הסיפור על שלומי ועידו
(מתוך רומן בהכנה)

שלומי מתעורר בבוקר. מוקדם. הוא מכבה את השעון המעורר. שני אחיו הקטנים ממשיכים לישון במיטת הקומותיים הצמודה לקיר הנגדי של החדר הקטן. הוא קם וגורר את עצמו לשירותים. משם לחדר האמבטיה. מצחצח שיניים ומביט במראה.

עידו אייזנברג ישן בשלווה.

שלומי עומד במטבח ושותה קפה. שני ההורים שלו יושבים על יד השולחן ואוכלים ארוחת בוקר – ביצה קשה בלי מלח ופרוסת לחם שחור מרוחה בגבינה לבנה. בצד פרוסות מלפפון קלוף חתוכות דק. שלומי שעון על השיש. מביט בהוריו אוכלים בדממה. מביט באורלוגין העץ מחופה הזהב התלוי מעליהם על הקיר. הוא מסיים את הקפה, שוטף את הספל, ויוצא מהבית.

עידו אייזנברג מתהפך מתוך חלום.

שלומי מבצע פעפוע. עשן ופיח נכנסים לריאותיו. שאיפה. פחמן דו חמצני ורעלנים אחרים תופסים את מקומם במערך המוכן לקליטה ומתפזרים במחזור הדם. פסולת אחרת משתחררת דרך האף. נשיפה. בוקר יום חדש. שלומי מבצע פעפוע בזמן שהולך אל התיכון. עיניו נודדות מן המרצפות אל המכוניות המסודרות בטור וצופרות אחת לרעותה צפירות 'בוקר טוב!' ו-'מה נשמע?'. מבטו נודד אל האנשים היושבים במכוניות. סגורים מאחורי זכוכיות. הוא מבצע פעפוע. פרודות פרודות הוא מתפורר ונעלם עד שמגיע לשער בית הספר.

עידו אייזנברג פולט קרי לילה ומתעורר.

שלומי חוצה את חצר בית הספר. הוא מבצע תרגילים בגיאומטריה אוקלידית ומחשב במהירות את שטחה המשוער של הרחבה. אחר כך עובר לחשב כיוון ומרחק עד הכניסה למבנה וכמובן את מהירות הגוף. אחר כך מסיים לחצות את חצר. נכנס אל המבנה. חוצה את המסדרון בצעדים שקטים. מגיע לכיתה ומתיישב ועובר למשוואות פשוטות בנעלם אחד.

עידו אייזנברג מסיים להתקלח ויוצא להתנגב.

שלומי קורא בספר מתחת לשולחן בשיעור תנ"ך. 'השטן ממוסקבה'. איוואן בלי-בית מעביר איתו גם את שיעור האזרחות וגם את שני שיעורי המתמטיקה הרצופים וגם את ההפסקות. שלומי חולם לתרגם ספרים מרוסית כשיהיה גדול. הוא מפסיק לקרוא לרגע ומרים את מבטו אל המורה. איזה שיעור זה עכשיו? הוא תוהה. מסתכל סביב. שיעור ספרות, שלומי. המורה אומרת משהו, כנראה. מלים יוצאות מפיה. אצבעות מורמות באוויר. הוא מסתכל סביבו. מישהו עונה. שלומי מתרגז. הוא מרים את אצבעו. בבת אחת כמו מגביר מישהו את כפתור העוצמה, הקולות מציפים אותו בבת אחת. קול שריקה צורמני של אוויר הפולש אל הוואקום – "כן, שלומי. אתה רוצה להגיד משהו?" אומרת המורה.
שלומי מביט בה. עיניים ננעצות בו מכל העברים. שלומי שכח על מה התרגז. העיניים מפריעות לו להזכר. הוא דווקא רצה לענות אבל עכשיו מתקשה לזכור מה הייתה התשובה ומה בכלל השאלה.
"שלומי," מנסה המורה שוב, "רצית להגיד משהו?"
עיניים מוכפלות במהירות מסחררת ומספרן הולך וגדל בטור הנדסי אינסופי. שלומי מתכנס. העיניים מעפעפות בתנועה איטית משותפת. המורה עוזבת אותו. הוא מצטמצם עוד. ממשיכה לדבר. העיניים מרפות ממנו. הראשים מסתובבים. הוא מנסה לשמוע מה לוחשים הפיות אך הקול הצורמני של השריקה הזו, האוויר הנשאב מהחלל ומפנה את מקומו בחזרה לוואקום, מפריע לו והוא רק רואה שפתיים ממלמלות בלי קול. הוא חוזר לספר. מרגריטה מרחפת באוויר ושלומי איתה.

עידו אייזנברג אוכל ארוחת בוהוריים ושותה קפה לאטה.

