1.
חם לי.
חם לי ומר לי.
חם לי ומר לי ואני עייף נורא.
2.
אני מת על העבודה שלי. מת עליה באמת. אבל לאחרונה היא מכניסה אותי לסחרור. אני נפגש עם עוד ועוד ועוד אנשים, ומכל עבר אני מקבל את הכאפה. מכל עבר אנשים אומרים לי: הולך להיות כאן רע. זה בלתי נמנע. הגדיל לעשות אחד מהם השבוע, אחד שיודע, שאמר בפשטות, כמעט באדישות: זה כבר קרה.
נמאס לי. אני יודע יותר מדי. אני לא מתכוון לזה בהתנשאות, אלא לתאר מצב של חריגה מהקיבולת. אני יודע יותר מדי. אני יודע יותר מדי על המתקפה שהעתיד שלנו נמצא תחתיה. על איך הולכת להיראות מערכת הבריאות בעוד עשור וחצי, על איך הולכת להיראות מערכת החינוך בעוד עשור וחצי, על איך הולכים להיראות הכבישים בעוד עשור וחצי.
אני יודע יותר מדי על המתקפה על הפנסיה שלנו. אני יודע יותר מדי על מה שהולך לקרות לכל מי שיהפוך לסיעודי. לעזאזל, אני יודע שיותר ויותר אנשים הולכים להפוך לסיעודיים. הי, אפילו אני, סביר להניח.
נמאס לי מכל זה. המוח שלי מתחיל להראות מצוקה. אני מזיע. אני מזיע פחדים וחרדות. אני הולך לשירותים ויוצאים לי שם פחדים וחרדות. אני שוכב לישון וחולם על זה. אני קם בבוקר וחושב על זה. אני רואה את הילדים שלי, ומאחוריה עומדים גדודים של פחדים וחרדות. מאחוריהם נפרשת תמונה של חיים בצפיפות, בלכלוך, בזיהום סביבתי, בעולם של משאבים נעלמים, בעולם של מצוקה כלכלית.
ואני כותב על זה. אני כותב על זה הרבה כי אני חושב שזה חשוב. אני חושב שאנשים צריכים לדעת. אולי אני סתם לא רוצה להרגיש לבד בתוך כל אובדן העשתונות הזה.
3.
ואולי זה בכלל הכל בראש שלי. אני מנסה להרגיע את עצמי שזה הכל בראש שלי. שאני סתם דפוק. רואה שחורות. לא מסוגל לראות את חצי הכוס המלאה. אבל אז אני נפגש עם אנשים, ועוד ועוד אנשים, והם כולם אנשים שמבינים, אנשים מתוך המערכת, והם כולים אומרים לי את אותו הדבר. ומכל פגישה אני יוצא יותר ויותר מרוסק.
ואתם יודעים מה משותף לכל האנשים האלה? רק השבוע זה התבהר לי. הם כולם מסודרים. לכולם יש משכורות יפות, לחלק גם פנסיה תקציבית מפנקת שהמסים שלי משלמים, וישלמו. ואם לא זה, אז יש להם מלא נכסים. או עתיד מלא בנכסים. איך שלא יהיה, הם מסודרים רבתי. הם יושבים בכסאות הנוחים שלהם, במשרדים המרווחים שלהם, בבגדים המגוהצים שלהם, בנעליים המצוחצחות שלהם, בתסרוקות המוקפדות שלהם. ואני? אני מסתכל עליהם, ומקשיב, ושומע מה שהם אומרים, והכל מחלחל פנימה, ואז אני נפרד מהם, הולך, הולך בחזרה אל חיי נטולי הנכסים, אל האוטובוס או אל האוטו שכבר דפק 45 אלף קילומטר למרות שהוא רק בן שנה וחצי, והכל מפעפע שם בפנים, אל פרוזדורי הלב, ושוקע, עוטף ברקמת שומן את הלב שלי, ומחכה ליום פקודה.
