1.
אני כועס.

אני כועס כי קצת נמאס לי מכל מיני דברים. נמאס לי מזה שכל מיני אנשים שמנהלים את כספי המסים שלי – בשמם האחר, תקציב המדינה – לא מתייחסים אל המסים שלי ביראת קודש, אלא כאל מן שנופל מהשמיים. ויותר מזה, כשאני שואל, הי, תגידו, מה בדיוק אתם עושים שם עם כספי המסים שלי, אלה שנתתי לכם בעבודה קשה ובעמל רב, הם עונים לי, אנחנו לא מתכוונים להגיד לך. אתה לא באמת אמור לדעת.

אז אני כועס.

2.
אני כועס.

היום בצהריים פתאום נחת מבול של הודעות לעיתונות מכיוון ירושלים. בסמסים, במיילים. ניצחנו את האוצר, קיצצנו את הגזרות, בלה בלה בלה. שוב חזר הריטואל החצי קבוע שבו החכים מתגאים בהישגים שהאוצר נתן להם להשיג בשביל שהם יוכלו להתגאות בהם – סרט משונה ששני השחקנים שמשחקים בו יודעים שהם רק משחקים, ורק הקהל לא מבין שהוא בעצם זה שמצולם. ניצחנו את האוצר, ביטלנו את הגזירות, היטבנו עם העם היהודי. כפיים.

הנה מה שקרה אחר כך.

התגובה הראשונה שלי הייתה להתקשר לאוצר. לא אגיד בדיוק עם מי דיברתי. ביקשתי לדעת את הפירוט של הצעדים שננקטו – מה שונה, מה יצא, מה נכנס, מה העלות של כל צעד או מה אובדן ההכנסות לקופת המדינה, ומה השורה התחתונה. הקריאו לי רשימה חלקית מדף. ביקשתי לקבל את כל הטבלה. אמרו לי, לא. אי אפשר. למה? כי אי אפשר. ומתי יהיה אפשר? לקראת ההצבעות במליאת הכנסת בשבוע הבא. אבל העיתון יוצא מחר, את העבודה שלי אני צריך לעשות עכשיו. לא, זה מה שיש. אבל זה מידע ציבורי, זה כסף ציבורי. לא, זה מה שיש. ביי.

השיחה הזו הכעיסה אותי עוד יותר.

אז התחלתי לעשות טלפונים, ולהסתמס, ולחבר חלק חלק, עוד סעיף סעיף סעיף. עד שאפשר היה להרכיב את הרשימה הבאה, של מה שיצא מחוק ההסדרים, והדברים שנכנסו במקום, בשביל לבדוק מה קרה בשורה התחתונה. זה נראה ככה:

בצד המינוסים, דברים שהוצאו מחוק ההסדרים, ולכן יצרו חור תקציבי –

ביטול הקטנת הטבות המס לחיסכון הפנסיוני: 1.2- מיליארד שקל
ביטול מס על רוכשי דירות – 1- מיליארד שקל
ביטול מס בריאות וביטוח לאומי על עקרות בית – 700- מיליון שקל
ביטול ביטול נקודות זיכוי לאקדמים – 120- מיליון שקל
הקטנת הקיצוץ בקצבאות הילדים – 180- מיליון שקל
(אולי שכחתי עוד משהו קטן)
סה"כ – חור של כ-3.2 מיליארד שקל שצריך לסגור

הנה, במקביל, הדברים שהוכנסו בתמורה לתוך חוק ההסדרים –

משיכת דיבידנדים מחברות ממשלתיות -500 מיליון שקל שקל (למה לא הצעתם את זה קודם אם זה כזה פשוט?)
הקטנת הגידול בתקציב המדינה – 1 מיליארד שקל (500 מיליון מהחינוך, 500 מיליון מהתחבורה)
עוד קצת הכנסות ממיסוי ירוק שנכנס לתוקף בעוד שבועיים
הגדלת מיסוי על רכישת קרקע – 250 מיליון שקל
סה"כ – תוספת של כ-1.8 מיליארד שקל

רק שיש בעיה עם הסיפור הזה – איפה עוד יותר ממיליארד שקל?

2.5. פסקה למיטיבי לכת. למי שאין כוח לממבו ג'מבו תקציבי מוזמן לקפוץ לפסקה הבאה.

עשיתי כל מיני טלפונים בשביל לברר. המידע היה מאוד מאוד חלקי. לבסוף, ממה שהצלחתי לברר, הצלחתי להרכיב תמונה שכזו. חלק מהמיליארד הזה יבוא מקיצוץ רוחבי. מיטיבי הלכת ישימו לב שזה לא מובן מאליו, משום שקיצוץ רוחבי לא באמת מקטין את מסגרת התקציב אלא רק עושה הסטות תקציביות בתוך התקציב. בשביל שקיצוץ רוחבי יהיה הפתרון, זה אומר שחלק מהגזרות שבוטלו בצד ההכנסות לא באמת היו בצד ההכנסות אלא בצד ההוצאות, אחרת הטריק הזה לא עובד. וזה אכן כך, מה שנדמה כהכנסות על ידי הטלת מס על עקרות בית בעצם נמצא בצד ההוצאות, בגלל טריק של אגף התקציבים שמוריד את הכסף הזה מתקציב התמיכה הממשלתית בביטוח הלאומי. אבל אני באמת נכנס כאן לרזולוציה גבוהה מדי.

