שקלא וטריא

1.
היום, בשבת בבוקר, הלכנו ל"זוני" להתפנק בארוחת בוקר צרפתית. בדרך, בזמן שפוזי דהרה בין חפירות הרכבת הקלה, חשבתי לעצמי שמזה חודשיים ומשהו שאיני רואה יותר את ירושלים. בגלל שאנחנו גרים בגבעה הצרפתית, יש לי חיבור תעבורתי נוח מאד בדרכי לתל אביב, באמצעות כביש 9. יוצא אפוא, שהרסיסים הירושלמים היחידים שאני עוד סופג איכשהו, הם מהסופר השכונתי ביום שישי, וכשאני נוסע לוטרינר שלנו בגבעת שאול. בעסה. בזוני, כרגיל, היה טעים מאד.

2.
בבקרים, לרוב, לוקח לי בין שעה וחצי לשעתיים להגיע לעבודה. לעיתים יותר, לעיתים נדירות פחות. בהתחלה הייתי שומע את כל תוכניות הבוקר בגלי צה"ל. החל מ"בוקר טוב ישראל", דרך "נכון להבוקר" וכלה בחלק מן השעה הראשונה של "מה בוער". אלא שבזמן האחרון בכל פעם שאני שומע את ניב רסקין מתחיל לדבר, אני מתמלא בחילה. אין לי משהו אישי נגד רסקין. מעולם לא פגשתי אותו, והוא דווקא נשמע בחור על הכיפאק. לא יודע למה זה. אולי יש לזה קשר לעובדה שבדרך כלל התוכנית שלו מלווה אותי לאורך כל הפקק שמתחיל לפני מחלף שפירים (ביום טוב. כבר קרה שהוא התחיל בבן שמן!) ומסתיים בקיבוץ גלויות (או במחלף השלום, או בארלוזורוב, או בגני התערוכה. תלוי במצברוח).
בכל אופן, החלטתי שאין לי כוח יותר לשמוע רדיו בבוקר. והואיל והאיביזה החבוטה שלי מצוידת בצ'יינג'ר עם מחסנית של 10 דיסקים, החלטתי לנצל את העניין סוף סוף. באחד הבקרים העמסתי על עצמי 10 תקליטורים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, הלכתי לרכב, וסידרתי בסדר אקראי. נכנסתי פנימה, הפעלתי את הרדיו, ולחרדתי גיליתי שפוזי שיחקה לי עם התחנות. במקום התחנה שקולטת את הצ'יינג'ר (מדובר בטכנולוגיה עתיקה בטירוף), היא שמה לי 88 אףאם. ואני, חרף אשכנזיותי האליטיסטית, לא סובל לשמוע 88 אףאם.
בקיצור, נתקעתי בלי דיסקים, ועם קיבולת גל"צ מלאה. מה עושים? ובכן, מזה שלושה ימים או משהו, שאני נוסע בבוקר ובערב ואת הרכב ממלאת רק דממה.

3.
הבעיה היא, שאז אני מתחיל לחשוב. ובדרך כלל, כך התברר בדרך, אני חושב על העבודה. על אייטם כזה או אחר שצריך לפתח, על כתב או שניים שצריך לבדוק איתם מה קורה, על איזה מסר שקיבלתי מאיזה מישהו שצריך להעביר הלאה, על מי עושה את השבת הבאה, ובאיזה סיפור נתמקד מחר, ומי אמר לי שהוא בחופש ביום שלישי, ועל זה שלא אכלתי כלום מאתמול, ועל הפרויקט שמתוכנן לנו לאמצע השבוע הבא, ועל האי-מייל ההוא שהבטחתי לטפל בו אבל לא הספקתי, ועל זו שצריך להתקשר אליה בשביל לנסות לדחוף אייטמים שלנו לרדיו או לטלוויזיה. בקיצור, מהומה.

4.
אני לא מתלונן. סתם מתאר. וחוצמזה, אני תוהה אם אני לוקח את העבודה שלי יותר מדי ברצינות. חלק מכם, שעובדים איתי, יחשבו בוודאי שכתבתי את השורה הזו בכוונה, כי יודע חלק מהאנשים שקוראים כאן הם אלה שמשלמים לי את המשכורת בסוף החודש. נו, שיהיה. ועדיין, אני תוהה אם אני לוקח את העבודה שלי יותר מדי ברצינות. פוזי, אני מניח, תגיד שכן.

5.
וביום ראשון, למי שלא ידע, גרגרים וזרעונים. באמת.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.