הם אומרים לי, האנשים המסודרים האלה, שנצטרך לעבוד עד גיל 75. לפחות. כלומר, אתם ואני נצטרך, הם לא. אחד אמר לי שצריך להתכונן לעולם של שלוש קריירות. אחרח השווה והעלה – ארבע קריירות. ובמה עובדים כשאתה בן 75, שאלתי אותו. במקדונדלס, הוא אמר בלי למצמץ. המשכורת שלו היא שש ספרתית. כמו גם של האישה שבמשרדה ישבתי השבוע בשביל לשמוע אותה אומרת שהמדינה התפרקה מהאחריות לענייה. התפרקה מאחריות. התפרקה התפרקה, אבל המשכורת שלך היא שש ספרות בחודש, חשבתי. שש ספרות. התפרקה מאחריות. תני לי שש ספרות בחודש וגם אני אגיד לך שהמדינה התפרקה מאחריות. הי, אני אגיד לך מה שאת רוצה בשביל שש ספרות לחודש.
די. נשבר לי מזה. נשבר לי מלדעת את זה. רוצה לא לדעת את זה. רוצה להסתכל בעיניים של הבן הגדול שלי ולחשוב שאני משאיר לו עולם טוב יותר אחרי. שאני משאיר לו חיים של רווחה כלכלית, ועולם מלא בצדק, ויופי טופי, ים בריכה בנים וכיף. תעשו לי ממנטו. תעשו לי שמש נצחית בראש צלול. לא רוצה לדעת יותר את מה שאני יודע.
4.
גם ככה לאפאחד לא אכפת.
סליחה. יש הרבה אנשים שאכפת להם. חלקם אפילו צועקים ברחובות מדי פעם, אפילו לעיתים קרובות. אבל האחרים, הרוב, יושבים בבית ומודאגים. ואם לא מודאגים, אז מדחיקים. ואם לא מדחיקים, אז סתם אובדי עצות. מה עושים? איך מתמודדים עם זה? איך מתמודדים עם זה שהאוכלוסיה כאן הולכת להפוך לזקנה יותר בבת אחת, וכל התשתיות הסיעודיות במדינה בכלל לא מוכנות לקפיצה הזו, ורק מי שיש לו מלא כסף יצליח לדאוג לעצמו, או להוריו, להזדקנות מכובדת. מה עושים עם זה עכשיו? מה עושים עם המידע הזה בזמן שהילד בוכה על זה שהצעצוע שלו נשבר, ובזמן שאתה עייף עד מוות, ובזמן שהמשכורת שלך לא עולה לשום מקום, ובזמן שאתה כבר שמונה שנים לא מבין איזה קסם צריך לעשות בשביל שתוכל לקנות דירה מתישהו בחיים שלך, מבלי שאחד ההורים שלך ימות.
ויש גם כאלה שמשום מה מתעקשים כל הזמן להגיד לך שאתה טועה. לא חשוב שזה לא אתה שאומר את הדברים האלה, כי אתה מביא את הדברים בשם אומרם, אבל הם בכל זאת חשים צורך להוקיע. להעמיד על טעות. להגיד לך שהכל טוב, והכל זורם, וצריך שתהיה תחרות, וכאלה, ואתה פופוליסט, ודמגוג, ושמאלן. למרות שפעם בכלל הצבעת לאריק שרון. אריק פאקינג שרון. שמאלן עאלק.
5.
זה כבר קרה, אמר לי האיש שישבתי איתו השבוע, זה כבר קרה. העשור האחרון, זה עם הצמיחה הגבוהה, נסמך על פירמידת הגילאים, הוא אמר לי. פירמידה עם הרבה מאוד אנשים בגילאי העבודה. ועכשיו האנשים האלה מגיעים כולם לפנסיה בבת אחת, ולא יהיו מספיק אנשים שיעבדו. זה לא תסריט פסימי, זו המציאות הבלתי נמנעת. ומה עושים עם זה? איך מתמודדים עם זה? עם העובדה שהנשיאה בנטל רמת החיים הקולקטיבית שלנו תיפול על כתפיים מועטות יותר? שאלתי אותו. הוא רק חייך באפאטיות האופיינית לו ואמר, זה כבר קרה, אין מה לעשות עם זה, יהיה כאן עשור ומשהו מאוד לא טובים. תתנחם בזה שבמקומות אחרים יהיה יותר גרוע, אמר לי.