3.
אז מאיפה יבוא הכסף?
חלק מהמיליארד יגיע מקיצוץ רוחבי. או במלים אחרות, ממפלטם של הפחדנים, של אלה שפוחדים לקבל החלטות, שאינם מסוגלים לקבל מנהיגות. נניח שהקיצוץ הזה יסתכם בסופו של דבר במיליארד שקל. אלה בדיוק מיליארד השקלים שהיו יכולים להגיע מקיצוץ בתקציב הביטחון. במקור, משרד האוצר הציע לקצץ 4 מיליארד שקל בביטחון. ראש הממשלה הכריע שהקיצוץ בביטחון יהיה קטן יותר, רק 3 מיליארד שקל. מאיפה הגיע המיליארד החסר? מסעיף שנקרא "רזרבת ההתאמות", מעין כרית ביטחון תקציבית שהממשלה שומרת לשנה השנייה של התקציב הדו שנתי (ובמקרה הזה, שנת 2014, כי 2013 תיכף נגמרת).
אם ראש הממשלה לא היה נותן את המיליארד הזה לביטחון,זה היה יכול להיות המיליארד שהיה מכסה עכשיו את הגירעון במקום הקיצוץ התקציבי. או במלים אחרות, נתניהו העדיף לא לקצץ בביטחון, אלא לקצץ בכל היתר.
זו המשמעות של ההחלטה שלו, ולא שום סיפור אחר.

הנה הצעה קצרה, גסה, סכמטית, לאיך היה אפשר בכל זאת לגלח עוד מיליארד שקל, אולי מעט פחות, מתקציב הביטחון:
לסגור את משלחות הרכש של הצבא ומשרד הביטחון – כ-200 מיליון שקל
לבטל לשנה אחת, רק שנה, את סבסוד הנופשונים המבצעיים לאנשי הקבע, המוסד, השבכ ועובדי משרד הביטחון – 100 מיליון שקל
להקפיא לשנה אחת, רק שנה, את הטבות המס המופלגות שאנשי הקבע מקבלים – 350 מיליון שקל
להקפיא לשנה, רק שנה אחת, את ההטסות האוויריות (טרמפים מוסקים לאלופי הפיקודים במסוק הביתה ולבסיס, טרמפים מוטסים לאנשים שמשרתים בדרום) – כ-100 מיליון שקל
נותרו 250 מיליון שקל. קצרו בכמה חודשים את השירות של 10,000 חיילים בסדיר, במערך העורפי, קצצו קצת בסבסוד הדלק לקצינים, תשביתו כמה מערכי רכב צמוד לכמה חודשים, ותרו לשנה – רק שנה אחת – על סבסוד טיפולי השיניים וישוריי השיניים לילדים של אנשי הקבע, ואני משוכנע שתצליחו לגרד עוד כמה שקלים
(ולא אמרתי מילה על הפנסיה התקציבית)

אבל בשביל לגעת בדברים האלה צריך קצת אומץ, קצת לריב, קצת מנהיגות.

4.
אבל זה עוד לא הסוף. כי יש שם בחור הזה שנוצר עוד איזו שארית, אני לא יודע להגיד בדיוק, ככל הנראה של כמה מאות מיליוני שקלים, שהיא פשוט "שוליים". מעין טווח נשימה, אורך נשימה, מרחב תמרון, מרחב טעות, תקראו לזה איך שתרצו – אלה מעין שוליים שאנשי אגף התקציבים מביאים בחשבון כשהם בונים את התקציב. הם יודעים שלא כל מה שהם יביאו לכנסת אכן יתממש. אז הם משאירים שוליים.
מי יכול לקבל מידע על זה? מי יכול לדעת מי זה? למי הם מדווחים על זה?
לאפאחד. זה רק כספי המסים שלכם, מה קרה, בשביל מה שתדעו.
וחברי הכנסת? הם סטטיסטים במשחק המשונה הזה שם בוועדת הכספים, במסדרונות שמוליכים אליה, ובחדר היו"ר שצמוד לה. סטטיסטים. מי יותר, מי פחות.
העיקר שהצבעתי.

5.
אז יוצא שאני קצת כועס הערב.
כועס על המונופול המטורף, מטורף באמת, של אגף התקציבים על המידע הבלעדי. אפילו בבנק ישראל מנחשים איך המספרים מסתדרים, והם לא תמיד מסתדרים. בבנק ישראל העריכו, למשל, שאגף התקציבים גיבש רשימה גבוהה ב-2 מיליארד של העלאות מסים ממה שבאמת צריך. 2 מיליארד פאקינג שקל מהכיס של הציבור.
וכשאתה מנסה לדעת, לברר, אתה ממש צריך להשתחל פנימה דרך איזה חור של מנעול, דרך קוף של מחט, בשביל לדלות פירורי מידע.
לא זה האופן שבו צריך לנהל את כספי הציבור, את כספי משלם המסים. מילא אל תשאלו אותי מה לעשות עם הכסף, אני מקבל את העיקרון של דמוקרטיה נציגותית, אבל לפחות ספרו לי. לפחות שיהיה לכם האומץ לעמוד ולהסתכל לי בעיניים ולהגיד לי מה אתם עושים את הכסף שלי.
לפחות זה.

6.
אז אני כועס. אבל עכשיו טיפה פחות.