוס של כל האופוזיציה כולה על מנת לאשר הצעות חוק שהממשלה מתנגדת להן. במצב עניינים כזה, כל עוד הקואליציה ממושמעת, אפשר להגיד שלום לחקיקה פרטית של ח"כים שאינה עולה בקנה אחד עם המדיניות הממשלתית.

סעיף 28
הצדדים יתמכו בתיקוני חקיקה לחוק יסוד: הממשלה, לפיהם ייקבע כי אם הכנסת הביעה אי אמון בממשלה (קרי, באמצעות רוב של 61 ח"כים לפחות בהצבעת אי אמון), אזי הכנסת לא תפוזר והממשלה לא תתפטר אם חבר הכנסת שהוטלה עליו מלאכת הרכבה הממשלה (בעקבות הבעת האי אמון) לא הצליח להקים ממשלה. כיום, אם הנציג הנבחר לא הצליח להקים ממשלה חדשה בתוך 42 יום לכל היותר, הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי.
בפועל, לאף מועמד מהמפלגות הקטנות שאינן בקואליציה אין צל של סיכוי להקים ממשלה בתנאים הנוכחיים. גם לקדימה אין סיכוי כזה, כפי שמעידה העובדה שנתניהו הוא ראש הממשלה הבא. במלים אחרות, תגידו שלום לכלי (התיאורטי) שאמור להטיל את אימת הכנסת על הממשלה, ולגרום לממשלה לבקש את אמונה של הכנסת שבוע אחר שבוע. כי אם גם תתקבל הצעת אי אמון ברוב של 61 ח"כים (תרחיש לא סביר), הממשלה לא תצטרך להיות מודאגת כל כך.

סעיף 29
הצדדים יתמכו בתיקוני החקיקה לפיהם הצעת חוק לפיזור הכנסת תתקבל בקריאה שלישית רק אם יצביעו בעדה 65 ח"כים לפחות. למיטב ידיעתי, כיום דרוש לכך רוב רגיל בלבד (אבל ייתכן שאני טועה) של 61 ח"כים. גם כאן, במצב העניינים הנוכחי, כל עוד הקואליציה ממושמעת, אין צל של סיכוי להפיל ממשלה באמצעות הצעת חוק לפיזור הכנסת.

סעיפים 30-32
תוקם ועדה לבחינת רפורמות לשינויים בשיטת הממשל. בין היתר, תדון הוועדה במעבר לתקציב דו שנתי. בנוסף, השותפות הקואליציוניות מתחייבות לתמוך בהצעת חוק לפיה לרשות הממשלה החדשה יעמדו 90 יום לאישור התקציב בכנסת בשלוש קריאות, במקום 45 שמקצה לה החוק כיום. המשמעות של הסעיפים הללו היא מרחיקת לכת מבחינת יציבות הממשלה. בימים כתיקונם, אם הממשלה לא מצליחה להעביר את התקציב בשלוש קריאות בכנסת בפרק הזמן הקצוב, הכנסת מתפזרת והולכים לבחירות. במלים אחרות, הצורך להעביר את חוק התקציב במועדו מניח חרב על צווארה של הממשלה ומכניס אותה לסד של לוחות זמנים ברורים. הסד הזה מכריח את הממשלה להתפשר בנקודות מסוימות, ולשאת ולתת עם הפלגים השונים בכנסת. התוצר של התהליך הזה הוא שהתקציב מתעצב אט אט לאורך הדיונים בו בוועדת הכספים, ובסופו של דבר, עת מציביעים עליו הח"כים בקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת, הוא נראה שונה מאשר ביום בו הגיע לכנסת טרי ממאפיית משרד האוצר.
לכן, המשמעות של הסעיפים הללו היא שהממשלה קונה לעצמה יציבות מופלגת, משום שהיא נאלצת להתמודד עם האיום המרחף על קיומה מכיוונו של אישור או אי אישור התקציב במועדו רק אחת לשנתיים, במקום אחת לשנה. נתניהו יכול לנשום לרווחה.

אפילוג
יתר הסעיפים מעניינים מאד, מכל מיני היבטים, אבל אינם נוגעים באופן ישיר לסוגיית יציבות הממשלה.

עכשיו, הפוסט הזה עשוי להיראות לחלק מכם כפיהוק משפטי בלתי רלוונטי. אבל בתכל'ס, מתחת לפני השטח, מסתתר כאן שינוי משמעותי מאד, לפחות לדעתי, ולדעת עוד כמה אנשים טובים בכנסת שביקשו להסב את תשומת ליבי לעניין. הם אמרו, האנשים הטובים, שזה מזכיר להם את ההתנהלות של אריק שרון, בשעתו. התנהגות שעל פיה העומד בראש יודע טוב מכל אדם אחר מה טוב לעם היושב בציון, ואם החוקים קצת מפריעים לו בשביל ליישם את התפיסה שלו, יתכבדו נא החוקים ויתגמשו למענו. במקרה הזה, מדובר בחוקים הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית, המשרטטים את יחסי הכוחות בין בית הרשות המחוקקת (קרי, בית הנבחרים) לבין הרשות המבצעת, שעובדת בעבור הרשות המחוקקת. "איזונים ובלמים", קראו לזה בשיעורי האזרחות בתיכון.
כיום, לרשות המחוקקת כלים מסוימים לאיים על הממשלה. במצב החדשה, אפילו מעט הכלים הללו ילכו ויתדלדלו, ילכו ויאבדו מכוחם, יתרוקנו ממשמעותם. לא עוד הממשלה תעבוד בעבור הכנסת, מעתה הממשלה תעבוד בעבור הממשלה. יותר נכון, בעבור ראש הממשלה, תפקיד שאביגדור ליברמן שואף (במוצהר) לאייש בעוד כמה שנים. מי יודע, אולי אלה הצעדים הראשונים לקראת ממשל נשיאותי, סמי-טכנוקרטי. ואולי אני סתים מגזים, או מדמיין. כך או כך, לפחות זה קצת חומר למחשבה.

1.
היום בבוקר, מוקדם מוקדם בבוקר, שמעתי אצל ליעד מודריק בגל"צ רעיון מעניין שהציע מאזין, פרופ' צחי כלשהו מהטכניון. אם הבנתי נכון, הוא הציע כי בבחירות הארציות יוכל כל אזרח לחלק את ההצבעה שלו באופן אחוזי בין מפלגות שונות. להצעה הזו יש הלשכות מרחיקות לכת על הרכבה של הכנסת, ומוקדם מדי בבוקר בשביל להתחיל לנתח אותן. אבל על פניו, לו הייתה ניתנת לי האפשרות לפצל את קולי בין כמה מפלגות שונות – למשל לתת 70% מכוח הקול שלי לליכוד ו-30% מכוח הקול שלי למרצ – יש סיכוי שהייתי מצביע בבחירות (בכפוף לכמה שינויים נוספים שיש לבצע במערכת השלטונית). זה אולי נשמע מופרך במבט ראשון, אבל לדעתי צריך לפחות לתת על זה את הדעת.

2.
ללא תלות במספר המנדטים שתקבל מפלגת ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן בבחירות הקרובות, אני לא מאמין שמישהו מהמפלגה הזו, לרבות ליברמן עצמו, יקדמו ברצינות ובאופן אופרטיבי צעדים ברוח הסיסמא "בלי נאמנות אין אזרחות". ובכל זאת, לצורך הפרוטוקול בלבד, ברצוני להצהיר:
אם בעתיד הנראה לעין מחוקק כלשהו יחייב אותי בחוק להביע את נאמנותי למדינה – מלבד בתשלום מיסים או בשירות צבאי שכבר היום נחשבים (באופן עממי ולא פורמלי, וטוב שכך) למעין הצבעת נאמנות למדינה – ולו באופן סמלי כמו חיוך כשאני רואה את דגל ישראל, אזי אין לי ספק שבאותו הרגע אני אורז את כל מטלטליי ויוצא מן המדינה הזו, מתוך כוונה לחזור רק לאחר שיעבור טירוף הדעת.
תודה.

