הסיפור על אבי ומיכל
(מתוך רומן בהכנה)

אבי נקש היה אז בן שלושים ושתיים. גבר גבוה ומקריח מעט, עם עיניים כחולות וזקן מלא ששערות לבנות לא מעטות עיטרו אותו. בן שלושים ושתיים היה וגם הבעלים הגאים של בית הקפה "קפית" במושבה הגרמנית בירושלים. קנה את המקום כשהיה רק בן עשרים ושמונה בכסף שקיבל בירושה מאביו שנפטר. בהתחלה ניהל את המקום עם אחיו, אך השניים רבו והאח עבר לארצות הברית ומאז אבי כאן לבדו.
הוא היה נמצא בקפה כמעט כל שעות היום. לעיתים קפץ לאיזו פגישה פה או שם, אך העדיף להיות במקום שלו. זה לא שהוא לא סמך על העובדים שלו. לא, הוא פשט אהב להיות שם. הוא אהב את העבודה, אהב את הלחץ. אהב לראות את העובדים עובדים ואת האנשים יושבים ואוכלים, או מזמינים, או צוחקים או באים או הולכים.
המשרד שלו היה מאחור, שהכניסה אליו הייתה דרך דלת צדדית שיצאה מן המטבח, אך רק לעיתים רחוקות ישב שם. גם את העבודה על הכספים העדיף לעשות מאחורי הבר, בשביל להרגיש את העבודה ולא להסתתר מפניה.
הוא היה אז בן שלושים ושתיים. מקריח מעט. מגדל זקן כרוני. הוא לא סיים את הלימודים באוניברסיטה. למעשה, בקושי התחיל. נרשם רק כשהיה בן עשרים ושבע וכמעט מיד אחר כך אביו חלה וזמן קצר אחר כך מת ואז הירושה ובית הקפה וזהו, הלימודים נשכחו. לא היה אכפת לו. הוא העדיף לעבוד. זה גם לו להרגיש חי. יצרן.
לא היו לו יותר מדי חברים. שניים שלושה, לא יותר. אבל החברים שהיו, חברים טובים היו. מהצבא. אחד עבד בתל אביב במשרד אדריכלים, והשני נשאר בקבע ושירת בבית ליד. השלישי לא היה חבר כל כך קרוב אבל היה בא כשהיו נפגשים כולם, אחת לחודש, בבית הקפה של אבי. הם קראו לזה: "העלייה לרגל".

הוא היה אז בן שלושים ושתיים, והם ישבו כולם אצלו בקפה. האדריכל סיפר על דילמות מוסריות שהיו לו בעבודה כשביקשו ממנו לתכנן איזה אולם ספורט באחת ההתנחלויות, איש הקבע סיפר שאשתו כבר בחודש החמישי ושיובל כבר מוציא המון משפטים מהפה, והחבר השלישי שתה את הקפה שלו ועישן. אבי בעצמו ישב איתם, אבל הביט בשולחן אחר. סביב אותו שולחן ישבו שש בחורות צעירות ופטפטו. כולן סטודנטיות באוניברסיטה העברית – שלוש מהחוג לספרות אנגלית, שתיים ממדעי המדינה וכלכלה ואחת בכלל מגבעת רם, אבל הן הכירו דרך חבר משותף.
ישבו ופטפטו בקול גדול. זה היה במובן מסוים בית הקפה שלהן. הן היו באות פעם בשבוע, או, לכל הפחות, משתדלות. הכירו בלימודים והתיידדו ועשו לעצמן מנהג קבע. ואבי ישב והתבונן, והוא כבר בן שלושים ושתיים.
והחברים מדברים ומדברים והחברות יושבות ומפטפטות, ופתאום אבי קטע את החבר שלו, האדריכל, ואמר לחבורה בקול שקט:
"אתם רואים את ההיא שם? המתולתלת? היא מוצאת חן בעיני. קוראים לה מיכל."
הפסיקו החברים את שיחתם לרגע, והתבוננו. אבי גנב סיגריה לחבר השלישי והדליק אותה.

