העורכת שלי נעמה סיקולר הציעה שאעשה משהו מגניב: אחפש את כל הפעמים שבהן התלקח הקרב על תקציב הביטחון, ואראה כיצד פעמים רבות קרה שהאוצר דרש לקצץ את תקציב הביטחון, מה שגרר תגובת נגד של מערכת הביטחון שאיימה לסגור או לבטל כל מיני דברים, מה שגרר החלטה של ראש הממשלה להקטין את הקיצוץ או להגדיל את תקציב הביטחון.

בשביל לממש את הרעיון המגניב הזה צללתי לארכיון ידיעות אחרונות ועברתי מאות ידיעות מ-20 השנים האחרונות – מ-1994 ועד היום – בשביל לנסות ולאתר דפוס פעולה. זה לקח כמה שעות, אבל דפוס הפעולה היה ברור מאוד.

התמונה קצת יותר מורכבת מאשר – דרישת קיצוץ > איום במשהו > הגדלת התקציב – אבל היא לא מאוד רחוקה מזה. מה שהופך את התמונה למורכבת יותר הם זהות בעלי התפקידים – האם ראש הממשלה הוא בעל עבר ביטחוני ולכן הוא יודע שמערכת הביטחון לא יכולה למכור לו לוקשים, האם יש שר ביטחון דומיננטי וחזק פוליטית או שמא הוא תלוי בראש הממשלה – וגם באווירה הביטחונית – האם אנחנו אחרי מלחמה או אחרי מבצע שמקלים על מערכת הביטחון לדרוש עוד כסף. וגם השאלה האם זו שנת בחירות או לא משפיעה על התוצאה.

התוצאה בעיתון יצאה מרהיבה (הנה היא כאן. קרדיטגרפיקה: נועה באסל, קרדיטעריכה: שלומית רביד), אבל לא היה מקום לגזירי העיתונים, אז הנה הם כאן. כותרות נבחרות, פרי כמה שעות חיטוט בארכיון. נחמד לראות איך קשת הנימוקים של מערכת הביטחון למה הם צריכים עוד תוספת תקציב נעה בין האיום האיראני, לאיום העיראקי, לאיום הפקיסטאני (בחיי), למלחמה בשטחים, למלחמה בצפון, ואפילו – בימי רבין – לתהליך השלום. כן, מערכת הביטחון דרשה עוד תקציב – הרבה תקציב – בגלל תהליך השלום.

בסוף המשימה הזו יצאתי עם בחילה קלה. לא רק בגלל הישיבה הממושכת מול המסך, אלא גם בגלל שהבנתי שאני כלי בהצגה שגדולה ממני בהרבה מידות. סתם פיון על השולחן. אני לא אוהב את זה. לא אוהב את ההצגה הזו. רוצים לסגור את נבטים? סגרו. רוצים לא לרכוש עוד כיפת ברזל? אל תרכשו. נראה אתכם. אתם הרי לא באמת תסגרו, ולא באמת תבטלו רכישה.
ומנגד, גם אתם שם באוצר – אתם הרי לא באמת חושבים שיהיה קיצוץ של מיליארדי שקלים בשנה אחת כמו שאתם מציעים, נכון? אתם הרי מכירים את המשחק היטב. לא הגיע הזמן לשנות שיטה? לא נמאס גם לכם לקחת חלק בהצגה המטופשת הזו?
להמשך קריאה ←

1.
שנתיים קשות, ואחר כך? דבש. מלכות גן עדן עלי אדמות. זו, בתמצית, הייתה הבשורה של שר האוצר יאיר לפיד השבוע לציבור הישראלי. אמרתי לציבור הישראלי? התבלבלתי – לאדם העובד. למגזר החרדי מחכים רק גזרות, בלי גזרים. לפחות בלי גזרים טעימים.
שנתיים נכאיב לכם, ואחר כך דבש. שנתיים של העלאת מסים מכל הכיוונים, קיצוץ בשירותים ציבוריים, שינויים מבניים, ואחר כך דבש. אחר כך השירותים הציבוריים יהיו מושלמים. יעילים. עטורי פרסים. כל החוליים יעלמו בשנתיים האלה. משרתי הציבור יחזרו לשרת את הציבור, קיצוצי השכר שלהם רק יעודדו אותם לעבוד קשה יותר ולתת שירות טוב יותר. הבירוקרטיה תהפוך פשוטה יותר, זריזה יותר. בירוקרטיה קטנה וחכמה.
שנתיים נכאיב לכם, ואחר כך דבש. שנתיים של מלחמה בוועדים הגדולים, ואחר כך דבש. אחר כך מערכת הבריאות תהיה זמינה לכולם בצורה שוויונית, גם בפריפריה וגם במרכז ישראל. אחר כך מערכת החינוך תנפיק תלמידים מצטיינים בקנה מידה לאומי. אחר כך העסקים ישגשגו, הכבישים לא יהיו פקוקים, והטלוויזיה תהיה טלוויזיה.