אני מצטער. אני חוזר על עצמי. אני לא רוצה להלאות אתכם. יש אנשים שצועקים ריכוזיות! ועדים גדולים וחזקים! אני מעדיף להיות זה שצועק פנסיה! ודמוגרפיה! וכאלה. אבל זה לא עוזר לי הרבה.
אולי אני צריך להתחיל לכתוב על חדשות טובות. על אנשים שממציאים דברים. אנשים שמגלים דברים. אנשים שיוצרים. אנשים שיש להם אופק. אנשים טובים ונחמדים.
6.
בקרוב אנחנו עוברים מכאן. 9 שנים בירושלים מסתיימות להן, ואני אפילו לא מתרגש מזה. חם לי מדי. מר לי מדי. עייף לי מדי. אני צריך לעשות ריסטארט. סליחה שהוצאתי את זה עליכם. אפשר להתפזר.
וואו שאול, אם הייתי חי עכשיו בישראל הייתי מצית את עצמי בכיכר רבין.
בנאדם תרד מהארץ
אתה האישה והילדים
חבל על הבריאות של כולכם
ישראל מדינה מושחתת ומשחיתה. תמצא בה רק ריקנות ועצבות איומה. יש מקומות אנושיים ונוחים הרבה יותר.
אוסטרליה ניוזילנד גרמניה קנדה ועוד.
מחד אני שמח על ההתעוררות רבתית שמתרחשת כאן מכל עבר.
מאידך –
נמאס לי לקרוא מאמרים כאלה – שלטעמי – מנותקים לגמרי מהמציאות .
לא בגלל שטוב פה .
אלא בגלל שמהיום שאני זוכר את עצמי ואני כבר בן 36 – חרא פה . ומדינת עולם שלישית.
ואני מתפלא – באמת – כיצד כולם רק עכשיו שמו לב לזה ..רק עכשיו התעוררתם מהשנץ?
מתי בדיוק היה פה טוב ? בסיפורים שסיפרת לעצמך?
אני אוסיף וארחיב ואחדד משהו שהמומחים שלך בשפתם המגוהצת שנרכשה באוניברסיטה העברית – כנראה לא הסבירו בשפת רחוב -נהירה דיו .
ואני שיש לי גם תארים – גם ספרות – וגם הרבה נסיון ברחוב ורעב אמיתי אנסה להבהיר בעוצמה הראויה.
העולם כולו – לא רק ישראל – נמצא – במשבר ש1929 לידו זו בדיחה – כי הוא לא הולך להסתיים בעשר שנים הקרובות – אלא שינה את המציאות לתמיד.
אוכלוסית העולם המערבי – הלבן והמפותח – נבחרה להיות העבד – "הכושי "-הבא של המיליוניום.
העולם חזר -דה פקטו – לשיטת הפאודליזם. במתק שפתיים – עם הרבה כלכלנים שרלטנים – שלא היו שם בשבילך אף פעם – חזרנו לטירות , גבירים וגבירות – ואספסוף זועם שמתדפק על החומות .
ובעתיד היותר רחוק – מעיין כוכב כלא דיגיטלי – כמתואר בספר חולחת (סלוסה סקונדוס).
ואם אתה חושב שזו הגזמה- אז תקרא את המאמר של עצמך שוב.
אין הרבה מה לעשות – וגם לא יעזרו המחאות – הדבר הכי טוב שיש זה להתכונן בהתאם ברמה המנטלית- ולפעול בהתאם ברמה הפיננסית.
לסיכום – בקשה קטנה לי אליך ואל שאר הכותבים הכלכליים-
תתחילו לכתוב מהסוף – זה כבר קרה . אל תסבירו לנו על הסרט שכבר ראינו – תחליפו דיוידי.
תלמדו קצת היסטוריה – לכו למאה ה14 . ותבינו קצת יותר מהמאה ה21.
כלומר, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לאחל להורים שלנו הוא מוות חטוף בגיל צעיר. נפלא.
מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את היאוש הגדול,
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והיאוש הגדול,
היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת.
נגעת.
כאבתי.
אני צריך לחשוב…
האלטרנטיבה (ככה זה נראה משם):
http://northseahummus.wordpress.com/2013/06/27/the-time-is-now/
שאול היקר וכל המיואשים –
כל מה שאתם אומרים נכון –
למי שמציע לרדת מארץ – שלא יצפה לגדולות..
בכל העולם ההידרדרות הזו מתרחשת
בכמה מקומות כבר היתה הקריסה
בכמה מקומות עדיין לא (גם אנחנו ברשימת ההמתנה..) אבל היא בוא תבוא
גם לאירופה ואמריקה הגדולה.
ועדיין – אני אופטימית –
כי אני יודעת – שיש פתרון!
לא מדברים עליו עדיין – כמעט
יכול להיות שהוא ימומש רק אחרי שניפול ונתרסק
אבל הגאולה בוא תבוא
הכל (כמעט) קשור לשיטה – לשיטה המוניטרית שאנו פועלים תחתיה.
ולהבנה של חשיבות הקהילה
אנחנו חיים בתוך שיטה שכל כך התרגלנו אליה ולא שמנו לב לאבסורד:
בעולם הגיוני – לא יכול היה להיות מחסור בכסף
מישהו חכם אמר " להגיד שאי אפשר לעשות משהו בגלל מחסור בכסף- זה כמו להגיד שאי אפשר לבנות בית כי חסרים סנטימטרים.. "
תחשבו איזה אבסורד!! כסף נועד בעצם להיות כלי לחילופין של משאבים בין אנשים וקהילות
והפך מאמצעי למטרה –
כל המשאבים קיימים. כל האוכל קיים. החומרים. השירותים. האנשים – ורק כסף אין .. או אין מספיק.
או יש יותר מדי (אינפלציה) ובאופן כללי – הפכו את האמצעי למה שהורס ותוקע
זה הכל השיטה.
שיטה שמאפשרת לבנקים ליצור כסף יש מאין בעת שהם נותנים לכם הלוואה – ובכך מגדילים בלי פרופורציות את כמות הכסף- יוצרים אינפלציה – ויוקר המחיה מאמיר והולך…. עד שהבועה תתפוצץ
וניזכר מי אנחנו
וניזכר למה המצאנו את הכסף
וניזכר שאנחנו יכולים ליצור ממנו כמה שאנחנו צריכים – כדי להחליף כמה שיותר משאבים ושירותים ממה שיש לנו –
ביננו
ונחזור לשפיות
במהרה בימינו
אמן
*לעוד מידע – מוזמנים לקרוא באתר התנועה לשינוי מוניטרי- תנועה א פוליטית חדשה שמנסה לקדם את השינוי המוניטרי ההכרחי – ורצוי לפני הקריסה..
בדף הפייסבוק הפעיל של "שינוי מוניטרי"
בערוץ היוטיוב
ובבלוג המצויין :"הכלכלה האמיתית" (זוכה תואר הבלוג הכלכלי הטוב ביותר בכלכליסט ואתר מאקו)
שמדבר ומסביר בדיוק על זה. בהרחבה.
שאול,
אני קורא את הבלוג שלך (והכתבות שלך בעיתון) און אנד אוף וראשית הרשה לי לשבח אותך על כתיבה מעניינת ומעמיקה על נושאים לא קלים.
שנית, לדעתי כל מה שכתבת הוא נכון, אך עם זאת, למרות שאתה צודק בהכל, הרשה לי להציע מסקנה (מעט) אופטימית יותר.
אני, בהשכלתי, דוקטורנט להיסטוריה אנגלית. במקור התמקדתי בימי הביניים ועכשיו אני כותב על המאה השמונה עשרה. במהלך קריאת הרקע לדוקטורט עסקתי במאות בין החמש-עשרה לשמונה-עשרה ואני חייב להגיד שהרבה ממה שכתבת כאן, מתאים גם לשם.