"חמודה," אמר האדריכל, "בת כמה היא?"
"עשרים וחמש." ענה לו אבי והמשיך להתבונן.
"גבולי," אמר האדריכל, ושוב חזר ואמר, "גבולי."
"מאיפה אתה מכיר אותה?" שאל איש הקבע.
"מפה," ענה לו אבי, "היא באה לפה הרבה עם החברות שלה האלה. פעם אחת הייתה כאן תאונה בחוץ ועזרתי לשני פצועים ואחר כך היא ניגשה ודיברה איתי. זה היה לפני כמה שבועות. הן באות לפה כל שבוע אז דיברתי איתה קצת מאז, וזהו. ככה."
"וואלה." ענה לו איש הקבע.
"חמודה," אמר האדריכל, "זיינת אותה?"
אבי שתק והמשיך לעשן.
"איזה זיין אותה איזה," אמר איש הקבע לאדריכל, "זה זיין אותה זה? אתה לא מכיר אותו? זה עד שמזיין מישהי…"
והחבר השלישי צחק.
"נו אז?" שאל האדריכל.
"סתם," אבי ענה, "היא מוצאת חן בעיני."
"אז תעשה משהו." אמר האדריכל.
אבי המשיך לשתוק, אבל עשה משהו. לא אז, לא באותו הרגע, אלא כמה שבועות אחר כך.
במשמרת ערב חלשה אחת – מלבד חבורת הבנות לא היה איש בבית הקפה – אבי החליט שיעשה משהו. כשביקשו לשלם הגיש להן את החשבון בעצמו. מיכל שילמה באשראי. אבי העביר את הכרטיס במכונה והחזיר לבנות את הכסף ולמיכל את הקבלה לחתימה. בזמן שחתמה, אמר לה בשקט, באין שומע מלבדה:
"מצאת חן בעיני. אולי ניפגש פעם?"
מיכל הביטה בו בתמהון מעושה וחייכה. גם הוא חייך.
"אני לא חושבת," היא ענתה, "אתה מבוגר מדי."
וכך זה היה.

אחר כך המשיכו הבנות לבוא לבית הקפה ואבי המשיך להתבונן מרחוק, ולשתוק. חייך לעברה בכל פעם ששלחה את עיניה במקרה, או שלא במקרה, לכיוונו, והמשיך לחייך גם כשהסיטה עיניה בחזרה. כך וכך ימים חלפו, כמה מלצריות עזבו וגם אחד ממנהלי המשמרות, ואבי שקע בעבודה מאומצת. חיפש מחליפים, ראיין בנות חדשות. קיבל כמה לעבודה, השקיע בהכשרתן. הוא אהב את העבודה. הוא לא כל כך אהב להרגיש מזדקן, כך קרה בכל עת שצוות העובדים היה משתנה – דור הולך ודור בא והוא הרגיש כמו תפאורה קבועה ובלויה.
עד שערב אחד היא פשוט ניגשה אליו, לפני שיצאה. זה היה כבר אחרי החורף והוא בדיוק עבר עם מנהל המשמרת החדש שלו על נהלי סגירת הקופה. מיכל נעמדה מעברו השני של הבר והביטה בו. הוא הביט בה. מנהל המשמרת הביט בשניהם ושלושתם שתקו. אז אבי אמר לו שימתין שניה ועבר את הבר לצד השני וליווה את מיכל ליציאה, ושם שניהם נעמדו.
"רצית להפגש, נכון?" היא אמרה לו.
הוא הנהן בשקט.
"אז בוא," היא הוסיפה בשקט, "בוא נפגש."
"כן," הוא אמר," בטח, בואי נפגש."
שניהם שתקו ורוח ערב ירושלמית של שלהי החורף עברה ביניהם כמו אלטע זאכן ואספה פריטים ישנים חסרי שימוש.
"טוב," היא אמרה וחייכה, "אז ביי."
"ביי." הוא אמר.
והיא הסתובבה והלכה.
וכך זה היה.