2.
שר האוצר יאיר לפיד הוא רטוריקן בחסד. אם למישהו היה ספק לגבי היכולות הורבליות שלו הוא הוכיח אותן השבוע מעל לכל ספק בנאום שנשא בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי. שר האוצר יודע להגיד בדיוק את מה שמעמד הביניים רוצה לשמוע. שיש לו שגריר. שיש מי שדואג לו, לאדם העובד. מבין לליבו, לצרכיו, למוראל השפוף שלו.
שר האוצר יאיר לפיד לוקח את המוראל השפוף של מעמד הביניים הישראלי ורוצה להרים אותו. הוא רוצה להרים אותו אל על, ולכן הוא יכאיב לו במשך שנתיים של העלאות מסים זו אחר זו. ואחר כך? אחר כך דבש.
איך עושים את הקסם הזה? איך לוקחים לך מהכיס ובו זמנית גורמים לך תחושת אופוריה כשאתה משלם עוד ועוד מסים? בכך שזורקים את הבוץ על מישהו אחר. המישהו הזה, אחרי שנים ארוכות של שאיבת תקציבים סחטנית, הם כמובן החרדים. אלה, על פי לפיד, צריכים להיות צפויים למלחמה. למלחמת אחים. למלחמת האדם העובד. שנתיים של מלחמה, ואחר כך? דבש. בינתיים, לפחות יידע האדם העובד שהמסים הנוספים שהוא צריך לשלם לא הולכים למגזר החרדי. לאן הם כן הולכים? לא ברור. כנראה שישתמשו בהם רק בשביל לסתום את החור. שנתיים של סתימת חורים, ואחר כך? אחר כך דבש.

3.
ייקח זמן עד שאפשר יהיה לבחון האם המלים של לפיד הן רק מלים, או שההשראה שהן מבקשות לעורר, התקווה, נעוצה בקרקע המציאות. בינתיים, בחוק ההסדרים שהתחיל אתמול לדלוף ממשרד האוצר, הכל נראה פחות או יותר כמו שהיה בעבר, בתוספת טיווח ישיר של המגזר החרדי. קיצוץ תקציבים למערכת החינוך החרדית, אלא אם יסכימו ראשיה להכניס אל בין כתליה את לימודי החול, וקיצוץ בהטבות שמקבלים החרדים כמו הנחות בארנונה וסבסוד מעונות לילדים.
הצעדים האלה מנסים להתמודד עם אחת מהבעיות הקשות ביותר שמאיימות על חוסנה של החברה הישראלית בעשורים הקרובים – השינויים הדמוגרפיים שמקטינים מאוד את חלקו היחסי של מעמד הביניים העובד. הדרך של לפיד להתמודד עם האיום הזה הוא על ידי הורדת הגרזן, לא על ידי הושטת היד לחרדים. אפילו מילותיו מדברות מלחמה, ולא שלום.
אלא שבאופן אירוני הכרזת המלחמה של לפיד על המגזר החרדי באה בתום ארבע שנים של שינוי שקט שהתחולל במגזר. וליתר דיוק, ברחוב החרדי. שם, מתוך מצוקה כלכלית איומה שהתחילה עם פרוץ המשבר הכלכלי, והגיע לשיא בעיקר בגלל עליית מחירי הדיור, הבינו שהסדר הישן לא יוכל להתקיים לנצח. בזה אחר זה, עוד ועוד חרדים – נשים וגברים – פנו לרכוש השכלה, ואפילו לעבוד. לעבוד במקצועות אמיתיים, יצרניים, לא להתפרנס זה מזה במקצועות קודש.
את השינוי הזה עודדה הממשלה בשקט, מתחת לפני השטח, דרך תמיכה תקציבית בגופים לא ממשלתיים שקידמו פרויקטים של מימון השכלה וסיוע במציאת עבודה לחרדים. ודווקא אז, כשהרחוב החרדי התחיל לאט להבין שהעסקנים החרדיים, הפוליטיקאים, לא באמת דאגו לו לאורך השנים אלא רק הפקירו אותו לחסדי הגורל, דווקא אז הגיעו גזרות לפיד.
וכך, באבחה אחת, הצליח לפיד לחזק מחדש את כוחם של העסקנים החרדיים, ולבסס את מעמדם. אתם רואים, הם אומרים לרחוב החרדי, החילונים לא באמת רוצים אתכם במקומות העבודה שלהם. הם רק רוצים שתבחרו – להתחלן או להיות עניים. אם סופו של המהלך הזה יהיה בכך שהרחוב החרדי יסוג מהתובנות שנאלץ לרכוש בארבע השנים האחרונות, אזי דרך המלחמה של לפיד לא תצמיח שום תועלת. ואולי, אם להאמין לשר האוצר, אחרי שנתיים קשות יהיה כאן חרדים אחרים. חדשים. נאורים. חרדים דבש.