1.
אתמול קראתי כתבה מרתקת, בעיניי, בהארץ. הכתב, יותם פלדמן, התלווה למסע הבחירות של מפלגת ישראל ביתנו בבתיה הספר תיכונים, וחזר עם תובנות ותצפיות מאלפות. בשביל לשכנע אתכם לקרוא את הכתבה כולה, שהיא ארוכה מאד, הנה טעימונת קטנה:

הכנס ננעל בהשמעת ההמנון הלאומי, שאליו מצטרפים צעירי המפלגה בשירה אגרסיווית בסגנון אוהדי בית"ר ירושלים. באוטובוס שמחזיר אותם למרכז נצרת עילית מתפנה אחד מהם להסביר את מקור התלהבותו מהמפלגה: "המדינה הזאת כבר מזמן צריכה דיקטטורה. אבל אני לא מדבר איתך על דיקטטורה מוגזמת. צריך מישהו שיעשה סדר. ליברמן הוא היחידי שאומר את האמת".

אני רוצה לחזור על המשפט הזה, כי הוא תמרור אזהרה שאין להתעלם ממנו: "המדינה הזאת כבר מזמן צריכה דיקטטורה. אבל אני לא מדבר איתך על דיקטטורה מוגזמת. צריך מישהו שעשה סדר". זה דור העתיד של ישראל. מה שנקרא, תסתכלו עליו ותראו אותנו. או לחילופין – רפובליקת ווימר, אנחנו כבר באים.

והנה עוד טעימונת:

ח"כ מילר טוען כי המורה "לא הבין את כוונת דבריו", ובכל מקרה אינו מודאג מהסתירה לכאורה בין מסרי מפלגתו לבין תוכנית הלימודים. מבחינתו, הצלחת המפלגה תשנה גם את מסריה של מערכת החינוך. "מה שהם לומדים זה מה שיש כרגע", הוא אומר. "אחד הנושאים החשובים לנו זה להסדיר את הנאמנות, ואני מקווה שברגע שהחוק ייחקק אז ילמדו את זה כבסיס וכחוק".

(ההדגשות שלי, ההשראה ממינסטריון האמת של ג'ורג' אורוול, במקור)

2.
ואם חיפשתם עוד סיבה לברוח, הרי שניתן למצוא עדות לה בסדרה החדשה והמענגת שעלתה בשבוע שעבר בערוץ יס דוקו, "לונדון פינת בן-יהודה". בניית הציפיות המוקדמת שנעשתה לתכנית הזו בכלי התקשורת הייתה הוגנת וראויה, לטעמי, שכן מדובר בפנינה. לפחות אם לשפוט על פי הפרק הראשון. ונועם מספר לי שגם השני מעולה (ימי ד', 21:30).
ירון לונדון מודאג מדעיכת העברית, ואם להודות על האמת גם מהתנוונותו השכלית המקבילה של דור העתיד, תופעות שכנראה קשורות זו לזו. אז הוא הולך ובודק מה המצב העברית, ומדבר עם אנשים, ומעלה בחכתו תובנות מעניינות. בעיקר אהבתי את הקטעים עם מאיר שלו, שהסביר כיצד העובדה שאנחנו מסוגלים היום להשתמש בעברית גם לקריאת התנ"ך וגם לשפה היומיומית מעידה על אנומליה שתעלם בתור כמה עשרות שנים. או, למשל, שהמין של המספרים בעברית ייעלם בתוך כמה שנים. יהיו רק שתי שקל, שלוש אנשים, וכו'.
אלמנט אחד שמטריד אותי לאחרונה יותר מכל האחרים בהדלדלותה של השפה – מלבד השגיאות הנוראיות שאני מוצא לעיתים תכופות בעיתונים, בעיקר בתחום ה- "אתם" ו- "אתן" – הוא היעלמות הציווי. חברים, מדובר בזמן שהולך ונעלם. יש לנו עדיין עבר, הווה ועתיד. אבל הציווי, אותו זמן חמקמק שהטיותיו צורמות לאוזנינו בשל העדר שימוש, פשוט נשמט לנו אט אט מחוץ לתודעה. אין יותר "הבא", יש רק "תביא". הגידו שלום ל"קרב אלי", מעתה אימרו רק "תתקרב אלי". ובשלב כלשהו, כשמצאתי את עצמי מתאונן יותר ויותר בפני עצמי על היעדר הציווי, הגעתי למסקנה עגומה. שגם אני חוטא, שגם אני פושע. ושם הייתי נאמן לעצמי ולגחמותיי, הייתי ממהר ומתקן את שם בלוגי שלי, ויפה שעה אחת קודם.
זה לא יקרה, כמובן.

