ב-29 בדצמבר 2015 קרה דבר בישראל.
רשות שוק ההון הודיעה שהיא מקימה שתי קרנות פנסיה מוזלות, שיהוו ברירת מחדל לעובדים. המטרה: לגרום לכך שמאות אלפי עובדים שכירים, או יותר, יפסיקו לשלם את דמי הניהול המקסימליים המותרים בחוק על החיסכון שלהם לפנסיה, דבר שפוגע בעשרות אחוזים ברמת החיים העתידית שלהם. מאחר שלכל אחד מהם אין כח מיקוח משמעותי, כי השכר של רובם נמוך מאוד, הרעיון היה שהמדינה בעצם מאגדת אותם יחד באופן חצי מלאכותי, ומוזילה עבורם את דמי הניהול.

אני זוכר איפה הייתי. הייתי באוטו, בנסיעה בדרך לאיזה משהו בראשון לציון, מנסה להקשיב לשיחת ועידה באזניות תוך כדי נהיגה בכביש המהיר. בשבילי, זה היה רגע מרגש. בלי ציניות. אחרי כמה שנים של כתיבה עיתונאית אובססיבית על פנסיה, ובפרט על דמי ניהול, הצעד הזה היה כמו לשמוע שההוא מהעוקץ הניגרי באמת רוצה לשלוח לך כסף, ושזה לא עוקץ.

עכשיו מה, בגלל שאני טיפוס די שלילי, מלכתחילה הצעד הזה נראה לי מועד לכישלון. הנה, אפילו כתבתי את זה בעיתון. זה היה מועד לכישלון כי הצעד הזה היה תלוי במודעות גבוהה מאוד של העובדים מצד אחד, וברצון טוב ושיתוף פעולה של גופים אינטרסנטיים מצד שני.
מלכתחילה, אם היתה לחוסכים לפנסיה מודעות מאוד גבוהה, לא היינו נזקקים בכלל לצעד כזה, כי הם היו מתמקחים על דמי הניהול שלהם ומורידים אותם, או לפחות לא משלמים את המקסימום. כך גם אם הגופים האינטרסנטיים לא היו אינטרסנטיים. ולכן, בעיה.

ואמנם, הצעד הזה עדיין לא עובד. מהנתונים של רשות שוק ההון בעצמה עולה ש-70% מהחוסכים שהצטרפו לקרן פנסיה ומשלמים את דמי הניהול המקסימליים עשו זאת בהסכמים של המעסיקים שלהם מול קרנות הפנסיה. זו לכאורה "בחירה" של העובד. אבל כשמעסיק בא לעובד שלו, בעיקר עובד בשכר נמוך, ואומר לו – תחתום כאן – העובד חותם. וזהו. ככה עובדת הדינמיקה של זה בשטח.

ובשביל להשלים את הנתונים: 72% מהחוסכים שמשלמים את דמי הניהול המקסימליים משתכרים פחות משכר המינימום. העובדים האלה משלמים על הפנסיה שלהם הרבה יותר מעובדים שמשתכרים הרבה יותר. סתם, כי אפשר.

אז למה בכל זאת שמחתי כשהשיקו את הקרנות האלה? כי לדעתי הצעד הזה שבו המדינה לוקחת סוג של אחריות ומביאה להקמת גופים שיהיו חיסכון פנסיוני מוזל הוא צעד ראשון בכיוון הנכון. ומה הצעד הממש נכון בעיני?
בעיני המהלך האמיתי צריך להיות הרבה יותר מרחיק לכת. כתבתי על זה בעבר, וזה אפילו לא רעיון מקורי שלי (שמעתי עליו לראשונה מפי יונל כהן, שהיה מנכ"ל מגדל). הרעיון הוא כזה: היום יש במערכת כפילות. יש שני גופים שמורידים לכם כסף כל חודש מתלוש המשכורת, וכשתהיו זקנים יהיו שני גופים שישלמו לכם כסף כל חודש. הגוף הראשון זה קרן הפנסיה שלכם. הגוף השני זה ביטוח לאומי.

לדעתי, זה מצב מפגר. אין צורך בכפילות הזו. לשום קרן פנסיה אין יתרון טכנולוגי או תפעולי או איכותי על ביטוח לאומי בגביית הכסף לחיסכון (למעשה, לביטוח לאומי יש יתרון משמעותי), ולאף אחת מהן אין יתרון בתשלום הכסף. הישראלים שונאים את ביטוח לאומי לא בגלל שהוא לא משלם להם את קצבת הזקנה, כי הוא כן. הציבור שונא את ביטוח לאומי בכל ליבו בגלל המקומות שבהם יש לו חיכוך עם המוסד. בוועדות הרפואיות, למשל, או בקבלת שעות סיעוד להורה קשיש. לא בתהליכים האוטומטיים של גביית הכסף ושל תשלום הקצבה. זה עובד פחות או יותר בסדר.

לכן, הנה מה שאפשר היה לעשות: לוותר על הכפילות. להחליט שהמדינה, באמצעות ביטוח לאומי, גובה את כספי החיסכון שלכם בכל חודש, ומשלמת לכם את קצבת הפנסיה כשתגיעו לגיל הפרישה. ניהול הכסף בכל תקופת החיסכון יישאר בדיוק כפי שהוא היום – על ידי קרנות הפנסיה (כלומר, בתי ההשקעות וחברות הביטוח) – כי אני לא חושב שהמדינה יודעת לנהל השקעות טוב יותר מהגופים האלה. ולכן, לפני שאתם קופצים וצועקים שזו הלאמה ושאני קומוניסט, קראו את זה שוב, כי זו לא הלאמה, ואני לא קומוניסט.

מה זה יחסוך? את הצורך בשיווק קרנות הפנסיה, הרבה מאוד תפעול ועמלות של סוכנים וכו'. ולכן, זה יעזור להוזיל מאוד מאוד את העלויות. עלות ניהול השקעות לבדה, בעיקר אם זה נעשה דרך מכרז ממשלתי של מאות מיליארדים, אמורה להיות משהו שקרוב מאוד לאפס. ולכן, לדעתי, זה ווין ווין לכולם.

למה זה לא קורה? כי המדינה לא רוצה להיות אחראית על הפנסיה החודשית שלכם בגיל הפרישה, כי במקרה שהיא תהיה נמוכה למדי, או נמוכה מהציפיות שלכם, תבואו בטענות למדינה. וזה לא משהו שהמדינה רוצה.

ובכל זאת, לדעתי, זה הכיוון הנכון. אם השיטה הנוכחית של קרנות ברירת המחדל לא מצליחה להתרומם, לדעתי הגיע הזמן לעבור לשלב הבא.

הנה דיון שקיימנו על כך השבוע אצל קרן נויבך ב#סדריום. תוכלו לשמוע שם את הראל שרעבי, סגן המפקחת על שוק ההון, מודה שקרנות ברירת המחדל טרם עובדות: