תקציב הביטחון, חלק ב׳ | קציני התקציבים מדברים

משהו בקשר השתיקה סביב ההתנהלות התקציבית בתוך הצבא מתחיל להיסדק. בעקבות הראיון שערך ״כלכליסט״ עם מפקד זרוע היבשה אלוף גיא צור לפני שבועיים, התחילו להגיע ל״כלכליסט״ ועוד ועוד עדויות של קצינים מתוך המערכת הצה״לית, ביחידות שונות ובזרועות שונות, שתיארו כיצד באמת צה״ל מנהל את התקציב שלו. כל הקצינים האלה בלי יוצא מן הכלל סירבו להיחשף בתמונתם ובשמם מחשש שהמערכת תתנכל להם, ודרשו שכל הציטוטים שיובאו בכתבה הזו יהיו אנונימיים לחלוטין ויובאו בלשון כללית ובלי ציון יחידות ספציפיות. הדברים שלהם מהווים הצצה אל מעבר לחומת השתיקה.
בשבוע שעבר חשף ״כלכליסט״ כי בפועל צה״ל פועל על בסיס תקציב שונה מזה שאושר בכנסת, שנקרא תקציב ההתקשרויות. התקציב הזה אמור לאפשר לצה״ל ולמשרד הביטחון לעבוד על פרויקטים רב שנתיים, כאשר המשימה המרכזית של אגף התקציבים במשרד הביטחון הוא לוודא שחשבון הבנק של משרד הביטחון יש מספיק כסף מזומן בכל רגע נתון בשביל לשלם את כל מה שהוא התחייב לשלם.
אנשי אגף התקציבים של משרד הביטחון הם בעצם קציני צה״ל, חלקם הגדול עתודאים שלמדו כלכלה ומבצעים את שירות הקבע שלהם במערך התקציבי של הצבא, ואחרים קצינים שחזרו לשירות מבחוץ. הם מפוזרים ביחידות השונות והם אלה שאמורים לתת פתרונות תקציביים למפקדי היחידות בשביל להוציא לפועל פרויקטים שונים. לתקציב ההתקשרויות, למשל, הם קוראים ״כסף של מונופול״, כי הוא לא כסף אמיתי. תקציב המימון – הוא הוא תקציב הביטחון שמאושר בכנסת – הוא בכלל שקוף מבחינתם, כי מישהו אחר צריך לדאוג שיש כסף בקופה. כל מה שהם צריכים לעשות הוא לוודא שיש להם מספיק ״כסף של מונופול״ בשביל לעמוד בדרישות של המפקדים שלהם.