גם אז אנגליה התמודדה עם שנים (עשרות ומאות שנים) של סטגנציה דמוגרפית, או אף צמצום דמוגרפי, של שפל כלכלי, בצורות ומגיפות. של צמצום בכוח העבודה, של מלחמות דת ומלחמות אזרחים. של עושר מופלג בידי קבוצה קטנה של האוכלוסיה לעומת עוני מחריד (באמת) של הרוב. של זקנים חסרי פנסיה וצעירים חסרי תקווה. למעשה, רק באמצע המאה-השמונה עשרה הצליחה אנגליה להגיע למספר התושבים שנמצאו בה ערב הדבר השחור (ב-1346) ולעבור אותו. זו הייתה תקופה קשה והיא נמשכה המון המון זמן.
ואף על פי כן, אנשים חיו.
היופי בלימודי היסטוריה הוא, לדעתי כמובן, שהם נותנים לך פרספקטיבה. הם מראים לך שפעם היה רע, שהיום לא משהו ושככל הנראה, רוב הסיכויים הם שבעתיד יהיה קשה יותר, אבל מצד שני, שאנשים יכולים לשרוד כמעט הכל.
אנשים שרדו את הדבר השחור, בו, תוך בערך עשור, מתו אחד מכל שלושה אנשים באירופה. זה אסון במימדים שרואים היום רק בהוליווד. כפרים ושדות ננטשו, יערות שנכרתו בעמל של מאות שנים שבו והשתלטו על אדמות חקלאיות, משפחות שלמות נעקרו ונעלמו, קהילות נמחקו. יותר מזה, לאסון הזה התלוו בצורות ורעב ומלחמה ארוכה (בכמה חזיתות) והנהגה חסרת כל אחריות. ואף על פי כן, השמיים לא נפלו. אנשים קמו כל בוקר, הלכו לעבוד, נישאו, גידלו ילדים, אהבו, שנאו, שמחו, עצבו – אנשים חיו.
אני לא טוען, חס וחלילה, שהצרות שלנו הן כאין וכאפס לעומת זה ושאל לנו "להתבכיין". הצרות שלנו אמיתיות, הקושי אמיתי, המצב קשה – ועדיין, אנשים יסתדרו. נחיה אחרת, נחשוב אחרת, נשנה את סדרי העדיפויות ואת מערכת האמונות ושיטת הממשל. נסתגל.
יותר מזה, מעז אף יכול לצאת מתוק. הדבר השחור והשחיקה העצומה בכוח העבודה שנגרמה ממנו הביאה לעליה לא קטנה בשכר העובדים וביכולתם להתמקח על תנאי העסקתם – למרות כל הניסיונות של השלטון למנוע זאת – שנמשכה כמעט דור שלם. אנשים יכלו פתאום לעזוב את חלקת האדמה עליה הם ואבותיהם חיו ולמצוא עבודה בשכר גבוה יותר או בתנאים טובים יותר במקום אחר. המגיפה הזו הייתה עוד שלב בתהליך של שבירת כוחם של המעמדות הגבוהים, תהליך שהביא בסופו של דבר (כמובן שלא באופן דטרמיניסטי ולא באופן ישיר) לדמוקרטיה הבריטית של ימינו.
גם המצב הקשה אותו אתה מתאר יכול לשנות דברים לטובה. הזדקנות האוכלוסיה וצמצום כוח העבודה הזמין עקב כך יכולים להביא, סוף סוף, לעליה בדרישה לעובדים ועקב כך לעליה בשכרם וביכולת המיקוח שלהם. היעדר ידיים עובדות עשוי גם להביא לייעול תחומים שונים בכלכלה. משאבים נעלמים עשויים להביא לצורך לחסוך טוב יותר ולמצוא דרכים לנצל טוב יותר את מה שיש. המשבר הבלתי נמנע בפנסיות עשוי להביא לשינוי המיוחל בתחום ולקיזוז ביציאה המאוחרת של אנשים לעצמאות כלכלית כיום – אני, לדוגמה, לא רואה שום פסול בהעלאת גיל הפרישה ל-75, בייחוד בעבודות שאינן כרוכות במאמץ פיזי ואני רואה רק ברכה בניצול ניסיונם העשיר של בני הגיל השלישי – בין אם בקריירה הראשונה או השלישית שלהם.