4.
ולבסוף, המגזר הציבורי. בשבוע האחרון נדמה שכולם בתחרות בריונות על עופר עיני. שר האוצר, שר התחבורה ישראל כץ, שר התיירות עוזי לנדאו, וכמובן גם ראש הממשלה בנימין נתניהו. מבחינתם, הם הצליחו השבוע לגרור את עופר עיני להפגנת שרירים, לאיום בשביתה, ולסיימה באבחה אחת על ידי מתן תקציבים להנהלת אל על. זה לא היה מאבק עובדים. זה היה שימוש בעובדים, זה הכל.
עופר עיני יצא כל כך חבול מניסוי הכלים הזה, שהיה לא יותר מחזרה גנרלית לקראת הקרבות התקציביים הגדולים בין הממשלה לבין ההסתדרות, עד שהוא נאלץ לשלוח מכתב איומים משונה לראש הממשלה ולשר האוצר, לאיים עליהם בשביתה כללית אלא אם יישבו איתו למשא ומתן. ומה הייתה התשובה של ראש הממשלה? הבטחה לעוד רפורמות. לרפורמה בתחבורה, לרפורמה נוספת בנמלים. "שום שביתה לא תרתיע אותנו מלבצע את הצעדים האלה", הבטיח ראש הממשלה במליאת הכנסת.
המשק הישראלי שבע רפורמות. הוא ידע כבר רפורמה אחת בנמלים, ובתחבורה הציבורית, ובשוק ההון, ואיפה לא. מה יצא לו מכל זה? האם מערכת החינוך עומדת בסטנדרטים שעמדה פעם, לפני כל הרפורמות? האם מערכת הבריאות הציבורית נשמעת למישהו כמו רשת ביטחון מספיקה, או שאם יש לכם כסף תמהרו לבטח את עצמכם בכמה שכבות?
הצעדים של שר האוצר, לפחות כפי שהם משתקפים במה שדלף עד כה מחוק ההסדרים, הוא במקרה הטוב התחלה של משהו. לא הרבה מעבר לזה. ייעלו קצת את הבירוקרטיה, ובמקומה תצמח בירוקרטיה חדשה. יאחדו כמה מערכות גבייה, אבל בשביל לעשות תיאום מס עדיין תצטרך ללכת פיזית למס הכנסה ולחכות לפקיד שיעביר אותך אחרי המתנה ארוכה לפקיד אחר.
ובכלל, קיצוצי שכר, דחיית תשלום דמי הבראה, דחיית תוספות שכר, פריסת תוספות שכר שכבר הובטחו, ביטול הפטור ממס בקרנות ההשתלמות. כל אלה לא נועדו לשום שיפור במגזר הציבורי. אף לא פרומיל. הם נועדו רק לסתום את החור, כמו מרבית הצעדים הגדולים האחרים שמשרד האוצר מתכנן. שנתיים נכאיב לכם, ואחר כך? אחר כך נראה. אחר כך אולי יהיו עוד מסים – כי החור בהכנסות המדינה הוא קבוע, לא חולף – ואולי עוד קצת קיצוצים – כי ההתחייבויות בלי כיסוי שהממשלה פיזרה בשנתיים האחרונות מרחיקות לכת הרבה מעבר לשנתיים הקרובות.

5.
הציבור הישראלי מלא בזעם. מחאת קיץ 2011 נולדה מתוך זעם, והתפוגגה לכיסים רבים של זעם מבעבע. הזעם הזה לא הלך לשום מקום. הוא כאן מתחת לפני השטח. שר האוצר מתעל עכשיו את הזעם הזה, את הזעם של מעמד הביניים, כלפי מי שאינם עובדים, או כלפי מי שעובדים אבל מאוגדים בהסתדרות. הוא מתעל אותו, בשביל לרכך את המכה, בשביל לגרום לאדם העובד לחוש קצת יותר מרוצה כשהוא משלם יותר מסים, גם אם אין לו שום סיבה חדשה להיות מרוצה.
לפיד בחר בדרך המלחמה. זכותו. אחרי הכל, הוא זוכה לתמיכה ציבורית רחבה למהלכים האלה. הוא משוכנע בצדקת דרכו. הוא אינו מרמה. הוא אומר את מה שעל ליבו, ואומר זאת במיומנות. שנתיים של השחלה, ואחר כך? דבש. זה מה שלפיד באמת חושב.
בעוד שנתיים, המצאות הישראלית לא תסתדר מעצמה כמו בחזון של לפיד. האתגר של חיבור החרדים לעבודה עדיין יהיה פה. הבעיות של המערכות הציבוריות גם הן לא ייעלמו. הדבר היחידי שאולי יפיס את זעמו של הציבור יהיו המחירים. אם המחירים יפסיקו לעלות כל כך הרבה, ובעיקר מחירי הדיור, הציבור יחנוק זעמו. אם לא, הזעם הזה יתפרץ מחדש. והפעם, לא ניתן יהיה לתעל את הזעם הזה לכיוון החרדים או לכיוון המגזר הציבורי. רק אל לפיד עצמו. שנתיים של השחלה,
ואחר כך?

(התפרסם הבוקר בעיתון תחת הכותרת "שר המלחמה" בגרסה טיפה קצרה יותר)

1.

השבוע, במסגרת הכנת כתבות לעיתון בנושא הגירעון התקציבי הגדול וכו', דיברתי עם כמה אנשים במוסדות ממשלתיים שונים. לשניים מהם, בסוף השיחה עם כל אחד מהם, היה חשוב להעביר את המסר הבא, בתקווה שמשהו ממנו ייכנס לטקסט. "אל תשכח לכתוב שבסוף בסוף, הציבור אשם. הציבור שביקש וביקש ודרש ודרש, עד שלממשלה לא הייתה ברירה אלא לתת. ועכשיו הציבור הזה צריך לשלם את מחיר הקיצוץ והגירעון. ככה זה עובד".

2.