מנפחים, ואף אחד לא באמת יודע להעריך כמה

איך בכלל בונים את תקציב צה״ל? בעיקרון, מדובר בתהליך מסודר מאוד של בניית תוכנית עבודה צה״לית שמתחיל באמצע השנה. הוא מתחיל מרמת היחידות ועולה מעלה מעלה בשרשרת הפיקוד עד ראש אגף התכנון, ומשם לאישור סגן הרמטכ״ל והרמטכ״ל עצמו.
בעיקרון, כל יחידה מציגה את הצרכים שלה ואת הרצונות שלה, מצרפת לזה הערכת עלויות לכל צורך ורצון, ואגף התכנון מבצע תעדוף של מה חשוב יותר ומה פחות, ובסופו של דבר מתכנסים למסגרת התקציבית והביטחונית וחותכים את מה שלא צריך. כל זה בעיקרון.
איך זה עובד באמת? הקצינים מספרים על כך שכל חוליה בשרשרת מנפחת את הערכת העלות של כל פרויקט עוד קצת. זה עובד כמו ולס – שני צעדים קדימה, אחד אחורה. היחידה מגישה דרישה תקציבית מנופחת לדרג שמעליה, שמכווץ לה קצת את הדרישה הזו, ואז מגיש את הדרישה הזו לדרג שמעליו, בניפוח חדש. וכך הלאה עד לדרגה העליונה, של היועכ״ל (היועץ הכספי לרמטכ״ל), שמכווץ קצת בעצמו אבל מנפח מחדש כשהוא מגיש למשרד האוצר, שגם הוא, בתורו, מכווץ קצת.
הקצינים מספרים שאין אחידות בניפוח. חלק סיפרו על ניפוח של 5%, כלומר בשוליים. חלק סיפרו שבמקרים מסוימים ניפחו את הערכת העלות ב-20% ואפילו ב-50%. בשורה התחתונה, קשה מאוד להעריך בכמה הדרישה הכוללת מנופחת, וכמה צה״ל ומערכת הביטחון מצליחים לקבל מעבר לתוכנית העבודה המאושרת, כך שיספיק לפרויקטים נוספים.
בנוסף, לאף גורם בשרשרת הזו, כך על פי העדויות שלהם, אין יכולת אמיתית לבצע בקרה על מה העלות האמיתית של פרויקט מסוים, בוודאי אם מדובר בפרויקט שרק ספק ספציפי אחד יכול לספק אותו ואין אפשרות לעשות תחרות. בפרויקטים גדולים מאוד, בהיקף של יותר מ-300 מיליון שקל, האישור אמור להיות של ועדת שרים מיוחדת. בשביל שהשרים יוכלו לקבל החלטה מושכלת, הם אמורים להסתמך על חוות דעת של המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה (המל״ל). אולם כל הגורמים ש״כלכליסט״ שוחח איתם, לרבות בתוך המל״ל עצמה, סיפרו כי למועצה אין יכולת אמיתית לבצע הערכת עלויות אלטרנטיבית לזו שביצע צה״ל.

אפילו ליועכ״ל אין יכולת בקרה על מה עושות היחידות עם התקציב

תקציב הביטחון הוא דבר נורא גדול. בשנת 2015 הוא אמור לעמוד על כ-57 מיליארד שקל. פחות ממחצית מהסכום הזה הוא תקציב צה״ל עצמו (היתר הם תשלומי פנסיה תקציבית לגמלאים, תשלומי אגף השיקום והוצאות אחרות) – בערך 24 מיליארד שקל. מתוך הסכום הזה, בערך 16 מיליארד שקל מיועדים לתשלומי שכר והטבות שכר, עוד כ-2 מיליארד שקל מיועדים לאימונים ותשלום ימי מילואים, ועוד כ-4.5 מיליארד שקל מיועדים לקיום השוטף של הצבא – מזון, הסעות וכיוצא באלה. היתר מיועד להתעצמות צבאית, כלומר פרויקטים של פיתוח או רכש, וכל תוספת תקציב חדשה שנוספת משמשת גם היא לרוב לטובת התעצמות צבאית.
קציני התקציבים מספרים כי אחרי ששנת התקציב מתחילה, אפילו ליועכ״ל (היועץ הכספי לרמטכ״ל, שהוא הגוף שמזין את תקציב צה״ל במערכות הצה״ליות) אין יכולת לבצע בקרה אפקטיבית של מה עושים עם הכסף. הגמישות התקציבית שלהם, לטענתם, היא גבוהה מאוד. וכשהיא לא מספיק גבוהה, הם פיתחו שיטות לעגל פינות ולהביא תקציבים נוספים.
בשנים טובות מבחינה תקציבית (כמו בין 2007 ל-2011), הם מספרים, יש כל כך הרבה כסף שאף אחד לא טורח לבדוק מה עושות בו יחידות הקצה. כך, לקציני התקציבים יש שורות תקציביות במערכות הממוחשבות שהם מנהלים, שנקראות כתובות תקציביות. הם שואפים שיהיו להם כמה שפחות שורות נפרדות, וכך הגמישות שלהם לנהל את הכסף כרצונם תגדל.
ובכל מקרה, היכולת שלהם להוציא תקציב משורה אחת למטרה אחרת לגמרי – היכולת הזו קיימת כמעט באין מפריע, בעיקר בשנים טובות. העיקר לא לחרוג מהמסגרת הכללית. אם המפקד רוצה מחשבים חדשים, אפשר למשל לקחת את הכסף מסעיף שאמור לשמש לאחזקה שלא נוצל במלואו.
נקודת הבקרה המובנית היחידה, לטענתם, מתקיימת באמצע השנה כשמתחילים לבנות את תוכנית העבודה של השנה הבאה. זו הנקודה היחידה שבה מתאפשר לאגף התכנון וליועכ״ל להציץ פנימה למה שמתרחש ביחידות. וגם אז, מספרים הקצינים, במצגות שמוצגות לאגף התכנון היחידות ממלאות כל מיני מספרים שמתואמים עם מי שצריך ולאגף התכנון קשה מאוד לבדוק את הנכונות שלהם, כך שגם שם יש עיגולי פינות.
ומלבד זה, הם אומרים, קציני התכנון באגף התכנון נמדדים ביכולת שלהם להביא משאבים נוספים לצה״ל, לא ביכולת להתייעל. לכן יש להם אינטרס מובנה להציג קודם כל חוסרים תקציביים, ולא תוכניות התייעלות.