שלומי יושב בספרייה אחרי בית הספר. שלושה ספרים מונחים על השולחן לפניו והוא מתקשה להחליט. יפה הספרנית מביטה בו. שלומי מתלבט. הוא קורא כמה פרקים ב-'קלות הבלתי נסבלת של הקיום'. יפה מהרהרת בליבה עת מילן קונדרה עושה אבחנות אטימולוגיות בין המלים הצ'כיות המתארות 'רחמים' ו-'חמלה'. שלומי ויפה מתקשים להחליט. קונדרה קובע עבור שניהם ושלומי משאיל והולך.
בביתו הוא מצחצח שיניים בחדר האמבטיה ומביט בראי. הוא מביט בשיערו ומותח אותו אחורנית בשתי ידיו. הוא מנסה לחשב כמה שנים נותרו עד שיקריח כמו אביו. כשהוא נכנס לחדרו הוא מביט במיטות אחיו הריקות ונאנח. הוא נכנס למיטתו ומכבה את המנורה הקטנה הקבועה בקיר. בחשיכה הוא שוכב ועיניו מתרגלות. עש גדול חודר בעד החלון הפתוח ומתחיל לחזר אחר המנורה. צליל כנפיו הזעירות מעביר תחושות חלחלה ופחד בשלומי המתרומם משכיבתו ומתיישב במיטה, מתוח ומוכן, הרחק מן המנורה. עיניו עוקבות במתיחות אחרי תנועות החרק, אשר אינו מרפה מן המנורה. מתעופף וחוזר, מתעופף וחוזר, וכנפיו מנפנפות במהירות. שלומי יושב קפוץ במיטתו.

עידו אייזנברג יוצא מביתו ונכנס למכונית, פניו לתל אביב.

שלומי מתעורר. לילה סביב. המנורה דלוקה. שלומי יושב מכונס בפינת המיטה. אין זכר לעש. הוא מביט סביב. אחיו שניהם ישנים במיטתם כפולת הקומה. הוא נשאר לשבת כך עוד רגע. גופו תפוס וכואב. הוא מתמתח, מכבה את המנורה ונשכב. לבסוף, הוא נרדם.

חצי שנה חולפת. וכי מה יום מימים, ושלומי צועד ברחוב ומבצע פעפוע. לילה. שאיפה. חמצן נכנס אל ריאותיו ותופס מקומו על כדוריות הדם ויוצא למסע לילי. פסולת נשימתית נפלטת החוצה. נשיפה. שלומי משלים פעפוע. הרחובות ריקים. המכוניות עומדות דוממות בצידי הבתים. האנשים ישנים מאחורי זכוכיות וקירות בטון. שלומי מטפס מעל השער. יורד מעברו השני ומביט בחצר הגדולה. מעולם לא ראה אותה כך. שקטה. מוארת באורם הצהוב, העמום, של הפנסים הגבוהים. הוא פונה בשקט אל החצר האחורית.
הוא נעמד ובוחן לרגע את הקירות, מניח בתוך כך את תיקו על הרצפה.
אחר כך פותח את התיק ומוציא מתוכו מיכל תרסיס בצבע שחור ואוחז בו. הופכו. קורא באור החיוור את ההוראות וחוזר להביט בקיר. הקיר מביט בו בחזרה. הוא מתקרב אליו. מניח עליו את יד ימין. יד שמאל אוחזת במיכל. הקיר חם ודומם. מגעו מחוספס אך שליו. שלומי מביט סביב לראות דממה וחושך. הוא מסיר את הפקק הגדול ומנער את המיכל ברעש מתכתי. יד נשלחת לאוויר, מתייצבת על מרחק של שלושים סנטימטרים מן הקיר, אגודלו על הזיז הלבן. שיעור ציור עומד להתחיל.

עידו אייזנברג שוכב במיטתו וישן. על ידו שוכבת החברה שלו. פי הטבעת שלה מדמם והיא נוחרת.

"תראה," אומר אוקלידס בגאווה למחרת בבוקר לבן שיחו על מדרגות האולימפוס עת שניהם מביטים מטה בשלומי הניצב בשער בית הספר, מביט בחצר. "תראה, הוא עומד לחשב את שטח הרחבה." אומר אוקלידס ומהנהן בשביעות רצון. זנון יושב על ידו ושותק ושניהם מביטים כיצד שלומי עומד קפוא על מקומו בשער. גוו כפוף והוא מביט ברחבה באין פוסע. מקץ דקה אומר זנון: "אתה רואה, אמרתי לך, אין תנועה בעולם. היא בלתי אפשרית. בכדי לחצות את החצר הוא יידרש לעבור ראשית את מרחקו של צעד בודד. אך בכדי לעבור את מרחקו של צעד ייאלץ תחילה לעבור מרחקו של מחצית הצעד וכך הלאה וכך הלאה. לעולם לא יוכל לנוע, משום שהתנועה אינה אפשרית. אתה רואה, צדקתי." ושלומי עומד במקומו.
אוקלידס נאנח. זנון והוא מביטים מטה. פתאום מגיע רכב ספורט כחול וחונה אל מול השער. עידו אייזנברג יוצא ממנו, סוגר את הדלת, האזעקה האלקטרונית מהבהבת בצפצוף. ידו מותחת לאחור את השיער המשוח בג'ל, ידו השנייה מרכיבה משקפי שמש כהות על העיניים.
שלומי מביט לאחור ורואה אותו. עידו מתחיל ללכת לכיוון השער.
"ראה ראה," אומר אוקלידס ומחייך, עת שלומי מסתובב וניתק באיטיות ממקום עומדו על יד השער, "ומה תגיד על זה?" זנון מחייך ואומר אגב גירוד בזקנו האפור, "אה, זה פרדוקס אכילס והצב שלי. זה ידוע."