1.

אני זוכר שפעם, זה היה לפנות ערב, הלכנו לסינמטק ברגל. היינו סטודנטים, וזו הייתה שבת, ולא היה לנו כסף אפילו לחשוב על אוטו. והיה איזה סרט של שבת לפנות ערב ששנינו רצינו לראות. אז הלכנו ברגל. זה לקח לנו ארבעים וחמש דקות. בדרך דיברנו על כל מיני דברים. השיער שלך ודאי התבדר ברוח, ואני אהבתי אותך מאד.

הלילה חזרנו מהקולנוע המסחרי בקניון המגעיל. נסענו באחת משתי המכוניות שלנו. בדרך, הייתה שתיקה. אפילו לא טרחנו להוציא את הפאנל של הרדיו ולהדליק אותו. ועדיין, אהבתי אותך מאד. ישנם דברים שגם שתיקות עייפות של לילה לא יכולות לשחוק.

2.

הייתה לי שיחה מעניינת השבוע אודות העיתונות. לא חשוב עם מי, ולא חשוב באיזו סיטואציה. נגיד רק שזה היה כמו להיות לרגע בעין הסערה – צף על פני שקט שעטוף בהמולה מתערבלת. בקיצור, דיברנו על עיתונות. על מה הייתה העיתונות פעם, ועל מה היא היום. וכיצד ומתי ולמה הפכה להיות עיתונות קומוניקטים, ומדוע דווקא העיתונות הכלכלית חוטאת בחטא הזה יותר מאחותה, העיתונות המודפסת ה"רגילה". וכיצד כניסתה של האינטרנט רק החמירה את המצב הזה, ועוד ועוד ועוד דברים שכבר דובר ונכתב וסופר עליהם באלף ואחת דרכים, באלף ואחד מקומות, בידי המונת'אלפים אנשים, מעניינים יותר או פחות.

דבר אחד למדתי בכל זאת מהשיחה הזו. אני מאד מאד מתגעגע לאקדמיה, אבל גם מאד מאד אוהב את התפקיד שלי.

3.

הבוקר, כשהתחיל הבלגאן, ואיתו שורה ארוכה ארוכה של טלפונים וחילופי מיילים ואסאמאסים והתייעצויות ותכנונים ובניית אסטרטגיה ומה לא, הבנתי כמה הרבה הספקתי ללמוד בארבעה חודשים, וכמה הרבה עוד יש לי ללמוד.

4.

לסיום, וללא שום קשר, שלוש המלצות שונות, שונות בתכלית:

האחת היא הסרט החדש "מחוז 9". פוזי אמנם לא אהבה אותו בכלל, אבל מה היא מבינה. מדובר בסרט מצוין, שעשוי לגרום לבחילה, בכל מיני מובנים. הנה הביקורת של יאיר רוה. אחרי צפייה בסרט אני מוכרח לומר שהיא מדויקת להפליא.

השנייה היא הטקסט הזה של נילי לנדסמן, שאפילו הצליח להתכתב לרגע, ממש בנגיעה רכה, עם טקסט אחר בעניין דומה של עוזי וייל שקראתי פעם, אבל אני לא זוכר איפה (זה היה מעין הספד לעלי מוהר, או משהו כזה).

והשלישית היא הסיפור המופלא של עיתון הגרדיאן, כפי שמובא בבלוג "קו חוץ". ורק בשביל לגרות את העצלנים ביניכם, הנה לב הסיפור (אבל חובה להיכנס לפוסט עצמו בשביל להבין את התמונה כולה, ומה התפתח מהרגע שפורסמה הידיעה המצוטטת בקטע הבא):

… מעניין לראות מה קורה כשעיתון מרכזי בדמוקרטיה יותר וותיקה ויעילה משלנו חוטף צו איסור פרסום לגבי צו איסור פרסום. העיתון במקרה זה הוא הגרדיאן הבריטי, שהעלה אמש את הכתבה ההזויה-משהו שלהלן :

על הגרדיאן נאסר לדווח על הליך פרלמנטרי, בעקבות פסק דין המערער על חופש הביטוי כפי שמובטח בכתב הזכויות מ1688.

מסמכי סדר הדיון להיום בפרלמנט כוללות שאילתא, עליה אמור אחד השרים להשיב מאוחר יותר השבוע. מהגרדיאן נמנע לדווח מי חבר הפרלמנט שהגיש את השאלה, מה הייתה השאלה, מי השר שאולי יענה עליה, או איפה ניתן למצוא את השאלה.

על הגרדיאן גם נאסר להסביר לקוראיו מדוע נמנע מן העיתון – בפעם הראשונה מזה דורות – לדווח על המתרחש בפרלמנט. מכשולים חוקיים, אותם אסור לנו לפרט, כוללים תהליכים, אותם אסור לנו להזכיר, המתנהלים בשמו של לקוח מסוים ששמו חייב להשמר בסוד.

העובדה היחידה שמתאפשר לנו לדווח היא שבמקרה המשפטי הנ"ל מעורבת חברת עורכי-הדין הלונדונית קארטר-ראק, המתמחה בתביעות נגד גופי תקשורת בשמם של אנשים פרטיים או תאגידים בינ"ל.

הגרדיאן נשבע למהר לבית המשפט ולבטל את הצו. העורך, אלאן רוסברידג'ר, אמר: "חוקי התקשורת במדינה הזו דוחקים את העיתון לעבר עולם קפקאי, שבו אסור לנו לספר לקוראים על מידע שנאסר לפרסום או על התהליכים שמונעים את פרסומו. מסוכן פי כמה כאשר האיסורים כוללים דיווח על המתרחש בפרלמנט."

שבת שלום.