נאמנויות אישיות

אחד הדברים שמאפשרים את קיומה של השיטה הזו הוא מסלול הקידום של אותם קצינים. רובם, כאמור, מדובר בעתודאים שנכנסים לשירות קבע די ארוך (הם משתחררים מהצבא בדרגת סרן). הם אמנם שייכים מקצועית לחיל היועכ״ל, אולם כפופים פיקודות למפקדי היחידות שבהן הם מוצבים.
כך, על פי העדויות שלהם עצמם, הנאמנות שלהם היא בראש ובראשונה כלפי מפקד היחידה. הם יודעים שהתפקיד שלהם הוא להיות שומרי סף, והם יודעים שהם צריכים בעיקרון לדווח לרפרנטים שלהם ביועכ״ל על דרישות חריגות או על שימוש חורגים בתקציב. אבל בפועל, הם מודים, זה קורה לעיתים רחוקות מאוד.
מדוע? משום שבסופו של דבר כשהקצינים האלה ירצו להתקדם בסולם התפקידים, הקידום שלהם יהיה תלוי בראש ובראשונה בחוות הדעת של מפקד היחידה. זה נכון שבאופן רשמי המינוי יהיה מטעם היועכ״ל. אבל אם מפקד היחידה ירצה לסכל את המינוי הזה, הוא יסכל אותו. ואם הוא ירצה לדחוף אותו, הוא ידחוף אותו אצל היועכ״ל. ולכן, הם אומרים, התמריץ הראשון שלהם במעלה הוא לעמוד בדרישות התקציביות של מפקדי היחידות.
וכך, גם אם יש פרויקט שלדעת קציני התקציבים הם בזבזניים תקציבית, הם לרוב יאשרו אותם. ואם אין כסף בסעיפים הספציפיים, הם ימצאו את הדרך להביא כסף מסעיפים אחרים, ולעיתים אפילו מיחידות אחרות. ולעיתים אחרות, הם פשוט יעלו למעלה ויגייסו כסף נוסף לפרויקטים שלא אושרו בתוכנית העבודה המקורית, אבל כבר יצאו לדרך בגלל רצון מפקד היחידה, או בגלל שמדובר במפקד יחידה שיודע לקצר תהליכים בירוקרטיים ולהניע תהליכי רכש בעצמו.
למעשה, חלק מהקצינים סיפרו על מקרים שבהם מפקדי היחידות הצליחו לעקוף את קציני התקציבים וכבר להתקשר עם ספקים בעצמם, כך שיום אחד פתאום היה מופיעה חשבונית שצריך לשלם, ועכשיו היה צריך לסדר מאיפה להביא לה מקור תקציבי.