צמצום שיעור הצעירים באוכלוסייה עשוי להביא גם לזהירות יתר של השלטון ביציאה להרפתקאות מדיניות מסוכנות. אולי ההתפכחות מהאשליות שמכרו לנו תאפשר שינוי של המשטר באופן שיעודד מנהיגים לנהוג באחריות רבה יותר ובחוכמה רבה יותר.
אין באמת דרך לדעת מה יביאו תהליכים אלה ואפשר שדווקא הם יאפשרו לנו לתת לילדנו עולם טוב יותר (מה שזה לא יהיה) מאשר זה אותו אנו נקבל בעתיד הקרוב. כמובן, כאמור, אפשר גם שלא. אפשר גם שהמציאות תהיה שחורה יותר ורעה יותר וקשה יותר ושאף אחד לא ילמד את הלקח ויסתגל בהתאם. אפשר שילדינו יחיו בביטחון כלכלי מצומצם יותר, במערכת בינ"ל יציבה פחות ובמציאות בה הסיכוי שישדרגו את מעמדם יהיה קטן יותר. אולי תהיה באמת סטגנציה של כמה דורות, או אף שפל. אולי כל זה "כבר קרה" ועכשיו רק צריך לראות כמה נאכל אותה מעתה והלאה.
ואף על פי כן, הם יסתדרו. הם יחיו ויביאו ילדים (אולי פחות מאשר אנחנו הבאנו) ויאהבו ויתחתנו (אולי כמה פעמים) וישנאו ויחלו ויבריאו ויזדקנו. הם יסתדרו, כמו שאנשים הסתדרו תמיד, בכל מקום, בכל מצב.
אני קורא לזה פסימיות אופטימית ובסופו של דבר, זה מה שמחזיק אותך כשאתה יודע יותר מידי על העולם.
יש פתרונות!!!
חייבים שינוי מוניטרי!
חשבתם פעם מי מייצר את הכסף שלנו?
זה שאנחנו כל היום מתעסקים בו? פנסייה, חינוך, בריאות וכו…
שאול,
כמו האחרים גם אני קורא נאמן שלך בכלכליסט.
הכל שחור ? לא !
יש קרן של תקווה. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. לא לשכוח וזה הכי חשוב !!!
למה זה הכי חשוב , כי המצב הנוכחי שלנו הוא כידוע לך תולדה של השלטון .
עם שלטון אחר , יכולה להיות כלכלה אחרת.
אני לא כלכלן ולא יודע מה צריך לעשות כדי שיהיה לנו טוב – (לנו זה רוב העם ולא אלו עם ה6 ספרות שמצקצים בלשונם ומהנהנים שבאמת רע פה ) אבל לו יתחלף השלטון, יהיה ניתן לתקן את המצב – כך לפחות אני מאמין. ( הכלכלה היא כלכלה פוליטית, כמובן)
בקיצור, צריך לעבוד על ההכרה של כל העם שמרמים אותנו כבר הרבה שנים וצריך להחליף את השלטון. (יש כבר שהבינו אבל הם לא הרוב ולכן עדיין יש את השלטון הנוכחי)
זה הכל. אז יש קרן של תקווה כל עוד אנחנו בדמוקרטיה ולא צריך לצאת לכיכר תחריר שלנו כמו במדינות הלא דמוקרטיות לידינו.
זה פשוט הכל, המידע שאתם מעבירים לנו בכלכיסט הוא מידע חשוב אבל לא עוזר בדבר האמיתי.
הדבר האמיתי זה להסביר לרוב העם הלא כל כך חכם שלנו לאן אנחנו הולכים.
כמו עם שמעון פרס היה תיקון גדול בשנים האחרונות, תוך זמן מה רוב העם יקלוט שכשאומרים שחצי מליון נוסעים לחול זה תמיד אותם חצי מליון אנשים ואילו הם(אנחנו) לא נמנים עליהם.