בתחילת יולי 2012, אי שם לפני חצי שנה, נפלה בחלקי זכות גדולה לראיין את אחד מהכלכלנים הגדולים שהצמיחה ישראל – פרופ' חיים בן שחר (חב"ש). חבש שייך לדור אחר של כלכלנים. הדור שהקים את המערכת הכלכלית הישראלית, על כל מה שטוב בה ועל כל מה שמקולקל. חבש, בין היתר, הביא לכך שכל אחד מאיתנו משלם על כל שקל ושקל מההכנסות שלנו (למעט בקרנות ההשתלמות). הוא מזוהה עם מפלגת העבודה, ואף היה מועמד מטעמה לתפקיד שר האוצר, אי שם בעידן אחר.

הראיון איתו התקיים במשרד שלו. בית משרדים צפון תל אביבי ישן, כזה שוודאי ראה ימים יפים יותר. כזה שנמצא באותו בניין עם מרפאה של קופת חולים מכבי. נדמה לי שזה אומר הכל. הקדמתי מעט. וכשאני אומר מעט אני מתכוון לחצי שעה. לא רציתי ששום דבר יכשיל את הראיון הזה, גם לא הפקקים. חיכיתי בסבלנות מחוץ לבניין, וידאתי שיש לי מספיק סוללה במחשב ובאייפון, ובסופו של דבר עליתי. דפקתי בדלת אך איש לא ענה. ניסיתי שוב. שקט. לא ידעתי מה לעשות. ואז, פתאום, מהמעלית יצא חבש. איש מבוגר וחייכן, לבוש בפשטות, שמעולם לא יצא לי לפגוש אבל זה לא הפריע לו להיות חביב אלי בצורה מעוררת פליאה. הכין לי כוס מים קרים, הכין לי כוס קפה (אני לא שותה קפה, אז הוא הציע אותה לצלם של העיתון), הדליק את מאוורר התקרה, והראה לי היכן לשבת. ואז, הוא ביקש את רשותי שלפני שאשאל אותו שאלות, שאתן לו הזדמנות להגיד את מה שהכין מראש. מטבע הדברים לא היתה לי בעיה עם זה. בכל זאת, האיש מעוניין לשבור שתיקה של כמעט עשור (בשיחת הטלפון שבה תיאמנו את הראיון הוא אמר שהצטברו לו דברים בבטן), מי אני הקטן שאפריע לו להגיד את אשר על ליבו. אז הפעלתי את מכשיר ההקלטה כגיבוי (אני מקליט לעתים נדירות ביותר. ב-100% מהמקרים אני מקליד תוך כדי ראיון, ואני מקליד מהר מספיק בשביל שלא אצטרף להקליט ואחר כך להתעסק עם תמלול מייגע), הנחתי את האצבעות על המקשים, וחבש התחיל לירות.

3.

בדיעבד, הראיון הזה פקח את עיני. אני לא יודע לשים את האצבע במדויק על הסיבה, אבל לראשונה מישהו פשוט לקח הרבה דברים שידעתי, וסידר אותם בסדר נכון כל כך, בצורה ברורה כל כך, בפשטות גדולה כל כך, שלא היה לי אלא להתמוגג. הנה הראיון, כפי שהתפרסם בעיתון. קיבלתי לא מעט תגובות עליו. בעיני, אין ספק שזה הראיון החשוב שעשיתי. ברבות הימים גם למדתי שהייתה לו השפעה ישירה על נתניהו ועל הקברניטים הכלכליים, יחד עם דברים אחרים כמובן, להביא לממשלה חבילה של העלאת מסים (העלאת מע"מ מיידית והעלאת מס הכנסה ב-2013, שנכנס לתוקף בתחילת ינואר).

השבוע, לאחר שאותם אנשים הדגישו בפני שהציבור הישראלי אשם במצב, חזרתי לראיון ההוא עם חבש. חזרתי להקלטה עצמה. הדברים שלו נשמעים רלוונטיים מאי פעם:

"עד לאחרונה שר האוצר שידר סיפוק ואופטימיות. גם בתחזיות, וגם ב'תראו איך כל העולם מוחא לנו כפיים על היציאה מהמשבר ועל העלאת דירוג האשראי'. לשדר דבר כזה כשאתה נמצא בפני אי־ודאות זו טעות גדולה, כי אתה לא רק מזמין עליך לחצים להוצאות עוד יותר גדולות, אלא גם מעיד על עצמך, שכשר אוצר אינך מבין את עוצמת הסיכונים המונחים לפתחה של כלכלת ישראל. והפעם, אנחנו נכנסים למתחם הסיכונים לא עם גירעון של 0% אלא עם גירעון של כ־ 4%, וגם זה בגלל אותה מדיניות של שביעות רצון יתרה שנמשכה במחצית הראשונה של 2012. לא היתה נחישות למנוע הגדלה תקציבית ולהקטין את תחזיות הצמיחה והמסים, וכתוצאה מכך פתאום המדינה והאוצר נתפסים עם גירעון כפול מהמתוכנן".