הקופסאות של ראש הממשלה

כל ההתנהלות הזו נכונה ביתר שאת בשנים טובות מבחינה תקציבית. ובשנים האלה, מספרים הקצינים, מלבד התקציב הרגיל היו גם קופסאות. הקופסאות הן שם קוד לתקציבים שמגיעים לצה״ל כפונקציה ישירה מהחלטות ממשלה ספציפיות, וליתר דיוק – מהחלטות ספציפיות של ראש הממשלה עצמו, על יכולות צבאיות מסוימות שצה״ל צריך לפתח ולשמר. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט סיפר בראיון לאולפן שישי בינואר 2013 כי המדינה הוציאה סכום של כ-11 מיליארד שקל בשנתיים הקודמות על ״הזיות הרפתקניות שלא בוצעו ולא יבוצעו״, בהתייחסו לאותן החלטות ספציפיות של ראש הממשלה נתניהו.
ואמנם, הקצינים איתם שוחחנו סיפרו כי בעיקר בשנת 2011 התקציבים שהגיעו במסגרת הקופסאות האלה היו אדירים. זה היה כל כך הרבה כסף, הם מספרים, שלא ידענו מה לעשות איתו. את היכולות שראש הממשלה רצה שנבנה אי אפשר לבנות מהיום למחר, הם אומרים, ולכן בינתיים אפשר להשתמש בכסף למטרות אחרות. למה? להרבה לדברים. למשל, לעבוד על פרויקטים שלא מצאו את דרכם לתוכנית העבודה הרשמית המאושרת אלא כאלה שמפקד היחידה חפץ ביקרם. או, למשל, פשוט בשביל לקנות מחשבים חדישים בעלי יכולות מתקדמות משום שמישהו החליט שיש צורך כזה למרות שהדבר לא מופיע בתוכניות העבודה, עד כדי הגעה למצב שבו חלק מהציוד מספיק להתקלקל או להינזק במחסנים עוד לפני שנעשה בו שימוש.

שנים רעות

כל הטוב הזה, כאמור, היה נחלת צה״ל בעיקר עד 2012. מאז, מספרים הקצינים, דברים השתנו מהותית. ואמנם, מאז סוף 2011 חווה משרד הביטחון שני קיצוצים תקציביים משמעותיים בבסיס התקציב. ראשית, בתחילת 2012, כתוצאה מאימוץ מסקנות טרכטנברג. ושני, בתקציב 2014.
בכל אחד מהמקרים משרד הביטחון קיבל חזרה תוספות תקציביות, אבל הן לא נכנסו לבסיס שלו, והקשו על ההתנהלות הרב שנתית שלו. הוסיפו לזה את העובדה שהיועכ״ל התחלף באחד שמרן יותר, וקיבלתם יד קפוצה על ההדק התקציבי.
היד הקפוצה הזו באה לידי ביטוי בוועדות מיוחדות באגף התכנון שהיה צריך לעלות אליהן על מנת לקבל אישור מראש לפרויקטי רכש מעלות תקציבית מסוימת. הם כאילו עברו על התקציבים במסרק, מספרים הקצינים. עם זה, ההתנהלות הקפדנית הזו החזיקה מעמד ככל הנראה עד חצי שנה, ואז חלה התרופפות נוספת. לקראת סוף 2012, מסביבות חודש אוקטובר, כבר אפשר היה להתחיל להזרים למערכת פנימה מקדמות על חשבון שנת 2013.
שנת 2013 היתה שנה בלתי תקציב מאושר עד סוף חודש יולי, כך שמשרד הביטחון עבד על מנות תקציביות חודשיות שהגיעו מאגף החשב הכללי במשרד האוצר, שהגדיל להם במסגרת ועדות חריגים את המסגרות התקתציביות הדרושות על מנת לבצע פרויקטים דחופים וחשובים (דבר דומה קורה מתחילת 2015, כי גם השנה אין עדיין תקציב מדינה מאושר).
מאז, התקציבים לא זורמים כמים כמו בשנים הטובות, אבל התוספת התקציבית שצה״ל קיבל בסוף 2014 בשביל לכסות על עלויות צוק איתן – כ-7 מיליארד שקל – נתנה לקצינים אוויר לנשימה. למעשה, גם מפקד זרוע היבשה אלוף צור הודה בכך בראיון ל״כלכליסט״.

