ריח של ביוב עולה באפי. ריח של ביוב עולה באפי ומשום מה, בניגוד למצופה, אני מרחיב ריאותיי ושואף את מלוא הניחוח פנימה. ריח של ביוב, מצחין, מחליא, מציף את כל כולי. עוד שנייה ואעלה על גדותיי.

ריח של ביוב מלווה אותי בהולכי ברחוב. אנשים חולפים על פני, מימין ומשמאל. אנשים בריח ביוב. אני לא מנופף להם לשלום. אני לא מניד להם בראשי. אני לא שולח חצי חיוך, גם לא רמיזות בעיניים. אנשים בריח ביוב, חיים בריח ביוב, חלומות בריח ביוב, תשוקות בריח ביוב.

ריח של ביוב בחדר של הילד. ריח של ביוב במטבח. ריח של ביוב שעולה מהאותיות שלי, שכותבות את עצמן על הדף הלבן, האלקטרוני, הריק. ריח של ביוב בפרוזדור, בחדר השינה, בסדינים, במצעי המיטה, בחרכי החלונות, בסדקים שבתקרה.

ריח של ביבו מוחק כל זכר לריחות אחרים. של פעם. של מה שהיה עד היום. של רגעים יפים, של אושר. של צחוק של בוקר שבת מקרית, של נחירות לעת ערב על הספה. ריח של ביוב מוחק כל זכר לחיים אחרים שהיו, ואינם עוד. ריח של ביוב ממלא את הקמטים, את תלמי המצח, את חריצי הלחיים.

ריח של ביוב אוחז, ואינו מרפה. הוא נדבק לעור. הוא הופך לעור שני. הוא מכסה את העיניים. העולם מתכסה ביוב. ביוב בגוונים של ביוב. ביוב אפור, ביוב עכור, ביוב לבן מלוכלך.

בסוף היום אתה חוזר הביתה. לילה. מאוחר. קר. האוויר בחוץ נקי ורענן. אתה שואף מלוא הריאות. אוויר נקי וקר של לילה מתפרץ פנימה. אל קנה הנשימה, אל הסימפונות, אל נאדיות הריאה. אוויר נקי וקר של לילה מציף את כל כולך. ואז, נשיפה. מה שנכנס יצא, מה שיצא נכנס. ושוב, ריח של ביוב. אתה מנתק את עצמך מהמדרכה וסוחב אותך הביתה. דוחף אותך במעלה המדרגות, מביא אותך עד לכניסה, מצלצל בפעמון ומשאיר אותך זרוק על מפתן הדלת. בעוד רגע היא תיפתח את הדלת ותמצא אותך שוכב שם. יש לך בדיוק רגע בודד עד שזה יקרה.