1. בטיסה ישבתי ליד החלון. לא יוצא לי לטוס לעיתים קרובות, אבל גם אם הייתי טס מדי חודש, אני לא חושב שהייתי מתרגל לתחושה המשונה הזו שמלווה אותי כל המראה. עצם הידיעה שהחוויה הזו הייתה נחלתם של פריטים מעטים כל כך לאורך כל שנות ההיסטוריה, מספיקה כדי לגרום לי לחייך כמו ילד בכל פעם מחדש. 
2. את הטיסה העברתי בחברת אישה שבדית חביבה, שנראתה בשנות ה60 שלה. היא שבה מהארץ, כאן ביקרה חבר ותיק שהכירה כאשר היה שגריר ישראל בשבדיה. לא שאלתי לשמו. ממילא אני לא בקיא בהיסטוריית יחסי שבדיה ישראל, או בשבדיה באופן כללי.  פיטפטנו מעט, שיחת סרק של העברת זמן. סיפרה לי על הילדים שלה. הצעיר אמור להיות פחות או יותר בגילי, והוא מתגורר כעת בדנמרק, שם הוא לומד ייעוץ ארגוני. האיחוד האירופאי מאפשר לו ניידות שאנחנו יכולים רק לחלום עליה, והוא עבר לדנמרק באותו האופן שבו אני עברתי מתל אביב לכפר סבא. היא עצמה קיבלה חופשת לידה של שנה וחצי כשילדה אותו. הכול היה ירוק מסביב. אלה חיים אחרים. אחר כך הציגה את  בעלה, אך הוא מצידו זרק לאוויר שלום מנומס וחזר לקרוא בספר שהחזיק. סיפרה לי ששניהם גרו תקופה יחד בקיבוץ בישראל, בשנות ה70, מעט אחרי מלחמת יום כיפור. היו אז הרבה מתנדבות משבדיה. יום אחד היא תשכב באיזה בית חולים ותגסוס. הילדים שלה יעמדו סביבה. הם לא יבינו איך זה יכול להיות שהיא הולכת מהם. אני אפילו לא אזכור שהיא קיימת.  
3. במהלך הטיסה צפיתי בכמה הרצאות שלקחתי איתי באייפוד. אחת משעממת למדי של טים ברנס לי שהתגלה כמרצה לא מוצלח בצורה יוצאת דופן, ושתיים מעניינות יותר. משהו על הגנום האנושי, והשנייה על אנרגיה אפלה. אני לא מבין בזה כלום, אבל לפחות זה נותן לי איזה מושג כללי לגבי כמה גדול היקף המידע שחסר לי. זה גם משהו. לקבל איזו הבנה בסיסית שהעולם הוא מקום פלאי שעולה על כל דמיון, ושאני והכלב שלי עשויים מאותם אבני בניין ביולוגיות. 
4. אחרי ההרצאה חזרתי להביט מהחלון. מהמטוס היה אפשר לראות עד קו האופק, את ההרים והכול. בעיתון הייתה תמונה של שלושה אירניים שנתלו בכיכר העיר. איפה הם, ואיפה אני.
5.  על המסך בטיסה הקרינו איורים מתחלפים של המטוס, ומיקומו המשוער כרגע. אנשים הביטו בתמונות המתחלפות כמו תינוקות שהושיבו מול "בייבי איינשטיין" כדי שלא יפריעו לטייס. יצא לי להחליף איתו כמה מילים, עם הטייס, בתחילת הטיסה. כשהייתי בדרך לשער הכניסה, חצי שעה לפני מועד הטיסה המתוכנן, נתקלתי בבחור אחד מהעבודה. הוא הציע לי לבלות איתו קצת בלאונג' של לקוחות הזהב. לא מדובר בלאונג' העסקי שאליו גם אני יכול להיכנס, אלה לזה ששמור רק לאנשים שטסים למעלה מ9 טיסות בשנה עם אל על. לא בשמיים, עבור כל איש מכירות לפחות, אבל ללא ספק המון בכל קנה מידה סטנדרטי. המקום היה מרווח בצורה מגוחכת. שתי קומות של כורסאות, ספות מסג', ואפילו מסג' תיאלנדי לפני טיסות ארוכות. משקאות ואוכל בחינם, טלוויזיה, אינטרנט, ובעיקר אווירה שתלושה מכל מה שאנשים נורמלים מכירים בשדה תעופה. ישבתי, שתיתי קולה, ואכלתי עוגה. שוחחנו. אחר כך שמתי לב לשעון, ונזכרתי שאני מאחר לטיסה. רצתי לכיוון השער, וכשנכנסתי למטוס לא היה שם אף אחד. הטייס חלף לידי. שאלתי אותו אם אני נמצא בטיסה הנכונה, כי לפי מה שהבנתי המטוס כבר היה אמור להיות עמוס באנשים. הוא הביט בכרטיס שלי, ואז שאל: "לאן אתה צריך?" רציתי להשיב לו "למינסק," כדי לבדוק עד כמה הוא גמיש בעניין. על כל עצירה הוא לוקח עוד 5 שקל. 
6.  כשהייתי קטן, חלמתי על מכשיר כמו האייפוד. להסתובב עם כל ספריית המוזיקה שלך עליך זה פשוט לא נורמלי. יצא לי לשמוע היום כמה שעות טובות של מוסיקה. היו שם אבישי כהן, ולד זפלין, ושופיין, ומאיר אריאל, וניק קייב, ופורטיס, וטום וויטס, ולאונרד כהן. כדי להעביר את הזמן הבטתי כמו כולם במצב הטיסה. על המסך נרשם שאנו מתקרבים למדינת היעד, ושאר פריטי מידע אקראיים. זה תמיד נראה לי משונה שטורחים לספר לנו על הטמפרטורה מחוץ למטוס, תמיד זה איזה 20 מעלות מתחת לאפס. לא לגמרי ברורה לי הסיבה שהם מיידעים אותי בזה, אבל אני מניח שזה לטובה. הפעם, אני אשאר בתוך המטוס.
7. הנהגי מוניות כאן מטורפים לגמרי. הוא נסע 140 כל הדרך. הייתי בטוח שזה הסוף.
8. אין לי מה לאכול. אני לא אוכל בשר, וכל התפריט במלון הארור הזה בשרי. השעה מאוד מאוחרת, ושום דבר לא פתוח. הזמנתי פה קצת פסטה, ואורז, ותפוח אדמה. להכול היה טעם לוואי נוראי. האורז היה מזוויע, אפילו לא סיימתי אותו. התפוח אדמה הזכיר לי את ימי הצבא העליזים. החביתה גם כן הייתה משונה. אכלתי את הכול ברעבתנות. אני עדיין רעב. צריך לאכול משהו. מתי כבר יגיע הבוקר? צריך לאכול משהו. וצריך להשיג כוס מים.

הרעב הזה לא עוזר לי לישון.