שעת חירום

וזה מוביל אותנו למה שקורה בשעת חירום. בנקודה הזו העדויות של הקצינים שנאספו על ידי ״כלכליסט״ נחלקות לשני קצוות – כאלה שמספרים כיצד עיתות חירום ביטחוניות מאפשרות להתפרע מבחינה תקציבית, ולאחרים שמספרים שעיתות חירום לא שינו את צורת ההתנהלות התקציבית מלבד באופן טכני. ייתכן מאוד שהשוני בין העדויות האלה נובע מהשוני בין היחידות השונות שהקצינים מייצגים.
על דבר אחד אין חולק – בשעת חירום נפתח במערכת הרכש קוד מיוחד לצורך המבצע הצבאי הספציפי, כשהניהול התקציבי של העניין מנוהל בקבצי אקסל נפרדים. מכאן הדעות חלוקות – האם היחידות מנצלות את שעת החירום בשביל להכניס לאותו סעיף גם דברים שלא קשורים למבצע (ממדים ועד בינוי), או לא. לפי קבוצה אחת של עדויות, יכולת הבקרה של המטה הכללי בזמן חירום על מה שאתה מזין לתוך המערכת קטנה מאוד ולכן ליחידות יש תמריץ גדול לנסות לדחוף פנימה כמה שיותר דברים, לרבות פרויקטים שהתחילו קודם וידעת שהם עלולים לייצר חריגה תקציבית, והנה כעת יש הזדמנות לכסות על כך.
אמנם צריך לעלות לוועדה מטכ״לית שתאשר את הדברים האלה, אבל אין לה באמת זמן לעבור על הכל לעומק, בעיקר לא אם הקצינים מצליחים להמציא שמות גנריים מרשימים מספיק, כלשונם, להוצאה התקציבית שהם מנסים לאשר. ובעיקר, הם אומרים, אתה פשוט מנסה. יצליח, יצליח. לא יצליח, לא יצליח.
בכל מקרה, ככל הנראה הבקרה התקציבית שמשרד האוצר ביצע בתום המבצע (בעיקר על ידי אגף החשבת הכללית) היתה יעילה יותר מאשר אחרי מבצעים צבאיים קודמים. לראיה, מתוך 9 מיליארד שקל שמשרד הביטחון דרש הוא קיבל 7 מיליארד שקל בלבד. זאת אחרי שמשרד האוצר הוריד מהדרישות של משרד הביטחון הוצאות שממילא הוא היה צריך להוציא, גם אם לא היה מבצע. עובדה זו מעידה על כך שכנראה יש ממש במה שאותם קצינים מספרים, וכי ייתכן שבשנים קודמות משרד הביטחון הצליח להגדיל את עלויות מימון המבצעים מעבר למה שהם באמת עלו.
בהתחשב בכך שבעשור האחרון צה״ל ניהל שישה מבצעים שונים ומלחמה אחת (שעל רובם המוחלט קיבל פיצוי כספי בדיעבד), כנראה שמדובר במקור תקציבי נוסף לכל דבר.

פסטיבל סוף שנה

בדבר אחד צה״ל דומה למשרדי ממשלה אחרים, גם הוא מוציא הרבה מאוד תקציבים בסוף השנה. זה קורה משום שהיועכ״ל מעביר את התקציב המזומן ליחידות השונות בכמה מנות, אולם המנות האלה אינן שוות בגודלן.
בסוף השנה היועכ״ל מזרים את יתר התקציב המזומן שנותר, וביחידות יודעים שהגיע הזמן לנצל אותו, אחרת הוא יעלם. חלק מהקצינים מסבירים שהתרבות הארגונית הזו יוצרת מציאות של בזבוז תקציבים בצורה לא יעילה, שמתעדפת הוצאה על דברים שאפשר לקנות מעכשיו לעכשיו, במקום פרויקטים ארוכי טווח. למשל, ציוד משרדי, כלי רכב, ציוד מחשובי וכיוצא באלה. אפשרות אחרת היא להתחיל להשתמש בכסף לטובת פרויקטים שהחשבוניות שלהם יגיעו בכלל בשנה הבאה, וכך לעקוף לפחות חלקית את תוכנית העבודה השנתית המאושרת.
ההתנהלות הזו אולי לא ייחודית רק למשרד הביטחון, העניין הוא שלמשרד הביטחון יש הרבה מאוד כסף, ולכן הביטוי של ההתנהלות הזו עלול להיות בזבזנות רחבת היקף. מלבד זה, הואיל ומלכתחילה הקצינים מספרים על יכולת בקרה נמוכה מאוד של המערך התקציבי כלפי עצמו, הרי שברגע ששופכים על המערכת הרבה מאוד תקציב בבת אחת, היא יכולה להשתמש בו לכל מיני הוצאות שהדרג הגבוה יותר לא התכוון אליהן.

