1 בן משה טען בראיון שהוא חושש שברגע שהמצב (הכלכלי) באירופה ובארה״ב ישתפר, הרי שעובדים ישראלים שהעבודה שלהם מאפשרת גלובליות, ושהם מוכשרים מספיק, יתחילו להגר מפה, שכן העתיד הדמוגרפי כאן מבשר רעות.
לא מעט אנשים הגיבו על כך באופן הבא – ׳יאללה יאללה, למה אתה סתם מפחיד, העתיד הדמוגרפי באירופה הרבה יותר גרוע, למה שמישהו יהגר לשם?׳.
הנה ניסיון להתמודד עם הטענה הזו: יש משהו בטענה הזו. האתגרים הדמוגרפיים באירופה כבדים מאוד, ולמעשה אפילו מדינות דרום מזרח אסיה ניצבות בפני הזדקנות מואצת, עניין שצפוי להשפיע על קצב הצמיחה העולמי כולו ולהשפיע מאוד איך יראו החיים שלנו בעשורים הקרובים. כתבת השער של האקונומיסט האחרון הוקדשה בדיוק לעניין הזה.
העניין הוא ש: 1. תהליכים דמוגרפיים אורכים זמן רב. 2. אפשר לחשוב על עוד סיבות שבגללן אנשים מוכשרים וכו׳, שהשיקולים הציוניים הם לא בדיוק בראש מעייניהם, ירצו להגר מישראל. אם תחברו את שני אלה, הטיעון של בן משה אינו מופרך. מלבד זה, דווקא בגלל שההזדקנות באירופה מהירה יותר מאשר בישראל, חלק ממדינות אלה משוועות לעובדים מוכשרים (ומשלמי מסים) כבר היום, דבר שיכול להתחיל לבוא לידי ביטוי בהקלות ובהטבות לעובדים מסוג זה (אני שם בצד שיקולים של לאומיות וכו׳, שכמובן יכולים לטרוף את כל הקלפים). מה שאומר שייתכן שאופציית ההגירה תהפוך לאטרקטיבית יותר עבור עובדים טובים מוכשרים וכו׳, ככל שהמצב הכלכלי באירופה ישתפר, על אף המשבר הדמוגרפי שהיא חווה (ודווקא בגללו).

2 הטיעון השני נגד התחזיות של בן משה הולך בערך כך – ׳איך מצד אחד אתם טוענים שאו-טו-טו לא יהיו מספיק ידיים עובדות בשביל לתמוך בכל הקשישים החדשים, אבל מצד שני טוענים (בכתבות אחרות) שאו-טו-טו הרובוטים תופסים לנו את העבודה ומחליפים אותנו׳.
לדעתי שני התרחישים האלה לא סותרים זה את זה. אני לא זה שהביא את התחזיות של הרובוטים, אבל נגיד שהן נכונות. דבר ראשון גם אם הרובוטים יתפסו את מקומות העבודה שלנו, זה עוד לא אומר שלא יווצרו סוגים חדשים של עבודות. אבל גם אם לא, ככל שיותר רובוטים יתפסו את מקומות העבודה העתידיים שלנו, כך נתקשה עוד יותר לתמוך במספר הגדל של הקשישים. כי התמיכה בקשישים נסמכת על: 1. המסים שאנחנו משלמים (אנחנו משלמים מס הכנסה, שמגולגל בהמשך לקצבאות זקנה וקצבאות סיעוד וכו׳). 2. ההכנסה שלנו (אנחנו תומכים בהורים הזקנים שלנו מתוך ההכנסה שלנו). כך שאם לא תהיה לנו עבודה כי הרובוטים יתפסו אותה (בהנחה שרובוטים לא משלמים מסים), כך זה אומר שהקושי לתמוך בקשישים עולה, ולכן נדמה לי שאין סתירה בין הטיעונים.