3.
ויש עוד סיבה אחת להתחפף. בעוד יומיים ילכו אזרחי ישראל לבחור להם מנהיגות חדשה (ישנה). ברגעים כאלה, אני נזכר בתאריכים דוגמת 27/2/2008. אותו יום, שהיה יום ככל יתר הימים, רק לפני פחות משנה, אישרה מליאת הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת החוק לסינון אתרים, הידועה גם בשמה המכובס פחות "החוק של ש"ס לצנזור האינטרנט". לא מעט חברי כנסת הצביעו בעד הצעת החוק הזו. ליתר דיוק, 46 במספר. וביניהם, אם תרשו לי למנות אותם ולציינם בשמם אחד אחד, בחלוקה למפלגות:

רע"מ-תע"ל: אברהים צרצור, עבאס זכור
ש"ס: אברהם מיכאלי, אליהו ישי, אמנון כהן, אריאל אטיאס, דוד אזולאי, חיים אמסלם, יעקב מרגי, יצחק וקנין, יצחק כהן, משולם נהרי, נסים זאב, שלמה בניזרי (כל חברי הסיעה!)
יהדות התורה: יעקב כהן, יעקב ליצמן, מאיר פרוש, משה גפני, שמואל הלפרט
איחוד לאומי מפד"ל: אורי אריאל, אליהו גבאי, אפי איתם, בנימין אלון, יצחק לוי, ניסן סלומינסקי, צבי הנדל
קדימה: אברהם דיכטר, אברהם הירשזון, אלי אפללו, גדעון עזרא, דוד טל, יוחנן פלסנר, יעקב אדרי, מאיר שטרית, מיכאל נודלמן, עתניאל שנלר, ציפי לבני, רונית תירוש, שלמה מולה
העבודה: אפרים סנה, דני יתום, יורם מרציאנו, נאדיה חילו
הגמלאים: אלחנן גלזר, יעקב בן-יזרי, רפי איתן

(אני בכוונה לא מציין את האנשים שהצביעו נגד החוק, כי חלקם – בפירוש לא כולם – היו מרימים את ידם בעד לו רק ישבו בקואליציה ולא באופוזיציה, או שהצביעו נגד בשביל לשמש כעלה התאנה של מפלגתם, ולכן אין סיבה שייטבלו ושרץ בידם).

הסיפור מאחורי ההצבעה הזו הוא מסועף, וארוך, וכולל שורה של דילים וקומבינות בין חברי סיעות שונות לבין עצמם, ואני לא אכנס כאן לכל הפרטים. זה מיותר וחוטא למטרה. רק עשו לי טובה, אנא זיכרו את השמות הללו כשתלכו לקלפי בעוד יומיים. רגע לפני שאתם משלשלים לתיבה פתק ועליו רשומות האותיות "אמת" או "כן", זכרו שהאנשים האלה היו שם בסביבה כשאנשים חשוכים ביקשו לסתום לכם את הפה, העיניים והאוזניים, ולא רק שלא התנגדו לכך, אלא הגדילו וחטאו, והרימו ידם בעד.