מקינזי כבדיחה של החבר׳ה

ולבסוף, ההתייעלות. בעקבות מסקנות ועדת ברודט לבחינת תקציב הביטחון מ-2007, צה״ל יצא למכרז לחברות ייעוץ חיצוניות לעזור לו לבצע תוכנית התייעלות. במכרז זכתה חברת הייעוץ הבינלאומית מקינזי. כל הקצינים איתם שוחח ״כלכליסט״, לרבות גורמים בכירים נוספים לשעבר במערכת הביטחון, סיפרו כי העבודה של מקינזי לא רק שלא חסכה דבר לצה״ל אלא רק עלתה יותר מ-150 מיליון שקל. (בצה״ל ומשרד הביטחון, אגב, טוענים שעבודת בקרה חיצונית של המועצה לביטחון לאומי מצאה כי צה״ל יישם במלואה את תוכנית ההתייעלות של מקינזי וחסך סכום אדיר של כסף).
הייתה לנו בדיחה קבועה, מספרים קציני התקציבים, שאנשי מקינזי מצאו באיזה מקום מחברת של קצין תקציבים רנדומלי ובה כל התוכניות שצריך לבצע בשביל לייעל את הצבא, ואז הציגו את זה בתור מסקנות שלהם. או במלים אחרות, משרד הביטחון שילם למקינזי הרבה מאוד כסף בשביל שיגיד למשרד הביטחון את מה שהוא כבר יודע שהוא צריך לעשות בשביל להתייעל.


תגובת דובר צה״ל

צה"ל דוחה מכל וכל את הטענות נגד קציני צה"ל המובאות בסדרת הכתבות. הקצינים האמונים, בכל צה"ל, על בניית והכנת סעיפי התקציב עושים זאת במקצועיות וביעילות, כאשר לנגד עיניהם עומדים כל העת אילוצי התקציב מחד והצורך להעניק מכל שקל מקסימום ביטחון לאזרחי ישראל מאידך. תקציב הביטחון הוא התקציב המבוקר ביותר מבין תקציבי הממשלה. הניסיון להכפיש את האוכלוסייה הזאת בפרט ואת צה"ל ומערכת הביטחון בכלל חוזר על עצמו מדי שנה כשדיונים על תקציב המדינה עומדים בפתח. הליכת שולל אחרי אמירות אנונימיות אינה עומדת בקנה אחד עם ביקורת אמיתית.


הכתבה התפרסמה הבוקר בגרסה מקוצרת יותר בעיתון. תודה לירדן וליאיר על העריכה המוקפדת.

תגובות

  1. gilad

    תקשיב, שאול, אני קורא את כל מה שאתה כותב. אתה הכתב האהוב עלי בכל נושאי הכלכלה. אבל אני לא יודע עם מה אני יוצא מכאן. אני מרגיש ממש מבולבל מהכתבה הזאת והקודמת שנעשו לפני כמה ימים.
    כי מה זה אומר? מה צריך לעשות?
    אם אני מנסה להסביר למישהו מה שקראתי, אני מאבד את עצמי. זה לא ממש מובן, וזה נראה מהצד (וברור לי שלא) כאילו מישהו נתפס לצבא.