אז אם בלבלתי קצת את המוח, אסכם – מה שצריך זה לדבר אל האנשים שעדיין בוחרים בשלטון הנוכחי שבגלל כולנו סובלים. זה מה שצריך לעשות. אם האנשים יפנימו, אז המשטר יתחלף ואז יוכלו להתמנות לתפקיד אנשים שטובת העם היא נר לרגליהם ולא מס שפתיים עבורם.
ניר
שאול שלום.
היטבת לתאר את מצבנו היום אולם אתה מתאר מצב ללא תקווה. והאמת לא יכולה להיות יותר רחוקה מכך.
לפני שלושה שבועות קיבלו ארבעה כתבים של כלכליסט מייל שמזמין אותם לכתוב ולהיפגש עם היוצר והחוקר ביל סטיל. אתה היית ביניהם .
היחיד שחזר היה אורי פסובסקי אולם גם הוא שהראה התלהבות ראשונית חזר אלי אחר כך עם מסר מהעורכים. אם אתרגם אותו לעברית מדוברת הוא היה ״ לך חפש את החברים שלך. אנחנו לא מפרסמים פתרונות שיכולים להפוך את השיטה על פיה ״.
אתה מבין, אתה ואתם העיתונאים הכלכליים צריכים להחליט מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים.
האם אתם רוצים להיות מפיצי האמת ולתת לעם לשפוט אלטרנטיבות נוספות, או שאתם רוצים להיות מגיני השיטה הקיימת ולכן מגיני כל אותם ״ עשירי המדינה ״ שחולבים את האזרחים על בסיס יומי.
קיבלת הזדמנות. לא ניצלת אותה, אולם לא מאוחר להתעורר גם עכשיו.
המייל שלי מפורסם בתגובה , ואם לא מחקת אותו הוא עדיין קיים אצלך במחשב גם כן.
רוצה להפסיק את משא היאוש , למד את הנושא המוניטארי. רוצה להיפגש איתנו לשיחה מקיפה על התנועה ומטרותיה נשמח להיפגש ולהסביר לך את עקרונות הפתרון. והוא פשוט מאד להבנה.
הדבר תלוי בך ורק בך. ( וגם בעורך שלך בכלכליסט ) .
אורי,
כמות המיילים שאני מוחק היא עצומה. אל תיקח את זה באופן אישי, או קבוצתי
אם את רוצה, שלח לי שוב, הפעם למייל הפרטי, דרך לשונית צור קשר בבלוג הזה
וסתם משהו קטן, אני לא מכיר מה היה עם פסובסקי, אבל מהכירותי את הנפשות הפועלות שעושות את העיתון שאני עובד בו, ואני חושב שאני מכיר אותן היטב, נדמה לי שהמשפט "אנחנו לא מפרסמים פתרונות שיכולים להפוך את השיטה על פיה" הוא אחד האחרונים שאפשר להגיד עליהם. כמות הפעמים שהם פרסמו דברים כאלה כבר גדולה מכדי שאחפש לך לינק, כי יש יותר מדי.
רציתי להגיב לשמואל, שכתב שגם בתקופת הדבר השחור אנשים עוד אהבו וחיו (ומתו ממחלה, אחד מכל שלושה). זה נכון, המין האנושי בתור מין ביולוגי ככל הנראה יצליח לשרוד את האסון שאנחנו מביאים על הפלנטה. ואותם מעטים שישארו אחרי האסון גם הם ימשיכו לאהוב, ולצחוק, ולמות בגיל צעיר ממחלות. על הדרך תאבד גם הציביליזציה. ויהיה בסדר. כי פעם ידענו לחיות גם בלי שהיה לכל אחד כסא. או שולחן. או מחשב על השולחן. אז נסתדר גם בלי כל זה. והעולם יסתדר גם בלעדי ובלעדיך. לקחנו כמה צעדים קדימה, עכשיו אלה כמה צעדים אחורה.
אבל למה? מה מכל זה מחוייב המציאות?
שום דבר.