וגם:

"אני זוכר את ההופעה הראשונה של נתניהו בתור שר אוצר. לוח מחיק עם גרפים, משל על איש שמן הרוכב על איש רזה. הוא שידר שיש לו תוכנית לא קלה אבל שהוא נחוש לבצע אותה. זה בדיוק מה שהוא היה צריך לעשות היום כראש ממשלה במקום ללכת לגירעון גדול. הוא היה צריך לכנס מסיבת עיתונאים ולשאת נאום לאומה. להגיד 'חבר'ה, תשמעו, עד 2010 הכל היה בסדר, אבל מאז העולם השתנה, מתברר שהוא לא יוצא מהמשבר, יש סיכון ממשי שבאירופה יקרה משהו שיפגע קשות בכולנו, אנחנו לא יכולים להסתפק בתיקונים קוסמטיים בלבד ולעמוד מנגד כמו חתול שקופא על הכביש מול מכונית שמתקרבת אליו ומסנוורות אותו. אנחנו חייבים לשנות את התפיסה שלנו. היתה לנו תוכנית לגירעון של אחוז וחצי, ואני מבין שלא נוכל להיות שם. אבל אני קובע גירעון של 2.5% ואני אעשה את הכל בשביל שלא נסטה מזה, כי אם נמשיך בדרך הנוכחית כבר השנה אנחנו עומדים לסטות מהיעד וב־2013 אנו נגיע לגירעון מסוכן ביותר".

וגם:

"להטיל את המסים הדרושים, ולבטל פטורים ממסים, לקצץ בתקציב. הוא היה צריך להגיד 'אני יודע שזה קשה, שיש לנו בעיות ביטחון אבל אין לנו ברירה אלא לקצץ, ושיש לנו בעיות רווחה אבל אנחנו צריכים להיות סלקטיביים, ושיש לנו התנחלויות אבל אנחנו צריכים להאט שם את הקצב. אחרת, אם ניכנס למשבר לא מוכנים…'. אם הוא היה עושה את הצעד הזה, הוא היה משדר את הדבר הנכון כמו ב־2003.

במקום זה לא אומרים כלום, לא מדברים על הקשיים. אומרים רק שהשנה התחזית לא מתקיימת, ושנהיה בגירעון קצת יותר גדול, אבל בשנה שלאחר מכן יהיה בסדר. הרי בהתחלה נתניהו אפילו אמר שעם יעד גירעון של 3% לא יהיה צורך להטיל מסים נוספים. בינתיים הוא חזר בו, אבל זה מראה לי עד כמה הוא מנותק היום ממה שהוא הבין ב־2003. החושים שלו היו טובים מאוד בעבר, אני לא יודע מה קרה להם. אולי זה בגלל שיש לו מספיק בעיות אחרות בתור ראש ממשלה. הרי ב־2003 הוא לא היה ראש הממשלה, אבל היה לו גיבוי מראש הממשלה שרון".

4.

ולמה אני מקשר בין הדברים? מפני שאני חושב שהדברים של חבש מעידים על זה שהאחריות אינה רובצת על כתפי הציבור, אלא על כתפיהם של האחראים לנהל את חייו של הציבור. על נבחרי הציבור.

למען הגילוי הנאות: השתתפתי בחלק מהפגנות קיץ 2011. בתחילה הלכתי בגלל הסקרנות, אבל נשארתי בגלל משהו אחר. בגלל שהיה נעים להרגיש שאיני לבד. מסיבה זו העדפתי להיות בהפגנות בירושלים ולא בתל אביב, משום שבירושלים לתחושת ה"אני לא לבד" היה ערך מוסף, משום שהבדידות בירושלים היא בדידות כפולה, בהנחה שאינך חרדי. אז השתתפתי בהפגנות, וכתבתי הרבה יותר מפעם אחת נגד מדיניות הממשלה בתחומים רבים, וקראתי לשינויים. חלק מהשינויים הללו עולים כסף. ובכל זאת, איני חושב שהציבור אשם. איני חושב שבשום מצב אפשר להטיל את האחריות על הציבור. מהסיבה הפשוטה שהציבור אינו אחראי.

מה בעצם אומר לנו חבש? הוא אומר שהאנשים שיושבים עם היד על ההגה אינם יודעים לנווט אותו כהלכה. הוא אומר במפורש, נתניהו היה צריך להתייצב מול המצלמות בנאום לאומה ולהגיד – אי אפשר הכל. אי אפשר גם וגם וגם וגם. בואו נחליט. יותר מזה, אני אחליט. אני מחליט שאני מתעדף את זה, ולא את זה. אני חושב שזה חשוב יותר מזה. אני חושב שצריך להשקיע בזה בשביל להצליח כמשק, כחברה.

אבל נתניהו לא עשה זאת. לא. הוא חיבק וחילק. הוא חיבק וחילק. עד שלא היה יותר מה לחלק, עד שהתגלתה חריגה של 14 מיליארד שקל מתקרת ההוצאות המותרת (ב-2013) ועד שהגירעון התנפח פי שתיים מהתכנון ונעמד על 39 מיליארד שקל (ב-2012).

הציבור לעולם ידרוש. זה תפקידו. אם לא היה דורש, אם לא היה בא בדרישות בלתי פוסקות לממשלה לשפר את חייו (כל אחד באופן שבו הוא תופס את המושג "שיפור"), לא היינו חיים בדמוקרטיה. היינו חיים במדינה חשוכה.

5.