3 הטיעון השלישי נגד התחזיות של בן משה הוא בעצם טיעון נגד תחזיות בכלל – ׳כל כך הרבה דברים לא צפוים יכולים לקרות בעשורים הקרובים, שכל הניסיון לחזות כל כך הרבה זמן קדימה לא באמת שווה משהו׳.
אם הטיעון הזה אומר שאין טעם בתחזיות בכלל, אז אין לי יכולת להתמודד איתו. אם הטיעון הזה טוען שאין טעם לחזות יותר מדי קדימה, הרי שאפשר לקבל את הטיעון הזה לפחות חלקית.
אבל בדיוק בגלל זה בן משה מפריד בעבודה שלו בין תחזיות לטווח רחוק מאוד – 50 שנה ויותר, למשל – לבין תחזיות לטווח הקרוב (יחסית) – למשל, 30 השנים הקרובות.
ובכל מקרה, בכל טווחי הזמן, הוא נסמך על הנחות יסוד לגבי שיעור הילודה, שיעור התמותה ושיעור ההגירה, ויוצר שלושה סוגים של תרחישים – תרחיש נמוך (למשל, ילודה נמוכה), תרחיש אמצע, ותרחיש גבוה. כך שיש פה טווח די גדול של תוצאות בהסתברויות שונות, שבעשורים הקרובים הוא די מצומצם, ובעשורים המאוחרים יותר הוא מתרחב מאוד. ועדיין, הוא נותן תמונת מגמות מסוימת עבור מקבלי ההחלטות שצריכים לחשוב איך מתמודדים עם זה.
התחזית שלו ל-30 השנים הקרובות אמורה להיות תחזית בוודאות די גבוהה, הואיל וכל האנשים האלה כבר נולדו.
אגב, אני מוכן להודות שבנקודה הזו אולי לא הייתי ביקורתי מספיק ואולי הייתי צריך להכניס יותר הסתייגויות לתוך הטקסט.

בונוס ראשון

למי שמעוניין, אני מצרף לינקים לחומר המקורי של בן משה. ביקשתי את רשותו להעלות את המסמך המקורי, אבל הוא ביקש שלא (הוא חיבר את זה עבור הביטוח הלאומי). אבל הוא הסכים שאפרסם כאן מסמך אחר, שאמור להיות דומה מאוד ולהכיל את אותם הדברים פחות או יותר. הנה הלינק. בנוסף, יש גם את המצגת שהוא הציג לממשלה בעקבות העבודה שהוא חיבר עבור הביטוח הלאומי. הנה המצגת. קריאה נעימה.

בונוס שני

לפני כמה חודשים טובים ישבתי לפגישה עם ארי פלטיאל, מי שאחראי בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לחשב את תוחלת החיים שלנו, ולחזות מה תהיה תוחלת החיים העתידית. זו הייתה שיחה מרתקת (בשבילי, בכל אופן). בכתבה המקורית עם בן משה שילבתי בוקסה מתוך הפגישה ההיא עם פלטיאל, אבל לא היה לה מקום בכתבה. למי שמעוניין, הנה לינק לתקציר השיחה שלי עם ארי פלטיאל, שעסקה בשתי שאלות עיקריות: 1. איך בכלל מודדים תוחלות חיים 2. מה אנחנו יודעים לגבי תוחלת החיים העתידית.
למי שאין כוח לקרוא, הנה שתי התשובות בתמצית תמציתית: 1. כל מה שאנחנו יודעים לגבי תוחלת החיים הנוכחית נובע ממה שאנחנו יודעים על האנשים שמתים כיום, לא יותר ולא פחות. 2. סביר להניח שהתחזית שלנו לגבי תוחלת החיים העתידית היא פסימית מדי ביחס למציאות. כלומר, שנחיה יותר ממה שאנחנו חוזים. זה מה שקרה בכל התחזיות בעשורים האחרונים – הן היו פחות אופטימיות ביחס למציאות.