מה שאנחנו עומדים מולו עכשיו הוא לא אסון ביולוגי אלא קרב במערכה על חלוקת ההון. (גם האסון האקולוגי הוא חלק מזה.) ההתרוששות שלנו היא תמונת ראי מדוייקת של ההתעשרות של מי שיש להם. של אלה שהמחוקקים בכיס שלהם. בינתיים הניסיונות שלנו להתקומם מול זה לא הצליחו. גם ניסיונות שונים שאנחנו רואים ברחבי העולם מצליחים רק באופן חלקי. אבל קודם כל אנחנו צריכים להכיר בזה, לדבר על זה, להבין את זה. כשנדע ליצור את המנגנונים האלה לדיון נדע גם להוציא מתוכם כלים לפעולה. מפלגות? קהילות? מחתרות? בריגדות? לי יש את התשובה שלי, לאחרים את שלהם, אבל להגיד "וואלה יהיה בסדר" זה לא נראה לי כמו אחת מהאפשרויות.
לאן אתם עוברים?
אם דברים ימשיכו כמו שהם, האנושות תשמיד את עצמה ואת כל מה שסביבה. השאלה היא רק תוך כמה זמן ואיך בדיוק, וזה כנראה יקרה הרבה לפני מה שחשבנו.
נכון שהמצב פקקט.
אבל עזוב אותי מחצי הכוס הריקה. האמת, הרבה יותר מחצי, אבל יש גם חלק מלא בכוס שלנו – ההפגנות שאתה מדבר עליהן, הדם החדש שנכנס לפוליטיקה, שבירת המחסום בין ימין לשמאל והמידע שמתחיל לזרום יותר בחופשיות. אל תדאג, אנחנו ננצח.
אתה מדבר איתי על עוד עשור וחצי? כולה חלפו שנתיים מהקיץ ההוא ותראה מה השגנו. הגרפים צודקים לגבי העבר, לגבי העתיד הם משקרים. יש יותר ויותר אנשים טובים שאכפת להם והם מחוללים שינוי.
שאול,
כמה אנשים כאן כתבו על נושא השינוי המוניטרי.
אני לא מכירה את הנושא אבל לפי ההסבר הקצר שנכתב פה נשמע שהוא שווה בדיקה.
ומעבר לכך, תודה שאתה כותב את מה שאתה כותב. נראה לי שזו כבר התחלה של משהו חדש, לאט לאט זה יחלחל. אני מקווה.
הילה. רוצה להכיר את הנושא המוניטרי ?.
כנסי לכאן http://kalkala-amitit.blogspot.co.il/
וגם לכאן http://mcm.org.il/
כנסי למאמרים למקורות ולסרטים. הנושא מרתק ופשוט להבנה.
פינגבאק: איןמהלעשות | תראו אותי, אני עפה מפה – טייק 1
ליעל שכתבה על שינוי השיטה המוניטרית:
אני מאוד מסכים איתך שהשיטה המוניטרית הקיימת רעה מאוד.
אכן חזרה לערכי קהילה ושיתוף נחוצה וחשובה.
אבל לכתוב משפט כזה, זה פשוט לא נכון:
"כל המשאבים קיימים. כל האוכל קיים. החומרים. השירותים. האנשים – ורק כסף אין .. או אין מספיק."
המשאבים לא קיימים. בלי קשר לכסף – יש יותר מדי אנשים בעולם, וכולם מנסים לחיות ברמת חיים גבוהה מדי, וכדור הארץ כבר בקושי עומד בזה מבחינת המשאבים. אני מדבר על אנרגיה, על מים, על חומרי גלם, על מזון, על "שירותי החינם של הטבע" (היכולת של הטבע לנקות את האויר ואת המים, לתת שירותי האבקה וכדומה) – כל אלה נמצאים במצוקה אדירה, וזה לא קשור לכסף. זה קשור לכמות האנשים ולאופן שבה אנחנו חושבים ופועלים.
וכן, אני חושב כמוך שחזרה לערכי קהילה ושיתוף יכולים בהחלט למתן גם את הבעיה הזו, אם כי לא לפתור אותה.
פינגבאק: אורי צציק