החברים המשיכו להפגש אחת לחודש. "העלייה לרגל" הם קראו לזה. החבר השלישי עזב בינתיים למקום אחר, אבל הוא באמת לא היה כל כך קרוב גם ככה. ישבו שלושתם סביב השולחן הקבוע בבית הקפה ודיברו.
האדריכל סיפר על פרויקט גדול שהמשרד שלו קיבל, איזה קומפלקס בנייני הייטק ברעננה. המודל שהגיש האדריכל זכה במכרז והוא קיבל בתוך כך הצעה לשותפות חלקית במשרד. איש הקבע סיפר על נעמה שכבר הולכת ועל יובל שכבר יודע לקרוא, עם ניקוד, וגם קצת לכתוב ואבי ישב ושתק.
הוא היה אז בן שלושים וארבע כמעט.
מיכל ניגשה אל השולחן שלהם ושאלה אם הם רוצים עוד משהו. אבי חייך אליה והיא חייכה אליו בחזרה והאדריכל ביקש עוד אספרסו ארוך ואחרי שמיכל הלכה שאל את אבי:
"נו, אז מה נסגר עם זאתי בסוף? כבר זיינת אותה או לא?"
אבי חייך ושתק.
איש הקבע שתה את הקפה השחור שלו ואמר:
"נראה לך? זה בחור יותר מדי טוב זה."
ואבי אמר – "לא. זה פשוט לא היה בקטע הזה."
"אז באיזה קטע זה היה?" שאל אותו האדריכל.
"בקטע אחר," אמר אבי, "של סרטים."
"סרטים?" שאל איש הקבע, "איזה סרטים?"
"סרטים טובים דווקא," ענה אבי, "בסינמטק. עשתה לשנינו מנוי זוגי זאתי. אל תראו אותה ככה, היא קצת מסובבת." ואבי חייך וסובב את אצבעו על יד הרקה. שני החברים האחרים צחקו.
"האמת," אבי אמר, "ממש מותק של בחורה. בגלל זה הצעתי לה לעבוד אצלי. אני פשוט באמת גדול מדי בשבילה. זה הכל."
"למה היא עשתה לך מנוי לסינמטק?" שאל איש הקבע, "אני לא מבין."
"סתם," אבי אמר, "זה הקטע שלה – סרטים. אחרי שנפגשנו כמה פעמים היא אמרה לי שזה לא זה ושסתם היא רצתה לנסות ושהיא בכל זאת חושבת שאני נחמד וגם ככה היא מחפשת עם מי לעשות מנוי כי לכל החברות שלה מהאוניברסיטה או שכבר נמאס או שיש להן חבר, אז היא הציעה שהיא תעשה לה ולי ונלך ביחד לראות סרטים. אמרתי לכם, קצת מוזרה. אז אמרתי לה למה לא, אז היא עשתה לנו וזהו. דווקא ראינו רואים המון סרטים ביחד, אבל היא אוהבת סרטים קצת מוזרים זאתי, לא באנגלית אלא בצרפתית או איטלקית. אני לא אוהב את אלה כל כך אבל מה זה משנה, חשבתי שאולי ככה בכל זאת ייצא מזה משהו בינינו. אבל בסוף לא יצא. זאת אומרת, אני בעצמי כבר הבנתי מתישהו שלא יצא מזה שומדבר, מכל הסיפורים שהיא סיפרה לי על עצמה וזה. היה לה איזה אקס אחד שגמר לה את החשק על גברים, או משהו כזה, מה שלא כל כך הסתדר לי עם זה שהיא הסכימה לנסות לראות אם בינינו ייצא משהו, אבל לא חשוב. האמת היא שהיא בחורה קצת מסכנה. כאילו, מה זה מסכנה – אני הייתי מת להיות בגילה עכשיו – אבל היא ככה כל הזמן או לומדת או עובדת, וגרה שם לבד בדירה שלה. יש לה כל מיני חברות פה ושם אבל מה זה לעומת מישהו, זאת אומרת ממש חבר, לא?"
האדריכל הנהן ואיש הקבע סיים את הקפה שלו.

"ודווקא יש בה," אבי המשיך, "יש בה איזה משהו. כאילו, מה אני אגיד לכם, פשוט כיף להיות לידה. כל הזמן היא צוחקת או מחייכת, ומדי פעם היא נוגעת לך ביד או משהו כזה. זה נחמד. נראה לי שהיא פשוט קצת יותר מדי אם היא רק שלך, אתם מבינים מה אני אומר? קצת יותר מדי בשביל רק בנאדם אחד. כאילו, יותר מדי אנרגיה, יותר מדי רוח. כל הזמן לזוז לזוז. נראה לי שזה לא הכי קל. אבל בכל זאת, הנה – אתם רואים? – זה בכל זאת הורג אותי. בכל זאת אני לא מצליח להפסיק לחשוב שאולי הייתי רוצה שיהיה בינינו משהו. לא יודע. היא קצת… לא יודע, היא קצת יותר מדי בשבילי, אבל כמעט בדיוק מה שאני מחפש."
"כן," אמר האדריכל. מבלי שאף אחד ראה הוא שיחק באצבעותיו בגומייה שעטפה את חבילת כרטיסי הביקור החדשים שלו שנחו בכיס הימני של החליפה שלו שהייתה תלויה על הכיסא מאחוריו, "אני מבין למה אתה מתכוון."
"אז זהו, אני יודע," אמר אבי, "לפחות יצאה לי מלצרית טובה מכל העסק."
"כן." אמר איש הקבע וגיהק.
"תגיד," אמר האדריכל לאבי ולא הסיר את מבטו ממיכל, "סטודנטית למה היא, אמרת?"
"ספרות אנגלית ובלשנות." אבי ענה.
"מה זה?" שאל איש הקבע.
"חקר הלשון." ענה לו האדריכל והמשיך להתבונן.
"וואלה," אמר איש הקבע לבסוף, "לא רע אחי, גם ספרות וגם רפואה. לא רע."