אנחנו עומדים רגע לפני פרסום דוח ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון. אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, הדוח אמור להתפרסם בשבוע הקרוב, אחרי שבועיים של הסתרה לא ברורה בידי משרד ראש הממשלה.
ממה שהצלחתי לדלות לגבי הדוח (ואני מצטער שנכשלתי להשיג את הדוח עצמו. מדהים שאף עיתונאי לא הצליח להשיג אותו עדיין) אני מבין שמשרד הביטחון מאוד לא אוהב אותו, ושמשרד האוצר מנסה בכוח להסתיר את שביעות הרצון שלו, בשביל שלא תשמש נשק בידי משרד הביטחון.
כבר כתבתי אלפי מלים על הדוח הזה בעיתון, וקרוב לוודאי שאכתוב עוד אלפי מלים עליו. רגע לפני שהוא מתפרסם, ומבלי לדעת עד הסוף מה כתוב בו, אני מקווה שהדוח הזה לא יישאר עוד דוח על המדף. ממה שאני יודע, כלולות בדוח הזה רפורמות שצריכות להתבצע בתוך תקציב הביטחון. למשל, בפנסיה הצה״לית (וכדאי לזכור שבראש ועדת לוקר עומד אלוף במיל׳, כלומר איש עם פנסיה תקציבית של כמה עשרות אלפי שקלים בחודש, שייפגע ישירות מהמלצות בעניין, כמו גם שר הביטחון עצמו).
הפנסיה התקציבית בצה״ל לא יכולה להישאר כמו שהיא. ושלא יזבלו לכם את השכל שהפנסיה התקציבית בצה״ל הופסקה ב-2004. היא לא, זה פשוט שקר. למעשה, בתדרוך שהיה לנו השבוע אצל החשבת הכללית במשרד האוצר היא ממש חזרה והדגישה עד כמה הפנסיה התקציבית בצה״ל לא חוסלה ב-2004, ושכיום רק קוראים לה בשם אחר: פנסיית גישור (אנשי הקבע שהצטרפו אחרי 2004, יזכו לפנסיית גישור ל-20 שנה, עד שיגיעו לגיל הפרישה הכללי במשק. זו פנסיה תקציבית לכל דבר).
הפנסיה הממוצעת של אנשי הקבע היא כ-11 אלף שקל בחודש (אם מביאים בחשבון את העובדה שמרבית אנשי הקבע הפורשים לוקחים רבע מהפנסיה שלהם כסכום חד פעמי, יוצא שהפנסיה הממוצעת למעשה גבוהה יותר). זה יותר מפי שניים מהפנסיה הממוצעת במשק. והם מקבלים אותה ל-40 שנה בערך (מגיל הפרישה מצה״ל ועד יום מותם). זו הטבה מפליגה שאין לאף אחד אחר במשק. אבל לאף אחד אחר.
ככל שידוע לי, ועדת לוקר ממליצה לטפל גם בזה (אני לא יודע בדיוק איך, אבל ממה שהבנתי קרוב לוודאי שהוועדה ממליצה לצמצם את הפנסיה שניתנת לאנשי הקבע ב-20 שנה שבין הפרישה שלהם מצה״ל לבין גיל הפרישה הכללי במשק).

בזמן האחרון יש מי שמנסה לשכנע אותי שאם המלצות דוח לוקר יהיו חריפות מדי – בדגש על פרק הפנסיה – פשוט אין סיכוי שהן ייושמו. יותר מזה, הוא מנסה לשכנע אותי שאם אני רוצה שההמלצות ייושמו, לטובת עתידנו כאן, אזי אני צריך להבין שהדוח לא יכול להיות חריף מדי. כלומר, שלטובת כולנו, יש צורך בהמלצות מעודנות, כאלה שהצבא יכול לבלוע ולעכל, במקום להקיא.
הטיעון הזה קוסם. רק שהוא עלול להסתיים בהמלצות רכות מדי. החיפוש אחר הנקודה המדויקת הזו, של המלצות מידתיות, לא רכות מדי ולא חריפות מדי, הוא שעמד לנגד עיניהם של חברי הוועדה. ממה שאני שומע, הם רצו ללכת עוד יותר רחוק, אבל הבינו שזה יהיה כחרב פיפיות בידיהם.
רגע לפני פרסום ועדת לוקר, גם מערכת הביטחון צריכה להפנים את המסר הזה: לא תוכלו להתנגד להמלצות באשר הן. כלומר, אם ההמלצות הן מידתיות ותצאו נגדן במלוא הכוח, כמו שרק מערכת הביטחון יודעת – כלומר, בפולניות אין קץ תוך שימוש במנגנון משומן של הפעלת רגשות אשם על הפגיעה המוראלית באנשי הקבע – הבלוף שלכם יהיה שקוף מאוד. אם, לעומת זאת, ההמלצות יהיו מידתיות ומערכת הביטחון תסכים לקבל אותן, היא תאותת לציבור משלמי המסים שהיא מבינה שהיא חלק מהחברה הישראלית, ולא רק ניזונה ממנה באופן חד צדדי.

הפחד הכי גדול שלי הוא מפני תוצאה שגרועה לכולם, דילמת האסיר סטייל. אני מפחד ממצב שבו צמרת מערכת הביטחון, בשביל לשדר לאנשי הקבע שיש מי שדואג לאינטרסים שלהם, תטפס על עץ כל כך גבוה, ותתנגד לחלוטין להמלצות לוקר לא משנה מה הן, עד ששום דבר לא יקרה.
זה יהיה המצב הגרוע ביותר, והוא יפגע בראש ובראשונה במערכת הביטחון עצמה. לא מיד. לא בתקציב הקרוב. אבל בשחיקת האמון הציבורי שעוד נשאר במערכת הזו בשנים הבאות.