ימים בודדים נותרו עד הבחירות. אם לא יקרה משהו מפתיע מאוד, נתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה גם בשנים הקרובות. למעשה, לדעתי כל עוד לא צומח לו מתחרה ראוי מתוך מחנה הימין, אני לא מצליח לדמיין כוח שיזיז את נתניהו מראשות הממשלה. והציבור, גם הציבור לא ממש עומד להתחלף. ובין אם הציבור הזה יתמוך בנתניהו בקלפי, ובין אם לא, הציבור ימשיך לדרוש, ונתניהו – בתור מי שמקבל את המנדט מהציבור לנהל את חייו – נתניהו צריך לנהל. להחליט. להכריע. מה נכון ומה לא נכון. מה לשבט ומה לחסד. מה לקיצוץ ומה להשקעה. כשהוא אומר שאין ארוחות חינם, הוא צודק. אין. וזה לא שאני בעד קיצוצים חלילה, אבל להגיד שאתה בעד הכל לכולם כל הזמן, זו כמובן האחזת עיניים. אני בעד לתת למטרות שאני חושב שהן חשובות, ואחרים בעד לתת למטרות אחרות. לכן הולכים לבחירות, ולכן בוחרים את מה שבוחרים. כך נבחרת לבסוף ממשלה, והעומד בראשה צריך להחליט בין סדרי העדיפויות, בין הדרישות הציבוריות, שלרוע המזל אין די כסף בקופה בשביל לספק את כולן.

אז יתכבד נא ראש הממשלה ויתחיל להחליט. להכריע. זה לא כיף להכריע. תמיד יהיה מי שיקלל אותך. מי שיצא לרחובות להפגין נגדך. שלא יעשה לך לייק. מה לעשות, אתה רצית להיות ראש ממשלה. לא הכרחנו אותך. אז תכריע. תכריע במקום להאשים את הציבור שביקש לשפר את חייו.

תוספת מאוחרת: שמו של פרופ' חיים בן שחר מופיע באחת המודעות של אזרחים תומכי מרצ, אם זה משנה למישהו

0. פרסום התוכנית – אתגר לנתניהו
קודם כל, סחתיין לשלי יחימוביץ ולמפלגת העבודה. בתור מי שקרא לא אחת מעל דפי העיתון למנהיגי המפלגות להציג בפני הציבור תוכנית כלכלית פרוטה לפרטי פרטים על מנת שהציבור יוכל ללמוד אותן ולהחליט איזו מהן משקפת טוב יותר את תפיסת עולמו ומאווי ליבו, אני הראשון להודות שמפלגת העבודה בהחלט עשתה כאן צעד ראשוני ומרשים. כולי תקווה שמפלגות אחרות יילכו בעקבותיה ויציגו את התוכניות שלהן. וליתר דיוק, כולי תקווה שראש הממשלה בנימין נתניהו יעשה כן, הואיל והוא המועמד בעל הסיכויים הטובים ביותר להיבחר לראשות הממשלה.
בחלק מהסעיפים, אני מנחש, ייתכן שתהיה זהות מפתיעה בין התוכנית של נתניהו לבין התוכנית של יחימוביץ. בסעיפים אחרים, כמו למשל מקורות המימון, אני מניח שהשונות תהיה גדולה. זה לעצם פרסום התוכנית. ועכשיו לתוכנית עצמה. לא אתייחס לכל הסעיפים, הן משום שהם רבים מאוד, והן משום שבחלקם הגדול איני בקיא מספיק בשביל להביע דעה מנומקת. אז הנה שני הגרוש שלי לגבי דברים שאני חושב שאני מבין בהם משהו.

1. פנסיה – ההצעות של יחימוביץ
במסגרת התוכנית מציעה יחימוביץ מספר הצעות בנוגע לשוק הפנסיה הישראלי. הנה הן, בתמצית:
גופים מוסדיים (קרנות פנסיה, ביטוחי מנהלים וקופות גמל) לא יוכלו להלוות כספי פנסיה לבעלי שליטה ששמטו חובות (בין אם בחברות שנמצאות בשליטתן הישירה ובין אם בשליטתן העקיפה)
הגדלת רשת הביטחון שמעניקה תשואה מובטחת חיסכון הפנסיוני באמצעות הגדלת האג"ח המיועדות ל-50% (במקום 30% כיום), בכל מסלולי הפנסיה (קיים היום רק בקרנות פנסיה) – עלות 3.6 מיליארד שקל
הסטת החסכונות הפנסיוניים של בעלי שכר נמוך לניהול בחינם על ידי ביטוח הלאומי בשביל לחסוך להם את דמי הניהול שגובות חברות הביטוח ובתי ההשקעות כיום – לטענתה אין עלות מלבד עלות ניהול שולית של הביטוח הלאומי)
הקמת ועדה ציבורית שתבחן את מודל הפנסיה בישראל ותגיש המלצות לשינוי הרצוי במודל. בין היתר, הוועדה תדון בתחומי ההשקעה הראויים של גופי הפנסיה, שלא בהכרח קיימים כיום – ללא עלות