  2. אחד

    הוי הוי חברות ייעוץ… משלמים בוכטה של כסף כדי שאנשים שלא מכירים את הארגון שלך ושאין להם שום מומחיות או אחריותיות יבואו ויסבירו לך במצגת פאורפוינט מה שכולם בארגון יודעים יותר טוב מהם. כל זה כדי שמנהל כלשהו שכבר מקבל כסף כדי להבין עניין וכדי להחליט החלטות יוכל בעת הצורך לתלות את האשמה בחברת ייעוץ גדולה. שמעתם שארגון לקח חברת ייעוץ? ישר תדעו שיש בו כשל ניהולי.

  3. שאול א.

    גילעד, אני אשמח להסביר כל מה שתרצה. הכתבה הקודמת (עוד מעט אעלה אותה בפוסט נפרד) היתה מסובכת, אני מודה, אבל השתדלתי לפשט ככה שיכולתי. בגדול, הצבא מנהל את התקציב השוטף שלו על פי מודל של ניהול סיכונים עצמאי שהוא מגדיר וקובע, ללא בקרה תקציבית אפקטיבית.

  4. gilad

    אחלה, תודה. אז דבר ראשון, מהכתבה הקודמת – אם בכל זאת תוכל: מה כל כך בעייתי בתקציב ההתקשרויות? אני מבין שהוא בעייתי, אבל לא מבין איך. אז יש להם מאה מיליון שקל לחלק והם הופכים אותו איכשהו למאתיים. מבחינתי אם הם הצליחו לעשות את זה – זה מצוין לכולם, לא? מתי זה לא עובד? כשהם צריכים לשלם לשני ספקי טכנולוגיה במקביל? הלכתי לאיבוד לחלוטין שם.
    וכאן בכתבה: האם הדברים כאן הם מחלות רק של מערכת הביטחון או שהם של כל משרדי הממשלה? ומה אנחנו יכולים לעשות יותר טוב? מה היה מצב אידיאלי, או מה עושים בעולם אחרת?

    כי בסוף, כולנו יודעים ורואים שהתקציב של צה"ל גדול וההתנהלות לוקה בחסר במקרה הטוב. אבל כל שיחת סלון עם אנשים מהצבא (אבא של אשתי שהוא אלוף משנה במיל, למשל) הם אומרים שהם חוסכים מלא כסף וההתנהלות היא לעילא לעילא, ומגיעים לזה שבסוף אני עוכר ישראל.
    הטענות שלהם שאני לא מצליח לענות עליהם הם כאלה: תקציב הביטחון כיחס מהתל"ג נשאר בערך אותו דבר או יורד (לפחות בכמה שנים האחרונות, [לא יודע אם השנה זה נכון]), והוא עומד על 5% בערך {אני זוכר שגם היתה לך כתבה על זה, אבל לא משנה}. וזה גם ככה בארה"ב. ולנו יש דעא"ש על הגדרות. ואנחנו רוצים למשוך את האנשים הכי טובים למערכת הביטחון, כי זה החיים של כולנו. והם עובדים 12 שעות ביום בכל המקומות בארץ. ומלחמות ושואה. ואם האנשים האלה היו הולכים לעבוד בחוץ, הם היו מרוויחים פי 2 או פי 3. ותפסיק להיות פוסט ציוני.
    ואז אני אומר פנסיה תקציבית ומסביר למה היא כל כך מזעזעת, אבל קשה לשבור את ההגמוניה הזאת. כשאני מעלה דברים כאלה ומנסה לדבר עליהם, אז הם שואלים אותי למה אני לא מדבר גם על מערכת החינוך או משרד ראש הממשלה וכו'. אני יודע שבתור כתב, אתה כותב לפעמים על משהו ספיציפי ונכנס בו בתחום אחד, אבל הוא מרגיש קצת תלוש לפעמים, וזה הרבה מלל שלא מצליח לחדור ולהשיג את השינוי המיוחל.

להגיב זה מגניב