בוקר. אדם נוסע בכביש מספר אחד. פתאום יוני רכטר בוקע לו מן הרדיו ללא אזהרה מוקדמת:

ילד הולך ברחוב
בבוקר בהיר של תשרי
אל בית הספר שוב יוצאים הילדים
גבר הולך אחריו
משגיח, רואה – לא – נראה
ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה

איך עוד שנה פה נפתחת
כמו כל שנה, בסתיו,
איך בן הולך לו לבד
ואב בעקבותיו

גבר רואה בחשאי
איך בנו נכנס לכיתה
גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ
וכבר שרים שם בפנים
שיר של שנה חדשה
הו איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה –

שוב הם שרים על הגשם
שוב הם שרים על סתיו
ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב

(א.ב.ג.ד.ה.ו.ז.ח.ט.י.כ.ל.מ.נ.ס.ע.פ.צ.ק.ר.ש.ת.)

גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה

כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה

כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה

(מלים: עלי מוהר האחד והיחיד)

http://www.youtube.com/watch?v=1EmWTmBddPw

ופתאום אדם מתחיל לבכות. לבכות ממש. בהתייפחות גברית, כמו שמוהר אולי היה אומר.

אדם הוא כמו בטריה. במהלך חייו הוא נטען. אמו טוענת אותו, טוען אותו גם האב. והנה, ברבות הימים מעמיד האדם צאצא משלו, שכן אין תכלית לקיומו העלוב ומעורר הרחמים בעולם הזה לבד מהתמשכות גנטית. וילדו רך, עורו לבן, עיניו כחולות ונוצצות, תאבות לדעת, לראות, להבין. והמטען בו נטען האדם – מאמו, מאביו – פוגש את ילדו הרך. ומחשבות צפות בו. מחשבות שחורות של מוות ומחלות וייסורים עד בלי די. מחשבות על ילדוּת בלי אב, על ילדוּת מכונסת בעצמה, מצטופפת בין מדפי הספריה העירונית, בוהה בספרים של תרצה אתר ומייחלת לדבר מה לא ידוע. ולמרות שהוא מאחל לילדו חיים מלאים של אושר, אין הוא יכול שלא לדמיין בעיני רוחו גופות מרוטשות, גידולים ממאירים, מעיים כרותים, יחסים עכורים, שנאה יוקדת.

ולכן בוכה האדם ובוכה נפשו. בלב כביש מספר אחד. בבוקר האחד בספטמבר, עת הולכים הילדים לגן, לבית הספר. רגע לפני שהוא מגיע לעבודה.