2. ההתייחסות שלי
איסור על הגופים המוסדיים להלוות כסף לבעלי שליטה ששמטו חובות –
הקריאה הזו עלתה לא אחת בשנים האחרונות, במיוחד לנוכח התרבות הסדרי החוב שנעשים בשוק ההון, שבמסגרתם הגופים שמנהלים את הפנסיה של הציבור מוותרים לבעלי השליטה על משהו – על החזר החוב בזמן, על הריבית שהם היו אמורים להחזיר, משהו. בתמורה, בעלי השליטה נותנים משהו. מנקודת מבטם של הגופים המוסדיים, הרעיון בבסיס החתירה להסדרי חוב הוא – אם יש יכולת להוציא מבעלי השליטה משהו שהוא גבוה מאפס, זה עדיף לחוסכים. הגישה הזו נכונה בדרך כלל, אלא אם בעלי השליטה ממשיכים לחלוב את החברה במקביל למגעים על הסדר החוב. במקרה כזה, כמו שקרה בהתנהלות של יוסי מימן בהסדר החוב בחברת אמפל (בעלת השליטה בחברת צינור הגז המצרי, עליה השלום). במקרה כזה, המוסדיים העדיפו להדיח את מימן ולפרק את החברה, ולהסתפק בפירורים.
האם ההצעה של יחימוביץ מידתית? האם איסור גורף על מתן אשראי למי ששמט חובות בעבר, לא משנה מה ההקשר שבו נעשתה שמיטת החובות, הוא בהכרח לטובת החוסכים? האם אפשר לדמיין מצב שבו איש עסקים הקים חברה, ונכשל בה, ולכן שמט חובות, אולם בחברה הבאה שיקים הוא יפרוץ ויניב ערך רב למשקיעים ולחוסכים לפנסיה? הרי אפשר לדמיין מצב כזה. סטיב ג'ובס, למשל, הוא דוגמא לאיש עסקים כזה. והוא לא לבד כמובן. לא כל אנשי העסקים מצליחים. ודאי לא בפעם הראשונה. לכן, נדמה לי שאיסור גורף הוא ירייה ברגל של החוסכים, שבסופו של דבר זקוקים לתשואה על הפנסיה שלהם אם הם רוצים לחיות ברמת חיים סבירה כשיגיעו לגיל הפרישה. מלבד זה, אם לקבל את ההצעה של יחימוביץ, גם המדינה צריכה להיכנס לרשימה השחורה הזו של שומטי החובות. בשנה שעברה המדינה התנערה מאחריותה לחברה הממשלתית אגרקסקו – שעסקה בשיווק תוצרת חקלאית – ולמעשה שמטה את חובותיה לגופים המוסדיים. אז מה, עכשיו גם לא יהיה ניתן להעמיד אשראי למדינה?

העברת ניהול הפנסיה לבעלי הכנסות נמוכות לביטוח הלאומי וסבסוד דמי הניהול –
גם ההצעה הזו נשמעה לא אחת בשנים האחרונות, מאז שהוחל בישראל מנגנון פנסיה חובה – ב-2008 – שמחייב גם את בעלי ההכנסות הנמוכות (ואת המעסיקים שלהם בהתאם) לחסוך לפנסיה. יש כמה בעיות עם מודל הפנסיה חובה, ויחימוביץ מתייחסת לאחת מהן בלבד- העלות הגבוהה שהחוסכים "העניים" האלה נושאים בה – דמי הניהול על החסכונות שלהם. מאז 2008 הצטרפו דרך פנסיה חובה בערך מיליון חוסכים חדשים. נתוני משרד האוצר מראים ש-90% מהם בעלי שכר של עד 6,000 שקל. למעשה, יותר ממחצית מהמצטרפים דרך פנסיה חובה עם בעלי שכר של עד 4,000 שקל. לרוב אלה עובדים שאינם מאוגדים ואינם זוכים להנחה בדמי הניהול, כך שבאופן אבסורדי דווקא הם משלמים את התעריפים המקסימליים המותרים בחוק, ובפועל מסבסדים את ההנחות שמקבלים העובדים בתאגידים הגדולים.
עצם ההצעה להעביר את ניהול תיקי הפנסיה שלהם לביטוח הלאומי, כאמור, היא הצעה שנשמעת לא אחת בזמן האחרון. הביטוח הלאומי לא ממש יודע לנהל תיקים פנסיוניים. מה שיקרה הוא שהוא יוציא את זה למכרז חיצוני, ובסוף מי שינהל את התיקים תהיה חברת ביטוח כלשהי או בית השקעות כלשהו. אין ספק שבמקרה כזה תהיה הוזלה בדמי הניהול לאותם אנשים. למעשה, זו הקמת קבוצת רכישה לחוסכים עם הכנסות נמוכות, והגדלת כוח המיקוח שלהם בהתאם. הלוואי עלי.
ההצעה לכשעצמה נראית לי ראויה, אני רק לא בטוח שהעלות שלה זניחה. בואו ננסה לחשב. דמי הניהול הנמוכים ביותר שקיימים כיום הם בקופות המפעליות, והם נעים בין 0.2%-0.3% מהיקף הנכסים. נניח שממוצע השכר של האנשים האלה הוא 5,000 שקל לחודש. מתוכו מופרשים להם 15.5%, כלומר 9,300 שקל בשנה. דמי ניהול שנתיים, אפוא, יעמדו על משהו כמו 20 שקל. 20 שקל להכפיל במיליון איש (אם נניח ששיעור החדירה של הפנסיה חובה קרוב למיצוי) הם 20 מיליון שקל בשנה.
כעת, זהו חישוב פשטני ולא נכון, משום שהוא לא לוקח בחשבון את הגידול באוכלוסיה ואת הגידול בנכסים – שכן דמי הניהול שנגבים נהנים מאפקט של ריבית דריבית. במלים אחרות, מה שמתחיל בסבסוד של 20 מיליון שקל בשנה יכול להגיע עד מהרה לסכומים גדולים בהרבה. נגיד שיגדל פי חמישה – ל-100 מיליון שקל בשנה. ייתכן שזהו סכום שהציבור יהיה מוכן לסבסד בעבור הזכות של האנשים בעלי משכורות נמוכות לקבל דמי ניהול נמוכים. הציבור הרי משלם סכומים גדולים בהרבה למטרות אחרת – מיליארד שקל בשנה לסבסוד בחורי ישיבות, למשל. אבל ייתכן גם שהציבור לא יסכים לשלם כל כך הרבה כסף בשביל לסבסד למישהו אחר את דמי הניהול. איני יודע. אני לא לגמרי מבין את סדרי העדיפויות של הציבור במדינה הזו. אבל בכל מקרה, קשה לקרוא לזה עלות זניחה. זו לא עלות זניחה. זה הרבה כסף שאפשר לעשות איתו משהו אחר. זו רק שאלה של סדרי עדיפויות. אין בעיה שיחימוביץ מגדירה שאלה סדרי העדיפויות שלה, רק שלא תפטור אותם בעלות זניחה.
כאמור, יחימוביץ לא התייחסה בסעיף הזה לבעיות אחרות שנובעות מהפנסיה חובה. כמו, למשל, שהפנסיה חובה מקטינה את הנטו החודשי של העובדים האלה, שגם ככה מתקשים לסגור את החודש, ובתמורה הם לא בהכרח מקבלים פנסיה גבוהה יותר בעתיד. בחלק מהמקרים, הסכום הלא גדול שהם יצברו לפנסיה ימנע מהם את הזכות להבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי בגיל הפנסיה, ופשוט יחסוך למדינה הרבה מאוד כסף על גבם. התופעה הזו התבררה במחקר שערך בנק ישראל בנושא ב-2010. יחימוביץ לא התייחסה לבעיה הזו.

