אמש יונתן שאל אותי אם איך זה להרגיש אבא. אני חושב שעניתי שאני לא מרגיש אבא.
הבוקר, לפנות בוקר, פתאום הרגשתי אחרת. לא יודע, אולי "להרגיש אבא" הוא מה שקורה לך כשאתה שר לבן שלך את ערב מול גלעד, והדמעות זולגות מעצמן.
http://www.youtube.com/watch?v=Y9oy8pGZMDM
ממש ככה. גם בשבילי שירת "שיר אמיתי" לגוזל ממיסה ומציפה בתחושה הורית ללא כל האזהרה מוקדמת. בטח, דמעות וכל השאר.
אצלנו זה "שיר ערש" לאלתרמן וארגוב.
ההתרגשויות שלי הן בעיקר בבוקר – כשאני מתעורר למשמע פטפוט הבוקר השקט שלו, שמשדר מין שמחה שלווה, ואז פוקח עיניים ומקבל ממנו חיוך טוטאלי.
מעבר לזה, אני מרגיש אבא כשאני מתנהג כמו אזרח מהשורה (ולא כמו האידיוט הדחיין שאני), ומטפל במה שצריך לטפל כדי שניסע באוטו בטוח, כדי שיהיה לו חיסכון, כאלה מין. אני עוד לא מרגיש שאני דמות חינוכית – אבל בגיל הזה, כמה אתה כבר יכול להיות דוגמה ומופת? "להרגיש אבא", אני חושב, זה כמו "להיות נשוי": שינוי אטי ועמוק, שניכר רק בדיעבד.
חוצמזה, עושה רושם שגם בשבילך, כמו בשבילי, העניין הזה עם האבהות הוא חוויה מאוד מתקנת.