הנה סיפור קטן.
במרץ 2013 משרד ההסברה והתפוצות (אז עוד היה דבר כזה, שנשלט בידי נפתלי בנט), יצא לפרויקט לחיזוק הקהילות היהודיות בחו״ל, במדינות שבהן יש פעילות אנטי ישראלית או אנטישמית רבה. זה היה פרויקט של המנהלת לזהות יהודית, והגוף שנבחר להוביל את הפרויקט הספציפי הזה היא עמותת ״לגעת ברוח״.
לגעת ברוח היא עמותה שמגלגלת כ-50 מיליון שקל בשנה, ונסמכת בעיקר על תמיכה תקציבית של קרן וולפסון, שייסד איש העסקים החרדי ישראלי אמריקאי זאב וולפסון, שייסד גם את חברת נס טכנולוגיות (הוא נפטר ב-2012). העמותה עצמה עוסקת, בין היתר, בהקמת כוללים חרדיים בריכוזי אוכלוסיה חילוניים ובתמיכה באברכים.
בכל אופן, הפרויקט יצא לדרך לפני שנתיים ומשהו, בתקציב ממשלתי של 4 מיליון שקל (ועוד 2 מיליון שקל מתקציב העמותה עצמה). בשלב מסוים משרד ההסברה והתפוצות התקפל וענייניו הועברו אל משרד ראש הממשלה.
רק מה, מסתבר שמתוך תקציב של 4 מיליון שקל, נוצל רק מיליון אחד, ולמעשה הפרויקט לא ממש זז.
שנתיים אחרי שיצא לדרך, חשב משרד ראש הממשלה בדק אותו וגילה שהפרויקט כלל לא משיג את יעדיו (שאין לי מושג ירוק מה בדיוק). מה עשה חשב משרד ראש הממשלה? הוא החליט שכדאי לפקח על הפרויקט הזה טוב יותר. לשם כך, הוא לקח 100 אלף שקל מתקציב הפרויקט עצמו, ובחר משרד רואי חשבון (במכרז כמובן) שיפקח על התקדמות הפרויקט. המשרד שנבחר הוא זיו האפט. זה היה במרץ השנה.
מישהו במשרד ראש הממשלה החליט כעת להרחיב את הפיקוח הזה, ולתת למשרד רואי החשבון עוד 100 אלף שקל (מתקציב הפרויקט), ולהרחיב את הפיקוח עד מאי 2016. אני לא יודע עד הסוף במה כרוך הפיקוח של זיו האפט, אבל זו נראית לי כמו הפרטה מסדר שני. אם ללמוד מנסיון העבר, דברים מסוג זה נגמרים בכך שבעוד כמה שנים פירמת ראיית החשבון תצא עם צ׳ק מצטבר נאה במיוחד, והפרויקט עדיין לא יתקדם לשום מקום ופשוט יגווע לאיטו.
לא עדיף היה להודות כבר בשלב הזה שאין צורך בסיפור הזה, או שיש צורך בסיפור הזה אבל במתכונת אחרת כי המתכונת הנוכחית פשוט לא עובדת, ולהציל את ה-3 מיליון שקל שנותרו מהעניין הזה לטובת מישהו שאשכרה צריך את הכסף? שנתיים שלמות שהתנהלו בלי בקרה ובלי פיקוח לא הובילו לשום מקום. למה צריך להמשיך עם העניין הזה?

היום היינו באיקאה. ללכת לאיקאה זה קצת כמו לאכול במקדונלד׳ס. אף אחד לא באמת רוצה לעשות את זה, אתה יודע ששום דבר טוב לא ייצא מזה, אבל פעם בכמה זמן זה פשוט קורה.
אז היינו באיקאה. לקחנו את מה שבאנו לקחת (שולחן ילדים קטן שיהיה אצל סבתא) בתוך עשר דקות, ואת יתר הזמן בילינו בקופה. הואיל והיה היום יום שישי, והואיל ומסתבר שהיה בדיוק SALE, יצא ששהינו בקופה 45 דקות שלמות. וכל זה בשביל פריט אחד.
בזמן שחיכינו, וחיכינו, וחיכינו, וחיכינו, כל ההמתנה הזו נראתה לי יותר ויותר מיותרת. השנה היא שנת 2015, לכל הרוחות. כל מה שהייתי צריך זה פריט אחד. למה אני לא יכול להיכנס לחנות, לקחת אותו, לסרוק את הברקוד שלו בסמארטפון שלי, לשלם, וללכת. בשביל מה אני צריך לעמוד עוד 45 דקות שלמות רק בשביל שהקופאית תסרוק לי את הברקוד ואני אשלוף את האשראי שלי והיא תגהץ אותו ואז אוכל ללכת. למה שנינו צריכים את העונש הזה?
חיפוש מהיר (של נירית) בגוגל העלה שיש כבר מי שהקים את הסטארט-אפ הזה (ואני מניח שיש כמה מקבילים, אבל זו סתם תחושה). הנה סרטון לדוגמא:

https://www.youtube.com/watch?v=Gkq9tFaSuTo

הדבר היחידי שאני לא מבין הוא, אם זה כבר קיים, למה זה לא קורה? לחנויות יש אינטרס בזה, לנו כצרכנים יש אינטרס בזה, למה זה לא קורה? למה אי אפשר לבוא לחנות – לא משנה אם זה בשביל לקנות חולצה לילד או קניות בסופר – לסרוק הכל בסלולרי, לשלם וללכת? למה אני חייב להיתקע בקופה? מי מרוויח מזה? מי נהנה מזה?