הקמת ועדה ציבורית לבחינת מודל הפנסיה –
אני עצמי כתבתי מספר פעמים שצעד כזה הוא הכרחי אם המדינה רוצה להתחיל להתמודד ברצינות עם האתגרים שהשינויים הדמוגרפיים – הכפלת שיעור בני ה-65+ תוך שני עשורים – והתארכות תוחלת החיים מציבות. אחרת, בעוד כמה עשורים הבעיה תתפוצץ למעמד הביניים בפרצוף. זו הצעה מבורכת, וראוי שגם ראש הממשלה יאמץ אותה. ובכל מקרה, במסגרת ועדה כזו יהיה נכון לדון גם בהצעות מסוג שתי ההצעות הקודמות, כמו גם בנושאים חשובים (בהרבה, בעיני) אחרים בעניין הפנסיה.

3. ההתנגדות מבפנים שיחימוביץ תיתקל בה
בעיקרון, כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה חשבתי להמשיך ולפרט כאן על נושאי הבריאות, אלא שזה כבר באמת יהפוך את הפוסט לבלתי ניתן לצליחה. אז אעצור כאן ואולי אכתוב על סעיפי הבריאות בפוסט נפרד.
ובכל מקרה, משהו כללי לגבי הסעיפים של יחימוביץ. עמוק בלב יחימוביץ יודעת – כוונות טובות לחוד ומציאות סבוכה לחוד. אפילו אם כל הרעיונות של יחימוביץ טובים וראויים, בדרך ליישומם היא תגלה ככל הנראה שורה של אנשים שיפריעו לה. לאו דווקא מתוך אינטרסים זרים ואפלים, אלא פשוט משום שהמגזר הציבורי יודע להתנהל ביעילות בערך כמו שאני יודע לסיים דוקטורט בפיסיקה יישומית.
המגזר הציבורי, שדרכו יחימוביץ אמורה ליישם את כל ההצעות שלה, הוא בחלקים גדולים ממנו מסואב, מסורבל, עייף, מתוסבך, איטי להחריד, וכל מילה שמתארת את ההיפך מגמישות מחשבה וביצוע. בדרך ליישום תיתקל יחימוביץ ביועצים משפטיים, ובנהלים, ובטפסים, ובפקידים, ובפקידי פקידים, ובוועדים שממתנגדים, ובפקידי אוצר לא ממושמעים. כולם יעשו לה את המוות. למעשה, ייתכן שתוך זמן קצר היא תגלה שהדרך היעילה (וגם זה באופן יחסי) לבצע שינויים במשרדי הממשלה, היא על ידי הוצאת התהליכים החוצה – מיקור חוץ לשוק הפרטי – בדיוק מה שהיא כל כך שונאת.
אז מה עושים? שאלה טובה. זה אתגר אמיתי. אולי מוטב היה להציג שניים או שלושה סעיפים, שתיים או שלוש תוכניות ליבה ודגל, ולזנוח את כל הכוונות הטובות האחרות. להציב על השולחן שניים או שלושה נושאים מרכזיים לסדר היום שדבר ראשון צריך לטפל בהם, במקום לנסות לטפל בהכל במקביל. אולי זה היה אפשרי יותר. וגם זה היה קשה לביצוע.
התוכנית הכוללת של יחימוביץ מזכירה לי מעין כמיהה סמויה שלי, ושל ישראלים רבים אחרים אני מניח, לעשות ריסטרט לכל המדינה הזו ולהתחיל מחדש. לסגור הכל, ולפתוח מחדש במודל הנכון. אבל יש סיבה שבגללה זו רק משאלת לב, לא?

4. בפעם הבאה, אולי, על ההצעות בתוכנית שנוגעות לתפר שבין רפואה פרטית לציבורית.